אינני זוכר מתי התפקחתי מהאשליה הזאת, אבל כשזה קרה התביישתי מאד. שמחתי לראות שבעשרים שנה האחרונות הוא צמצם את הופעותיו לתוך הקהילה החרדית. מאז פרוץ המלחמה הוא אמנם לא לא חזר להופיע בתקשורת, אבל הודות לאינטרנט הסרטונים שלו מוצאים את דרכם אלי. כשמזדמן לי לשמוע אותו, בושה עדיין נשאר הרגש המבטא באופן מדוייק את מה שאני חש.
בשני שיעורים שנתן לפני כמה שבועות (אני בעיקר מתייחס לזה שכאן, אך הוא חזר על הדברים בראשית השיעור של השבוע שלאחר מכן גם) הוא התייחס לסרטון שהפיץ הרב תמיר גרנות ובו קרא לבני הישיבות החרדיים להתגייס להצלת ישראל מיד צר. כמקובל בציבור החרדי האופן בו מתייחס רמ"נ לרב תמיר גרנות הוא מבזה מפאת עצמו, אך כאן ברצוני להתייחס דווקא לטיעונים. משום מה יש אנשים שכנראה השתכנעו מדבריו, ולכן משתפים אותם (כולל בתגובות שלהם אלי) ולכן החלטתי שראוי להתייחס אליהם.
הדיון נסוב סביב דברי הרמב"ם הללו, שהרב תמיר גרנות הפנה אליהם כמחייבים כל אחד להתגייס למאמץ המלחמתי (רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג):
"גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא."
רמ"נ טוען שמזה שהרמב"ם כותב שרק ה"יכולים" צריכים לצאת, הכוונה באותם "יכולים" הם רק אלה שמוכשרים לזה. אין שום מצווה על סתם אדם ללכת ולהטיס מטוס קרב, גם בשעת פיקוח נפש, הוא הרי לא מוכשר לכך והוא אינו יודע לעשות זאת, לכן אינו בגדר "יכולים". עד כאן נדמה לי שאין חולק.
אחר כך הוא מרחיב ואומר שאף אין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו, כי עד שתסתיים ההכשרה החולה כבר ימות. זה החלק הבעייתי שאליו אחזור מיד.
את דבריו הוא מגבה בשיעור שלאחר מכן בדברים שכתב הרב משה פיינשטיין על כך שאין שום חיוב או מצוה ללמוד לימודי רפואה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קנא):
"ואני מוסיף דאף אם מצד החששא היה זה חשש שראוי לדחות עליו איסורין נמי לא היה דוחה איסור ניתוח המת, משום דלהתלמד לרפאות אין חיוב על האדם, דלא מצינו שיהיה חיוב על כל אדם שילמוד חכמת רפואה כדי לרפאות החולים שישנם ושיהיו אף שחולים מצויים ויש לחוש להם, משום שהחיוב על האדם הוא רק להציל את חברו במה שיכול, דאם הוא כבר רופא איכא חיוב עליו לרפא את חבריו החולים ואם הוא יכול לשוט בימים מחויב לשוט בנהר ולהציל אדם שטובע בנהרא, אבל אין חיוב על האדם שילמוד איך לשוט ואיך לרפאות חולים כדי שאם יזדמן לו להציל ולרפאות יוכל להצילו ולרפאותו, ודמי זה להא שאין חיוב על האדם לעבוד ולהרויח הרבה כספים כדי שיוכל לקיים מצות צדקה ולהציל נפשות בהם, דהחיוב על האדם הוא רק על האופן כמו שהוא נמצא שיעשה מה שבכחו לעשות"
כאמור, החלק הבעייתי בדבריו של הרמ"נ הוא הטענה שאין מצווה ללכת ולהכשיר את עצמך, גם במקרה של חולה לפנינו. תיאורטית הטענה היא נכונה, אבל כשמנסים להתאים אותה למציאות ימינו, ולנושא שבו אנחנו עוסקים, הרי שהוא פשוט לא מחזיק מים.
