יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

בין ישראל לעמים

הנושא של יחס יהודים כלפי גויים עלה לאחרונה בעקבות רצח התינוק בדורא. הנה סיכום קצר וממצא לנושא ההלכתי של יחס יהודים לגויים.

המשנה בעבודה זרה (דף ו עמוד ב) מביאה את הדין הבא:
בת ישראל לא תיילד את העובדת כוכבים מפני שמילדת בן לעבודת כוכבים... בת ישראל לא תניק בנה של עובדת כוכבים...
המשנה מציבה כלל: יהודי/ה לא אמור לסייע בחיותו של לא-יהודי.

אך הגמרא שם מסייגת את הכלל הזה:
ורמינהו: יהודית מילדת עובדת כוכבים בשכר, אבל לא בחנם! אמר רב יוסף: בשכר שרי משום איבה. סבר רב יוסף למימר: אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה; א"ל אביי, יכלה למימר לה: דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן. סבר רב יוסף למימר: אנוקי בשכר שרי משום איבה; אמר ליה אביי, יכלה למימר אי פנויה היא: בעינא לאינסובי, אי אשת איש היא: לא קא מזדהמנא באפי גברא. סבר רב יוסף למימר, הא דתניא: העובדי כוכבים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין, אסוקי בשכר שרי משום איבה; אמר ליה אביי, יכול לומר לו: קאי ברי אאיגרא, אי נמי: נקיטא לי זימנא לבי דואר.
הסייג של הגמרא היא שבשכר מותר. זאת, אומרת הגמרא, משום איבה. אבל, אם זה במקום שאין איבה (כגון בשבת, לדברי הגמרא), אזי בעינה עומדת דין המשנה.

באופן זה אף נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף ב):
כותית אין מילדין אותה בשבת, אפי' בדבר שאין בו חילול שבת.
ונושאי כליו של השו"ע הביאו את הסתייגות הגמרא (מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן של סעיף ב):
אין מילדין - דליכא איבה דיכלו לומר דמי שאינו משמר שבת אין מחללין עליו משמע דאי איכא למיחש לאיבה שרי אם אין חילול שבת:

לדברי המגן-אברהם משום איבה אמנם מתיר ליהודי לחיות גוי, אך אין זה מתיר חילול שבת.

באופן זה אף פסק המשנה ברורה (סימן של ס"ק ח), תוך שהוא מעביר ביקורת נוקבת על רופאים שמחללים שבת כדי להציל גויים:
כותית אין מילדין - ואפילו בשכר דבחול מילדין משום איבה כמבואר ביו"ד סימן קנ"ד הכא אסור משום דיכולה להשתמט ולומר דאין מחללין שבת כ"א לההוא דמנטר שבתא וכתב המג"א ובמקום דאיכא למיחש לאיבה גם בכה"ג שרי אם אין בה חלול. ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג [אף דג"ז אינו ברור עיין בפמ"ג] איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד השם ישמרנו:
אך הדברים, כמובן, לא כל כך פשוטים. הדברי-חיים מצאנז, שחי כחצי דור לפני המשנה-ברורה, כבר מרחיב קצת יותר את ההיתר של "משום איבה" (שו"ת דברי חיים אורח חיים חלק ב סימן כה):
בנידון שאלתו אם מותר לרופא ישראל לחלל שבת לאינו יהודי:

הנה זה פשוט באחרונים דבדבר שבות מותר כן כתב בכנסת הגדולה [סי' ש"ל בהגה"ט אות א'] ובתוספת שבת [סי' ש"ל ס"ק ה'] והפרי מגדים [שם בא"א ס"ק ה'] הניח בצ"ע אבל וודאי פשטא דסוגיא נראה דבדרבנן עושין משום איבה:

