יום ראשון, 12 בדצמבר 2021

רצינו לגדל דור של תלמידי חכמים, וגידלנו דור של עמי ארצות

חלק א

בציבור הדתי-לאומי משקיעים מאמצים רבים כדי להקנות לילדינו מושגים בסיסיים ויסודות איתנים בכדי שיוכלו לגדול ולפרוח הן בתורה והן בדרך ארץ.
בישיבות תיכוניות משקיעים כ20 שעות לימוד בשבוע בלימודי גמרא, מחשבת, הלכה ותנ"ך. הדור החובש עתה את ספסלי הישיבות התיכוניות הוא כבר דור שלישי הלומד בישיבות תיכוניות, ולא פעם אף קורה שנער מסיים את לימודיו באותה ישיבה בה למד הסבא שלו.
לאחר שנות לימוד מפרכות הנערים ניגשים לבחינות בגרות רבות: 5 יח"ל בגמרא, 5 יח"ל בתנ"ך, ועוד יחידה או שתיים במחשבת ישראל. במקרים רבים, בדיוק כמו האבות שלהם.
אלא, שלאמיתו של דבר כשמדברים לדוגמא על בגרות 5 יח"ל בגמרא, הרי שבין הבגרות המתקיימת עתה בישיבות התיכוניות, לבין זה שהתקיים באותן ישיבות אך לפני שנות דור תהום פעורה.
לפני לא הרבה שנים, הבגרות בגמרא היתה מורכבת כך שכדי להיבחן ב4 היחידות הראשונות היה עליך ללמוד 40 דף גמרא עם רש"י ותוספות. היום נדרש 40% מזה - 16 דף בלבד! אם זה היה המצב במתמטיקה או במדעים, שתלמיד היום היה נבחן על 40% מהחומר עליו נבחנו לפני דור אחד, מזמן היתה קמה צעקה.
פעם היו נבחנים גם על קטע אנסין - היום גם זה לא קיים.
אמנם, צעד אחד חיובי עשו בשנים הללו במשרד החינוך - המירו את הבחינה בע"פ לבחינה בכתב, כך שהציון המתקבל ישקף טוב יותר את רמת הידע של הנבחן. אבל כשזה בא יחד עם הורדה מאסיבית בכמות החומר - יצא שכרנו בהפסדנו.
[יחד עם הורדת מספר הדפים, חלה גם שינוי באופי הדפים, וככלל הדפים עליהם נבחנים היום קלים בהרבה מאלו שנבחנו עליהם פעם.]
זה המצב בגמרא.
בתנ"ך ובמחשבת המצב לא הרבה יותר טוב. אין לפני השוואה של מספר הפרקים בתנ"ך, ובמיוחד בנביאים אחרונים ובספרי אמ"ת, עליהם נבחנים היום, לעומת החומר עליו נבחנו פעם, אך לא אתפלא אם נגלה גם שם קיצוץ משמעותי מכל שמץ של הצבת אתגר לימודי לתלמידים.
התפקיד של מערכת החינוך היא לאתגר את התלמידים. סובבנו את התלמידים בכל כך הרבה מערכות: המחנכים, המוסד, הרשת, החמ"ד, המפמ"ר, אך בסופו של דבר כדאי להודות שמשהו שם לא עובד.
רק בשבוע שעבר התקיימה ועידת החינוך של מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומקור ראשון. מכל הנושאים החשובים שעלו במושבים השונים נעלם נושא אחד: האם במוסדות המכונים "ישיבות ואולפנות" יוצאים בוגרים עם ידע תורני מינימלי?
טוב, לפחות דברו על חינוך לקיימות. גם משהו.

