בגמרא שבת עד ע"ב [רש"י בסוגריים]:
אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא [שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו, שיתקשה] - חייב משום מבשל. פשיטא! מהו דתימא - לשרורי [לחזק, ואין כאן בישול] מנא קא מיכוין, קא משמע לן: דמירפא רפי [על ידי חום האור והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו קמיט - מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו], והדר קמיט.לשיטת רש"י ה"סיכתא" אותו השליכו לתנור הוא כנראה יתד מעץ. אך מה שכדאי לציין מדברי הגמרא הזאת הוא שלפי הבנת רש"י מתחייבים משום בישול על כך שאדם מרפה דבר קשה בעזרת האש. כך רש"י מסביר את דברי הגמרא: הייתי אומר שאין כאן בישול משום שהיתד מתקשה בתנור, בא רב אחא להשמיע לנו שבכל זאת מתחייבים משום בישול בגלל שבתהליך חימום היתד, היתד עובר שלב של ריפוי בטרם הוא מתקשה, ועל ריפוי זה מתחייבים משום בישול.
אמר רבינא: הלכך, האי עובד כוכבים דשדא סיכתא [קובליי"א בלע"ז ליבשה בתנור] לאתונא, וקבר בה ישראל קרא מעיקרא [והטמין ישראל בתנור דלעת חיה קודם שהוסק התנור והעובד כוכבים הסיקו ונתבשלה הדלעת] - שפיר דמי [הואיל והעובד כוכבים לא לבשל נתכוין]. פשיטא [היינו דר' יוחנן]! מהו דתימא: לבשולי מנא קא מיכוין [האי עובד כוכבים לבשולא להאי סיכתא איכוון והא לשם בישול הסיקו], קמ"ל [דאין בישול בכלים, אלא]: לשרורי מנא קא מיכוין [להקשות את היתד ואין דעתו לבישול].
על פניו שתי הסוגיות סותרות.
הסוגיא בשבת אומרת בפירוש שיש דין בישול (לענין שבת) בסיכתא, ואילו בסוגיא בעבודה זרה הגמרא לומדת ש"שאין בישול בכלים" (לעניין בישולי גויים).
הריטב"א וראשונים אחרים מתרץ ומחלק בין הלכות שבת לבין בישולי גויים:
האי מאן דשדא סיכתא לאתונא וכו' קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. פירוש ולבישולא קמא נמי קא מכוין וחייב, וק"ל דבמסכת ע"ז (ל"ח א') אמרינן איפכא האי גוי דשדא סיכתא לאתונא אין בו משום בשולי גוים ואמרינן פשיטא ופרקינן מהו דתימא לבשולי מיכוון קמ"ל דלשרורי מנא קא מכוין, תירצו בתוספות דהכא לענין שבת החמירו, דודאי בסיכתא זו שתי מלאכות יש בה, בשולי מנא כד רפי מרפא ושרורי מנא כד קמיט, ולענין שבת ראוי לחייב משום דמבשל שאף לבשל מתכוין דלא [אפשר] לשרוריה אלא בהכי, אבל התם לענין בשולי גוים דרבנן כיון דעיקר כוונתו לשרורי מנא הוא אין להחמיר ולאסור, שאפי' כשנתכוון לבשל חומרא הוא לאסור שלא נתכוון לבשל תבשילו של ישראל, וכן תירץ רבינו הגדול.
לדברי הריטב"א בשבת החמירו מכיוון שלא ניתן לחזק את הכלי מבלי לרפותו, הרי שלעניין מלאכות שבת החמירו שזה ייחשב מלאכה, ושמחשבתו היא גם על הריפוי ולא רק על הקישוי. לעומת זאת, בבישולי גויים שהיא איסור דרבנן, הסתפקו ללכת אחר עיקר המחשבה.
בניסוח קצת אחר, בשבת מסתכלים על כלל התהליך שעבר על הסיכתא, ובבישולי גויים המבט הוא רק על ההפרש בין התחלת התהליך לסופו.
הרמב"ם כותב (רמב"ם הלכות שבת פרק ט הלכה ו):
המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל.
מדברי הרמב"ם שבבישול מתחייבים "בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך", נראה שהוא אינו מסכים עם רש"י.