ראשית, ברור ופשוט שאם מחר יגיע אדם למקום מסוים ויאמר: "יש אויב בדרך לכאן, אני ראיתי אותם ושמעתי את התוכניות שלו, והוא עתיד להגיע לכאן בעוד שבוע בדיוק ואם לא תהיו מוכנים להילחם נגדו הרי שהאויב ישמיד אתכם ואת עירכם. אבל, למזלכם, אני יכול ללמד אתכם כיצד להילחם ולהיערך לאויב. זה ידרוש אימונים והכנות בכל ימות השבוע הקרוב, כמעט ללא הפסקה", הרי שכל מי שמסוגל לעמוד פיזית באותם אימונים הוא בבחינת "יכולים" ועליו להכשיר את עצמו גם בשבת וגם על חשבון תפילות ומצוות אחרות, כדי שיוכל להילחם כנגד האויב. דומני שלא ניתן לחלוק על כך.
אך רגע, האם זה לא מה שכתב הרב משה פיינשטיין שאין מצווה או חיוב כזה, וממילא גם יהיה אסור להתאמן ולהתכונן בשבת? איך מיישבים בין הדברים?
התשובה היא ממש פשוטה. מה שכותב הרב פיינשטיין הוא במציאות שמן הסתם יהיה מישהו אחר שימלא את התפקיד, ואם לא הרי שניתן לומר שכך גזרה ההשגחה. אדם עלה למטוס וחטף התקף לב, מן הסתם יהיה על המטוס רופא או פרמדיק שיוכל לסייע, ואם לא הרי שכך גזרה ההשגחה, אין עלי שום חיוב ללכת וללמוד איך לטפל בהתקף לב לפני שאני עולה למטוס, שמא מישהו יקבל התקף לב. אבל, במציאות שאני יודע שאין מישהו אחר, ואם אני לא אגן על הבית שלי ועל העיר שלי, אף אחד אחר לא יבוא, ואני יודע שהאויב בדרך (החולה לפנינו), הרי ברור שזה חיוב גמור שעבורו גם מחללים שבת. אלו דברים כה פשוטים שבאמת, שקשה להאמין שיש מי שיחלוק על כך.
אם כן, היכן המחלוקת? המחלוקת היא מציאותית: האם אנחנו במצב שבו בעוד כמה חודשים, כשתסתיים ההכשרה של מי שמתגייס כעת, עדיין יהיה אויב שיאיים על הקיום שלנו? אם התשובה היא כן, הרי שכבר ראינו שאין חולק על כך שההכשרה היא מצווה שמי שמתחמק ממנה הרי הוא חוטא. רמ"נ טוען שהתשובה היא לא (לחילופין, יתכן והוא סבור שיהיה מישהו אחר שיעשה את העבודה). זו המחלוקת.
צריך לומר, שהמציאות היא שרבים מאלו שהתגייסו בגיוסי נוב' ומרץ בשנה האחרונה כבר מילאו תפקידי לחימה בשדה הקרב. תלמידי ישיבות הסדר שגויסו אחרי פסח תשפ"ד לשריון, היו בין אלה שנכנסו ללבנון בערב ראש השנה תשפ"ה (עם הכשרה של פחות מחצי שנה!). לכן, זה קצת מגוחך שרמ"נ בא אחרי שנה שיש כאן מלחמה וטוען שהרמב"ם הזה הוא לא רלוונטי, כי בני הישיבות לא מוכשרים ללחימה. אבל נניח והוא לא התפנה לעיין בנושא עד הסרטון של הרב תמיר גרנות, וכעת הוא טוען שעל אף שהדברים היו נכונים ללפני שנה, הרי שעתה הוא סבור שהם כבר לא רלוונטים, כי הנה המלחמה כמעט מסתיימת ולצה"ל כבר יש מספיק חיילים.