חלק ב

אמנם כבר לא נבחנים בבגרות בגמרא על 40 דף עם רש"י ותוספות, וכמות הפרקים שתלמיד נדרש לדעת בבגרות בתנ"ך הוא לא רב, אך התופעה של הורדת הדרישות מהתלמיד איננו מסתיים רק בגבולות מקצועות הקודש.
אם היתה טענה שכביכול ניתן להוריד את כמויות הידע הנדרשות אך להשאר ברמה סבירה של יכולות, הרי שנדמה שהדרישות הקיימות בבגרויות במקצוע האנגלית ולשון ממחישות כי זה לא המצב.
הclose האימתני שהיה פעם בבגרות 5 יח"ל באנגלית לא קיים יותר, ומספר השאלות הפתוחות שהתלמיד נדרש לענות עליהם על ידי ניסוח נכון של משפט באנגלית הצטמצם אף הוא, כאשר רוב השאלות בבגרות הינן אמריקאיות (לא במובן שעונים עליהם בכתיבה באנגלית...).
אינני יודע כיצד נקרא היום הבגרות בחיבור, כי תלמידים כבר לא נדרשים לכתוב חיבור, אלא רק לקרוא קטע ואח"כ לסכם אותו במילותיהם (מיומנות, שאני מודה, גם היא נדרשת ולא קלה לרבים מבני הדור הנוכחי). מהבגרות בלשון (שקשה לי לומר שאי פעם חשבתי שהוא תורם משהו) הורידו נושאים, או ליתר דיוק איפשרו לבחור על איזה נושאים לענות בבגרות (ולכן, גם איזה נושאים ללמוד לבגרות). שמעתי, אך אינני יודע לתת פרטים, שגם הבגרות בספרות עבר תהליך דומה.
קשה להניח שהתהליך הזה קרה במקרה.
בעולם המערבי, בהשפעת האקדמיה הפרוגרסיבית, הפסיקו לדבר על שויון הזדמנויות, ועברו לעסוק בשוויון בתוצאות. העיסוק בשוויון בתוצאות כבר הוביל במקומות מסוימים לבטל את הצורך בבחינות כתנאי קבלה לאוניברסיטה, או לתיוג בחינות (standardized testing) כמשהו גזעני.
האם יש סיכוי שמה שאנחנו רואים בארץ מנותק מהתהליכים הללו ששוטפים חלקים נרחבים מהעולם המערבי?
אילו מוסדות החינוך היו רואות בבחינות הבגרות את הסף התחתון שעל התלמיד להגיע אליו כדי שהוא יוכל להיכלל בין אלו שסיימו 12 שנות לימוד, המצב לא היה נורא כל כך. אך כשמוסדות רבים, בעידוד משרד החינוך, רואים בבחינות הבגרות את הסף העליון שעל התלמיד להגיע אליו, כשכל שנה מתהדרים באחוזים הגבוהים של הנבחנים במוסדות השונים, מזמן היינו צריכים להפעיל את כל האזעקות.

חלק ג

אחד המחנכים של ילדי בקש ממני לכתוב משהו קצר על חלקו של בית הספר בעידוד לימוד יומי. זה מה ששלחתי לו:
רבים מאבות התלמידים הלומדים כיום בישיבות התיכוניות זוכרים (וחלקם אף זוכרים לטובה) את העמל שהשקיעו כדי לשלוט ב40 דף גמרא, רש"י ותוספות שהם נדרשו לדעת לבגרות בגמרא. גם את מבחני האנסין שהם נדרשו לעמוד בהם הם כנראה זוכרים. אצל חלקם אף זוכרים שהם נדרשו לדעת כמות גדולה של פרקים בתנ"ך כדי להצליח בבגרות בתנ"ך.
כיום, לאחר שיותר מדי שומרים נרדמו בשמירה, כבר לא נבחנים על 40 דף גפ"ת. הבגרות בתנ"ך עדיין נחשבת קשה, אך כמות הפרקים שנדרש להיות בקיא בהם היא מינימלית. יהיה כנראה קשה למצוא בוגר ישיבה תיכונית מהשנים האחרונות שישתמש במילים "עמל", "התמדה" או "אתגר" כדי לתאר את ההכנה לבחינות הבגרות במקצועות הקודש.
לאור המצב המתואר קשה לומר שמתוכנית הלימודים שהתווה משרד החינוך ילדינו ייצאו תלמידי חכמים.
יש הרבה דברים שהישיבות התיכוניות יכולות וצריכות לעשות כדי לגשר על הפערים הללו.
אחת הדוגמאות ליוזמה כזאת זה עידוד ודחיפה של התלמידים לקחת על עצמם לימוד יומי קבוע. הלימוד היומי הקבוע מלווה את האדם, בימי הלימודים ובימי החופשה, בימות החול ובשבתות וימים טובים, באזרחות ובצבא. מעבר להתמדה, הערך שבנין נבנה קומה על גבי קומה, כשכל פעם מוסיפים עוד קצת על מה שעשינו אמש, מוטבע בלומד.
פרק יומי, הלכה יומית, משנה יומית, דף יומי, רמב"ם יומי או חת"ת יומי - כל אחד מאלו יכול לתרום ללמוד ידע והרגלים שילוו אותו לאורך ימים ושנים טובות.

תגובה 1:

  1. כשהייתי בתיכון, לפני כ-25 שנה, המורה לגמרא דיבר איתנו על המטרות שלו בלימוד. הוא אמר (ציטוט מהזיכרון, כמובן): "כיום, כשמישהו מסיים תיכון, הוא במקרה הטוב – לא שונא גמרא. אני רוצה לשנות את זה".

    אבל כדי לשנות את זה היה צריך יותר ממורה טוב (והוא אכן היה מורה טוב). לא שנאתי גמרא כשסיימתי תיכון, אבל לקח לי בערך 10 שנים עד שחזרתי ללמוד אותה מרצון, ולאהוב אותה. אם המהלך של הקטנת כמות החומר הביא בוגרי תיכון לאהוב יותר גמרא, אז יש בו גם טוב.

    מצד שני, אתה צודק: בית הספר מטרתו גם להקנות ידע, לא רק להאהיב את הלימוד. כנראה שהפתרון הוא להפסיק את החובה (היא עדיין קיימת?) של תיכונים דתיים לגשת ל-5 יחידות בתנ"ך וגמרא, ולהגדיר את המצב שתיארת כ-3 או 4 יחידות. את החומר שאנחנו למדנו יגדירו כ-5 יחידות, וייגש אליו רק מי שבאמת רוצה.

    השבמחק

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.