ציוצים על הספר "לבקש תפלה" מאת: פרופ' דוד הנשקה - ח"ו

חלקים קודמים:

- חלק א

- חלק ב

- חלק ג

- חלק ד

- חלק ה

יט. מתחילים כרך ב' !!!

אחרי שבכרך א' עסקנו בקריאת שמע ובקריאה בתורה, ששניהם יסודם מהתורה (לפחות קריאת התורה במועדים מסוימים), אנו עוברים לעסוק במקורה של תפילת שמונה עשרה.

מערכת התפילה שלנו, מה שאנחנו קוראים תפילת שמונה עשרה, מופיעה לראשונה בספרות התנאים, ולא בחיבורים קדומים אחרים. עם זאת, בהופעתה בספרות התנאים, היא מופיעה בצורתה המוגמרת ואין דיון על דרך היווצרותה.

הברייתא בברכות כח: מביאה: 

"שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה". 

היו שרצו לראות כאן סוג של ייסוד התפילה. אך נראה ש"סידור" התפילה המדובר כאן אינו ייסוד התפילה, אלא עניינו להתפלל כחזן. נראה שהיו גרסאות שונות והנוסח בו בחר להתפלל שמעון הפקולי התקבל.

כ. השאלה העומדת כעת לפנינו היא: האם היתה תפילה קבועה, ביחיד או בציבור, בזמן הבית מחוץ למקדש?בכרך א' ראינו כי במעמדות היו סדרי קריאה בתורה שהיו בעלי אופי תפילתי, וכן בתעניות ציבור נהג סדר תפילה. האם התפשטה מנוהגים אלה תפילות ממוסדות אחרות?


מקור אחד המופיע בתוספתא ראש השנה פ"ב הלכה יז מצביע על תפילה כמו זו המוכרת לנו:

"יוֹם טוֹב שֶׁלְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:
מִתְפַּלֵּל עֶשֶׂר.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
מִתְפַּלֵּל תֵּשַׁע.
יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת,
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים:
מִתְפַּלֵּל שְׁמוֹנֶה,
וְאוֹמֵר שֶׁלַּשַּׁבָּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ,
וְשֶׁלְּיוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָהּ,
וּמַתְחִיל בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
מִתְפַּלֵּל שֶׁבַע,
וּמַתְחִיל בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁלַּשַּׁבָּת,
וְאוֹמֵר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בָּאֶמְצַע.
אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּי:
וַהֲלֹא בְּמַעֲמַד כֻּלְּכֶם, זִקְנֵי בֵית שַׁמַּי,
יָרַד חוֹנִי הַקָּטָן וְאָמַר "שֶׁבַע",
וְאָמְרוּ לוֹ כָּל הָעָם:
"נַחַת רוּחַ תְּהֵא לָךְ!"
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי:
מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה שָׁעָה רְאוּיָה לְקַצֵּר.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:
אִלּוּ הָיְתָה רְאוּיָה לְקַצֵּר, הָיָה לוֹ לְקַצֵּר בְּכֻלָּם."

"ירד חוני ואמר שבע, ואמרו לו כל העם: נחת רוח היא לך!" אם כי יש להדגיש שבמקור זה רואים רק תפילה של שליח ציבור, ולא תפילת יחיד.

מקור נוסף הוא תוספתא סוכה ב יא 

"אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק: כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי יְרוּשָׁלַיִם נוֹהֲגִין: נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת, לוּלָבוֹ בְיָדוֹ עָמַד לְתַרְגֵּם וְלַעֲבֹר לִפְנֵי הַתֵּבָה, לוּלָבוֹ בְיָדוֹ עָמַד לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְלִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מַנִיחוֹ בָּאָרֶץ"

גם מקור זה מדבר על תפילת שליח הציבור ("לעבור לפני התיבה") מזמן הבית. 

מקור נוסף, מדור החורבן, מזכיר אף הוא את תפילת הש"ץ (עירובין פ"ג משנה ט):

"רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר:הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹמֵר:הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה, אִם הַיוֹם אִם לְמָחָר.וּלְמָחָר הוּא אוֹמֵר, אִם הַיוֹם אִם אֶמֶשׁ.וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים:"

נמצא אם כן שאף בזמן הבית, לפחות לקראת סוף תקופה זו, ובתקופה מיד אחר החורבן, התחיל מנהג של תפילה בציבור, בה שליח הציבור עבר לפני התיבה. המנהג כנראה התחיל בצורה לא ממוסדת והתפשט עם הזמן. את השלב הבא בהתפתחות חובת התפילה נראה בדור יבנה. 