האם התפיסה של רמ"נ זה תיאור נכון של המציאות? להבנתי, לא. אך גם אם הוא יחלוק על ההבנה שלי את המציאות, הוא אמור להסכים שמי שאמור לקבוע אם זה תיאור נכון של המציאות אלו אנשי הצבא ובטחון שיודעים מהם צורכי הצבא לשנים הקרובות, ומהם האיומים הצפויים, ולא רמ"נ עפ"י סיפורים ששמע ממאן דהוא לפני שלושה וארבעה עשורים.
אגב, הדברים נכונים גם בנוגע ללימודי רפואה. אם מערכת הבריאות הייתה זועקת שחסרים מועמדים ללימודי רפואה באופן שמסכן את תפקוד מערכת הבריאות, ברור שהיתה מצווה להתגייס לענין וללכת ללימודי רפואה, ומי שהיה מעדיף להשתמט בתואנה שאין חולה לפנינו, ושאין מצווה להכשיר את עצמך, היה עובר על "לא תעמוד על דם רעך". ואם המצב באמת היה כה קשה, שלא ניתן כלל לדיחוי, הלימודים וההכשרה היו יכולים להתקיים גם תוך חילול שבת וביטול מצוות אחרות. כאמור, אינני חושב שיש מי שחולק על כך, ובודאי שזו לא כוונת הרב משה פיינשטיין הנ"ל.
כאמור, ההתייחסות של רמ"נ לרב גרנות ולדבריו נעשית בצורה מבזה כמיטב המסורת החרדית ונפתחת בהתקפה אד הומינם. צריך לומר: הפוסל במומו פוסל. אם הרב גרנות, לטענת רמ"נ, לא מסוגל להתייחס עניינית לנושא בגלל המטען הרגשי של נפילת בנו וכד', מה הסיכוי שמי שעשה קריירה מהסברת ה"השקפה" החרדית יוכל להתעלות ולהתבונן על הנושא בצורה ישרה?
וצריך לומר, בעיקר בדבר הזה נופל רמ"נ. הוא מתייחס ל"בני הישיבות" כגוש אחד, מבלי לחלק בין אלו שלומדים ואלו שמתבטלים (שלגביהם גם כל פלפולי הסרק בנוגע לאי גיוס לומדי תורה לא מתקרבים להסביר איך הם לא מתגייסים), כאילו שהחברה החרדית לא השתנתה כלל בשלושים שנה האחרונות. הוא מתייחס לסוגיא כאילו מה שקורה בארץ דומה באיזה שהוא צורה למשהו שקרה בחמישים השנים האחרונות, ואנחנו פשוט יכולים להמשיך להפטיר כדאשתקד. והוא מתייחס לצה"ל כאילו שתנאי השירות לא השתנו בכלל בעשרות השנים האחרונות. כדאי לרמ"נ קצת להתעדכן, או לציבור החרדי למצוא מסבירן חדש שמוכן להתכתב עם המציאות הנוכחית.
(אגב, במהלך השיעור הראשון מביא רמ"נ מעשה שהוא לכאורה מעשה לסתור: שהרב שך אמר לבעלי תשובה שאם קוראים להם לאימונים ביחידות המילואים שלהם, אזי שילכו לאימונים, כי "כשיתצטרכו אותך יקראו לך ואתה לא תהיה מאומן". משום מה, לזה קורא רמ"נ אלה ש"יכולים". הגם שלדבריו אם הם לא יתאמנו, אז הם יהיו בבחינת "לא יכולים", ויהיו פטורים מלהיענות לקריאה להתייצב (ועוד יותר, אולי יהיה אף אסור להם להתייצב, כי הם לא מוכשרים, ולכן "לא יכולים", ולכן אסורים לחלל שבת בלחימתם). אינני יודע כיצד רמ"נ רואה במעשה הזה ראייה לדבריו. נשגב ממני.)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.