אל תטוש אמונת אמך

"תכננו, בעלי ואני, ליסוע לשבת לחברון ביחד עם מר וגב' ב'", כך סיפרה לי לפני זמן מה גב' א', שנוהגת מידי פעם להצטרף לקבוצה מרעננה הנוסעת לחברון מידי ראש חדש, וכשנופל ראש חודש בשבת הם משתדלים לשבות בחברון, "ההרשמה לשבת היתה מלאה. מספר ימים לפני השבת התקשרה אלי חברה, גב' ג', וסיפרה לי שבתה אמורה לעבור בשבוע הבא ניתוח והיא ובעלה מאד רצו להצטרף לנסיעה לחברון כדי שיוכלו להתפלל לרפואת בתם אך כבר אין מקום. סיפרתי על כך לבעלי והתייעצנו עם מר וגב' ב' והודעתי לגב' ג' שהחלטנו שאנו נעשה חדר גברים וחדר נשים וכך הם יוכלו לבוא גם ונהיה שלוש נשים בחדר אחד והבעלים יהיו שלושה גברים בחדר אחד. גב' ג' שמחה מאד והודתה לי מאד. הודענו למארגנים על החלטתנו אך המארגנים לא כל כך הבינו אותנו והם חשבו שמדובר באיזה חבורה של סטודנטים וכשהגענו לחברון הסתבר שהכניסו אותנו לחדר עם עוד כעשר נשים, וכך קרה גם לגברים. זו הייתה חוויה של ממש, כפי שאתה יכול רק לדמיין".
כל הדמויות בסיפור הינם אנשים שעברו מזמן את גיל החמישים. הם אינם רבנים או בני רבנים, הם אינם "תורניים", "אמוניים" או משהו דומה. הנשים הולכות באופן קבוע ללא כיסוי ראש ועם מכנסיים. חלק מהבעלים בסיפור מקפידים על תפילה במניין ועל קביעת עתים לתורה, חלק פחות.
הסיפור הוא מקסים גם בגלל קיום "ואהבת לרעך כמוך" מעל ומעבר, גם בגלל האמונה החזקה בכח התפילה בקברי אבות (אולי ראוי להזכיר שהניתוח המדובר לא היה עניין של חיים ומוות), ובעיקר משום שהוא סופר לי לא מתוך גאווה (חיובית) על קיום המצוות הללו אלא סתם כסיפור משעשע שיגרום לי לצחוק מעט (מסופו, כמובן). אני לא צחקתי. מאז ששמעתי את הסיפור אני שואל את עצמי: האם בני הדור שלי היו מתנהגים באותה צורה? האם מי שכן קיבל חינוך לתורה ומצוות, שכן חי חיים "תורניים" וכד' גם כן היה מגיב באופן שהאנשים הפשוטים הללו (בראייה שטחית) הגיבו? חוששני שלא.
יש אימרה המיוחסת לפרופ' חיים סולובייצ'יק על כך שכשהוא היה ילד הוא זוכר שאנשים היו מגיעים לבית הכנסת בראש השנה עם מצלצלים בכיסיהם אבל הם גם היו בוכים, היום האנשים שמגיעים לבית הכנסת אינם באים עם כסף (בגלל החינוך היהודי שקיבלו) אבל הם גם לא בוכים (ולא בגלל הסעיף בשולחן ערוך על בכי בר"ה).
משהו קרה לחינוך היהודי כשהוא עבר מהאמא אל המורה בבית הספר. הרגש והקול הפנימי המורים ליהודי על אמונה בה' ובתורתו, בכח התפילה ועוד דברים הכרחיים ליהודי המתבגר והמבוגר הוא הרבה יותר חלש בדור שלנו מאשר בדורות קודמים. כך אני מרגיש.
חבר שלי סיפר לי לאחרונה על רב קהילה ומנהל בית ספר יהודי בארה"ב שאחרי שעשר שנים ברבנות קם יום אחד והודיע שהוא לא מאמין באלוקים ובתורה ושהוא עוזב את החיים היהודיים. במאמר שפרסם הוא מסביר את צעדיו בכך שהוא חיפש אחר "הוכחות" לקיומו של הא-ל ולאמיתות התורה ולא מצא. אנחנו צריכים להפנים ולהעביר גם הלאה לקהילתינו ולתלמידינו שאמונה זה משהו פנימי שיש אותו אצל רובם של הורינו (כן אלה שהולכים בלי ציצית בחוץ ושיש להם טלויזיה בבית) ושצריך רק לקבל מהם.
נושא זה עוד יחזור בעתיד בבלוג זה, וברשימה זו רציתי רק להציג את קצהו. אשמח לקבל (ולפרסם) תגובות בנושא.