[ובמאמר מוסגר יש לציין שהרמב"ם כנראה לא הבין כרש"י ש"סיכתא" זה יתד מעץ. אלא, הוא כנראה הבין שמדובר בכלי ממתכת, ואף יתכן והסביר כראשונים אחרים שמדובר בכלי אדמה.
כך מסכם זאת השבת-של-מי:
שם אמר רב אחא בר רב עוירא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל. הרי"ף והרא"ש מפרשי' סיכתא כלי רקיקין שנותנין לכבשן לצורפן והוא כמ"ש הר' המ"מ בפ"ט דהל' שבת הלכה ו' למקור הדין של הרמב"ם דפסק דהמבשל כלי אדמה חייב משום מבשל אמנם רש"י ז"ל פי' יתד של עץ לח והר' מרכבת המשנה אשכנזי כתב דהרמב"ם מפרש יתד של מתכת ולכן פסק באותה הלכה המחמם את המתכת חייב משום מבשל:
ע"כ]
אך יש להבין, כיצד הרמב"ם הבין את הגמרא שלנו (מה ההו"א ומה המסקנה)?
שאלה זו שאל הלחם-משנה, הנה דבריו (לחם משנה הלכות שבת פרק ט הלכה ו):
בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף הרך וכו'. קשה דבפ' כלל גדול (דף ע"ד) אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט ע"כ. ופירש"י דמירפא רפי ע"י חום האור והמים שבתוכו ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו ע"כ. משמע דבסיכתא אי לאו דרפי בתחלה לא הוה חייב ואיך כתב שבכ"מ שהקשה גוף הרך שחייב וי"ל דהוא סובר דכל דבר לח שמתבשל אף על פי שמתקשה חייב משום בישול דומיא דאופה ומה שאמרו בסיכתא שהוא כלי אדמה לפי דעתו ז"ל הפירוש מהו דתימא שאינו עושה שום מלאכה שהרי הם חזקים שהם מתחזקים יותר קמ"ל שחייב על הבישול מפני שבתחלה האש מרפה אותם ונעשה לח ואח"כ מקשה אותם ומש"ה חייב אבל לעולם דבכל דבר לח חייב בקישויו:
כלומר, היה מקום לומר שהמקשה גוף שהוא כבר קשה לא יתחייב משום מבשל, לכך משמיעה לנו הגמרא שכיוון שבמהלך התהליך הגוף קודם נהיה רפוי ורק אח"כ הוא נהיה קשה, הרי שחייבים על כך.
באותו אופן נעיין בדברי הרמב"ם בפרק יב (רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה א):
המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אף על פי שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע, וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב.
על הלכה זו השיג הראב"ד שלוש השגות. הנה ההשגה השלישית על סוף דברי הרמב"ם:
הרי זה תולדת מבעיר וחייב. א"א ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט (שבת עד), והמחמם את הגחלת והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא
הראב"ד שואל: מדוע "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים" שחייבים עליו משום מבעיר שונה מ"המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת" שחייבים עליו משום מבשל?
המגיד משנה כתב לתרץ שדבר שהוא עצמו נהיה אש אין לחייבו משום בישול. אך דבריו קשים מדברי הרמב"ם עצמו שכתב לענין בישול "המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת. הלחם משנה העיר כך על דברי הרב המגיד, ותרץ שלדברי הרמב"ם יתחייבו ב"המחמם את הברזל" על מבשל בתחילת הפעולה, ועל מבעיר בסוף הפעולה (לחם משנה הלכות שבת פרק יב הלכה א):
המחמם את הברזל וכו'. כתב ה"ה ומ"ש לחייבו משום מבשל וכו' משמע דסבור דכיון דנעשה אש ושורף אין לחייב משום מבשל. וקשה שהרי בפרק ט' חייב רבינו משום מבשל שכתב המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה מתולדת מבשל. לכן נראה דמ"ש ה"ה ז"ל דבדין הוא לחייבו משום מבעיר לבסוף שנעשה אש שכל מבשל משום הפועל הראשון דמרפא רפי חייב ודלא כהראב"ד ז"ל דסבור דלעולם אינו חייב אלא משום מבשל בלבד.