כא. אחרי שראינו שבשלהי זמן הבית החל להתפתח מנהג של תפילה בציבור, בו שליח הציבור התפלל, נראה מתי החל להתפתח תפילת היחיד.המשנה בברכות ד,ג-ד אומרת:

"רבן גמליאל אומר, בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה . רבי יהושע אומר, מעין שמונה עשרה. רבי עקיבא אומר, אם שגורה תפילתו בפיו, יתפלל שמונה עשרה. ואם לאו, מעין שמונה עשרה. רבי אליעזר אומר, העושה תפילתו קבע, אין תפלתו תחנונים." 

בחלוקה שבידינו דברי ר' אליעזר הם במשנה נפרדת ממה שלפניו נראה שרבן גמליאל מחדש כאן שלא רק שליח הציבור רשאי להתפלל י"ח ברכות, אלא גם היחיד. ר' יהושע חולק עליו ואומר שבניגוד לשליח הציבור הרי שהיחיד מתפלל רק מעין י"ח. ר' עקיבא ממצה ביניהם. אך מה סבור ר' אליעזר? האם דבריו נסובים בכלל על מה שלעיל?


או שמא, דברי ר' אליעזר עוסקים ב"איך" מתפללים, ולא ב"מה" מתפללים. בפירוש מלאכת שלמה הביא בשם ר' יהוסף אשכנזי שר' אליעזר בא לחלוק על הדעות האחרות במשנה והוא סבור כי תפילת יחיד במטבע קבוע אין תפילתו תחנונים. זה מתיישב גם עם הלשון "ר"א אומר", ולא "אמר ר"א".


מצד שני, קשה להתעלם מדמיון הלשון למשנה באבות ב,יד: 

"רבי שמעון אומר, הוי זהיר בקריאת שמע [ובתפילה] . וכשאתה מתפלל, אל תעש תפלתך קבע, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, שנאמר (יואל ב יג) כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. ואל תהי רשע בפני עצמך."

אך נראה שהמשנה באבות אינה מקורית ובמקור נכתב בה: "ר"ש אומר: הוי זהיר בקריאת שמע, וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע, ואל תהי רשע בפני עצמך." וכל היתר הוא תוספת מאוחרת יותר. על פי זה נח להסביר גם את דברי ר' שמעון שהוא סבור שבניגוד לקריאת שמע, אין התפילה קבע, דהיינו חובה.


כב. לאחר שראינו את ההצעה שדברי ר' אליעזר ור' שמעון לא לעשות את התפילה קבע אין משמעה *איך* להתפלל, אלא *מה* להתפלל, נוצר בידינו לבחון האם יש מקורות נוספים התומכים בכך שלדעת ר"א לא היה נוסח קבוע לתפילה.

מדברי המשנה בברכות ה,ב שר' אליעזר סובר שמבדילים בברכת הודאה, נראה שהיה לר"א נוסח קבוע לתפילה. ואי אפשר אפילו לטעון שהוא מחלק בין תפילת שליח הציבור לתפילת היחיד, שכן הבדלה נאמרת בתפילת ערבית שאין בו חזרת הש"ץ.

נראה שגם דברי ר"א בברייתא בע"ז ז ע"ב ש"שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל", צריכים להתפרש כך ש"יתפלל" הכוונה לנוסח קבוע, ושאילת הצרכים הוא תוספת של נוסח פרטי. כלומר, על פי הבנה זו, אכן גם לר"א היה נוסח קבוע לתפילה.

אם כן, שאין תפילת קבע משמעה *מה* להתפלל, כיצד יש להבין את הצורך לא להתפלל "קבע"? להבנת הנשקה הכוונה ב"קבע" הוא הפוך מארעי או מזדמן. כלומר הקביעה "אל תעש תפילתך קבע" היא שלא להפוך את התפלה למנהג של קבע, תמידי יומיומי, שכן תפילה כזו לא תהיה תחנונים. זו גם כוונת ר' שמעון. בניגוד לקריאת שמע שיש להיזהר בה, ולקוראה תדיר ובתמידיות, את התפילה יש להשאיר כתחנונים ולא להופכה לחיוב קבוע. ומודגש, שכל זה דווקא ביחס לתפילת היחיד, שבה שללו את הקבע, אך לא לתפילת הציבור.

מקום נוסף שמצאנו את הלשון "קבע" ביחס לתפילה הוא במשנה ברכות ריש פרק רביעי: "תפילת ערבית אין לה קבע". נראה שגם כאן יש לפרשה באותו אופן, שלא קבעו צורך להתפלל ערבית באופן קבוע ותדיר, כמו שהתפתח חיוב כזה (לדעות החולקות על ר"א ור"ש) ליתר התפילות.