אך בדאורייתא לא מצינו שמחללין רק משום פיקוח נפש ברי לישראל אבל משום חשש שנאת האינו יהודי לא מחללינן שבת באיסור דאורייתא ולהקיז דם הוי דאורייתא ואפילו להניח מה שקורין זאלב להוציא דם לכמה שיטות אסור דאורייתא כמבואר במג"א סי' שכ"ח [ס"ק נ"ג] (וש"ל) [ושל"ב ס"ק ג'] אבל להקיז דם לרפואה לכל השיטות אב מלאכה הוא ורק על פי פלפול של הבל יוכלו לומר שאינו אב מלאכה אבל לא לאמת ויעוין במג"א [הנ"ל] ובחו"מ [סי' תכ"ד סעיף ב'] גבי חובל בשבת וגם העמדת עלוקות לרוב שיטות דאורייתא כמבואר במג"א ז"ל סי' (ש"ל) [שכ"ח הנ"ל] ולכן בודאי יש להחמיר אך המנהג ברופאים שמקילין ושמעתי שהוא מתקנות ארצות להתיר להם אבל לא ראיתי זה בספר:
הדברי-חיים מביא כבר כדבר פשוט שמשום-איבה מתיר איסורי דרבנן בשבת (דבר שגם המשנה ברורה הזכיר, אך הסתייג מעט). בסוף דבריו נראה שהוא מסכים למסקנתו של המשנה ברורה שבאיסור תורה בודאי יש להחמיר. הוא מסיים את דבריו עם מנהג הרופאים, אך הוא אינו מבקש בחריפות את מנהגם כפי שעשה המשנה-ברורה, אלא מזכיר שהוא שמע שיש להם על מה לסמוך, "שהוא מתקנות ארצות להתיר להם". 

נכדו של הדברי-חיים, ה"דברי יציב", בדברים שכתב לציץ-אליעזר מנסה לבאר את דברי זקנו (שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן יז - קונ' רפואה בשבת פרק א):
ולפי"ז כוונת אא"ז במ"ש תקנת הארצות לא שיתירו מלאכה דאורייתא אלא שתקנו שלא יטלו ממון דמלבד דאיכא בזה שכר שבת כוונתם היתה שעי"ז יהי' מלשאצל"ג [=מלאכה שאינה צריכה לגופה], ולפי"ז רק באופן דאינם מקבלין שכר שרי.
דבריו של ה"דברי יציב" הם קשים מאד, ובכל זאת מה שניקח מהם הוא הניסיון לתת תירוץ הלכתי למנהג הרופאים להעניק טיפול רפואי לגויים גם בשבת. 

ההרחבה שראינו כאן למושג "משום איבה" מצוי במידה מסוימת כבר בדברי הרמ"א. כך הוא כותב לענין דליקה בשבת (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלד):
וכל הדינים הנזכרים בדיני הדליקה ה"מ בימיהם, אבל בזמן שאנו שרויין בין עובדי כוכבים והיה חשש סכנת נפשות, כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקה בשבת משום דיש בה סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח. ומ"מ הכל לפי הענין, דאם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר, אסור לכבות; אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפילו הדליקה בביתו של כותי, וכן נוהגין
באופן זה מצאתי גם במאמר מתוך כתב העת תורה שבעל פה, המסביר את תקנת ועד הארצות, המוזכר אצל ה"דברי חיים", שהתיר משום איבה גם איסורי תורה:

את הצעד האחרון בהרחבת המושג "משום איבה" עשה בדורנו הג"ר שלמה זלמן אוירבך. כך מביא בדבריו תלמידו (מתוך: רפואה, מציאות והלכה, הרב ד"ר מרדכי הלפרין עמ' 85):
את דבריו של הגרש"ז אוירבך ניתן לסכם באופן הבא (הסיכום נכתב ע"י ת"ח גדול, ואינו משלי):
היות ואי הצלת נכרים הנסיבות של זמנינו עלול לגרום לסיכון חיי יהודים -
הרי שחובה להשתדל בכל דרך שהיא בהצלת חייהם של נכרים, כולל תוך חילול שבת.
כל החלשת חובה זו ופקפוק בה היא נגד ההלכה.
כל מחשבה שניתן לצמצם חובה זו ולהבחין בין גלוי לסמוי בין פסיבי לאקטיבי היא נגד ההלכה.
כל הנחיה תורנית שתעורר אצל השומע מחשבה שאין זו חובה גמורה אינה ראויה ויתכן שאף היא אסורה.
למעשה, לאחר דבריו של הגרש"ז, קשה לתאר מציאות או תנאים שבהם ההלכה תחזור להיות כדין המשנה. 

סיכום ביניים: לענ"ד הכלל שקבע הגרש"ז הינם הדעה המרכזית בעולם ההלכה היום בנושא הזה. מי שחולק למעשה על דברים אלה הינו מעורר תהיה ותמיה. 
אך עם זאת, נשארנו עם שאלה: האם אכן הסיבה היחידה להעניק טיפול רפואי לגוי אינו אלא "משום איבה"?! 

הדברים הבאים שאציג, הנותנים דרך להשיב על השאלה ששאלנו כעת, אינם הדעה הכי רווחת בהלכה, אך גם אינם דעת יחיד. 