אך האגלי-טל (מלאכת האופה סי' ט ס"ק ב) מעיר על דבריו אלו של הלחם-משנה שלשיטת הרמב"ם אין צורך לומר שמתחייבים גם משום מבשל וגם משום מבעיר:
ואולם קושיא זו אינו צודק אל לפירוש רש"י. אך לפירוש הרמב"ם דחייב אהא דקמיט לבסוף אם כן שפיר יש לומר כיון דתכלית כוונו אינו על הריפוי אינו חייב על הריפוי. וסיכתא לאתונא על קמיטתו חייב והכא עדיין לא קמיט עד שמכבהו במים. ובזה אין אנו צריכים למ"ש הלחם משנה שם דחייב משום מבעיר ומשום מבשל, אלא שאינו חייב משום מבשל כלל, מאחר שתכלית כוונתו לאחר שיפסוק הריפוי ואדרבה שאז יתחזק עוד יותר היפך הריפוי. על כן אינו חייב על הריפוי רק יש לחייבו משום מבעיר.
כלומר, כל דברי הראב"ד והלחם משנה הם אליבא דשיטת רש"י שבסיכתא לאתונא מתחייבים משום הריפוי. אך לדעת הרמב"ם אין כוונתו על הריפוי, אלא על הקישוי שלאחר הריפוי. וכאן ב"המחמם את הברזל כדי לצרפו במים" הקישוי מגיע לא ע"י האש, אלא ע"י המים. ולכן לא מתחייבים על הקישוי משום מבשל. ונשאר לחייב רק על מבעיר. (ולדברי האגלי-טל נראה שלדעת הרמב"ם "המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת" יתחייב הן משום מבשל והן משום מבעיר. וצ"ע).
בהמשך דבריו, כותב האגלי-טל שמחלוקת זו בין רש"י וראב"ד לבין הרמב"ם אם מתחייבים על הריפוי, או על הקישוי, הוא למעשה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. בענין הקטרת אברים למזבח, הירושלמי כותב בפירוש שיש בזה משום מבשל, הגם שמעוניינים שהם יישרפו (תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק ב):
הוי לית טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. על דעתיה דר' יודא דו אמר משום מבעיר ניחא. על דעתיה דר' יוסי דו אמר משום מבשל מה בישול יש כאן. מכיון שהוא רוצה באכולן כמבשל הוא:
ומפני מה חייבים בזה משום בישול? מסביר האגלי-טל שלפני שהם נשרפים הם מתרככים, ורק אח"כ נשרפים.
ובתלמוד הבבלי, בדיון דומה המופיע במסכת יבמות, הגמרא מניחה שבהקטר אברים יש רק משום מבעיר, ולא משום מבשל (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף לג עמוד ב):
אי בהקטרה, והא"ר יוסי: הבערה ללאו יצאתה!
עוד בענין זה מצאתי בהערה של הרב מנשה הקטן על ספר בית-שערים (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן רנז) שכתב להסביר את דברי הרמב"ם:
ובענייתינו כתבנו לישב שיטת הרמב"ם דדעת הרמב"ם ז"ל דידוע הרוצה לחזק מתכות הרי הוא משליכו לתוך האש עד שמלבנו היטב ואח"כ זורקו במים וכן להיפוך מי שרוצה לרפות ולרכך המתכת שיהא נוח למלאכה חוזר ומשליכו לתוך האש עד שיעשה כגחלת ואז הוא מתרכך והוסר החוסם וזה ידוע לצורפים ולפ"ז נראה דהרמב"ם ס"ל דהיכא דרוצה לרככו אז הוא דחייב משום מבשל אבל היכי דרוצה לחזקו ולחסמו אדרבה קרי ליה תולדה דמבעיר ולא מבשל ועיין רמב"ם פ"ט מה"ש ה"ו המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל הנה מבואר דהתם כיון שרוצה להתיכו נכנס בדין מבשל והכי שרוצה לצורפו מיכנס בדין מבעיר ועיין צ"פ שוב מצאתי כעין זה במרכה"מ ובקרית ספר רמב"ם הנ"ל כמעט כמו שכתבתי וברוך פוקח עורים.
הוא מתרץ בפשטות את שאלת הראב"ד שהדבר תלוי במחשבתו של האדם. אם המחשבה היא לרכך את המתכת, הרי שעל זה חייבים משום מבשל, ואם הרצון הוא לחזק/לצרף את המתכת הרי שעל זה חייבים משום מבעיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.