הרב הרצוג הציג עמדה האומרת שמדינת ישראל קמה כתוצאה מהסכמת האומות, ועליה לעמוד בהתחייבויות כלפי האומות של שויון וחופש (תחוקה לישראל חלק א, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג):
ועתה הגיע הזמן להסתכל במצב כמו שהוא ממש ולבחון את ההלכה מתוך אותה ההסתכלות הריאלית. ...(כל הקמת המדינה לא הייתה אפשרית) כנגד רצונם של האומות המאוחדות… וגם אין שום ספק שלא יתנו לנו את המדינה היהודית אלא אם כן נקבע בתחוקה ובמשפט זכות המיעוטים לסבילות הנידונית, וודאי שמניעת הפליות וקיפוחים של המושלימים והנוצרים גם יחד תהווה אלמנט יסודי מתוך הזכות למדינה שיתנו לנו

מכל האמור יש לנו להתבונן עוד. הלא יסוד המדינה מעצמו הוא מעין שותפות. הרי זה כאילו ע"י תיווך ידוע באו גוים, ..., לידי הסכמה לתת לנו להקים ממשלה משותפת באופן שתהיה לנו עליונות ידועה וששם המדינה יקרא על שמנו. כלום היתה על מדינה זו תורת מלכות ישראל באותה המדה של מלכות ישראל כימי דוד ושלמה, של מלכות ישראל.... בעצם זוהי שותפות של עם ישראל ועם נכרי בתנאים כאלה, המבטיח לשותף הראשון מדה ידועה של עליונות
הגם שהרב הרצוג מגבה את העיקרון של שויון ויחס בלתי-מפלה למיעוטים במדינת ישראל, עדיין משמע מדבריו שאם "יד ישראל היתה תקיפה" אולי היה רצוי לנהוג אחרת.
הרב שאול ישראלי מאידך מציג את דרך זו כלכתחילה: 
ואין הכי נמי, אם יבואו העמים כולם לידי הסכמה לאסור המלחמה באופן שזה יפסוק מלהיות חוק הנהוג בעמים, שוב לא תהא המלחמה חוקית (גם על פי ההלכה)
[דברי הרב הרצוג והרב ישראלי לקוחים מכאן]

ראוי להזכיר בהקשר זה גם את משנתו של בעל ה"דור רביעי", הרב משה שמואל גלזנר, שקבע עקרון שחוק המקובל בקרב כלל העמים הנאורים כמקובלה שמי שעובר אותו מוציא את עצמו מכלל צלם אנוש, מחייב גם את ישראל כדין תורה ודוחה אף איסורי תורה אחרים. עפ"י עמדה זו, בודאי שלא ניתן להפלות לרעה בן מיעוטים או גוי החי בקרבנו. 

יש הנתלים בדבריו של הרמב"ם על כך שבתקופה ש"יד ישראל תקיפה" אין צורך לנהוג ב"דרכי שלום" כלפי הגויים החיים בקרבנו (רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק י הלכה ה-ו):
מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחין בידי עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום, ואין כופלין להן שלום לעולם, ולא יכנס לביתו של עובד כוכבים ביום חגו לתת לו שלום, מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש.

אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו"ם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.
הרב חיים דוד הלוי במאמר בתחומין ט' התמודד עם טענה זו. לדבריו, דברי הרמב"ם הללו מדברים רק על גויים העובדים עבודה זרה, אך המוסלמים בודאי אינם נכללים בכך. 
גם לגבי הנוצרים בימינו, ממשיך הרב הלוי וטוען, שאין להכלילם בדברים אלו. שכן, כבר כתב המאיר במקומות רבים דברים מהסגנון:
כל שהוא מעממים הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלהות על אי זה צד אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו אינם בכלל זה [=אינם נחשבים נוכרים] אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו אם באבדה [...] ולכל שאר הדברים בלא שום חילוק
וגם לדעת הרמב"ם, שלכאורה חולק על המאירי, "עינינו הרואות, שכיום מאמיני הדת הנוצרים אין הם אדוקים בעבודה זרה שלהם כמין שבימי התלמוד, ואף נחלשה בקרבם אמונת השילוש" (דברי הרב הלוי).

ולכן מסיק הרב הלוי:
דברים דומים מביא הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ' בספרו "מסילות בלבבם" בשם הג"ר יוסף אליהו הנקין (עמ' 480):
וכל שכן שאומות העולם שבזמנינו אינם עובדי עבודה זרה, וכל שהדורות מתקדמים נעקרה יותר עבודה זרה מלבם (ואפילו אותם שמשתחוים לצלם אולי בזמננו הוא אצלם כעין אנדרטא, וצ"ע)... ואפילו יש מהם שעובדים עבודה זרה, רובא דרובא מהם לעניות דעתי בכלל גרי תושב
נדמה לי שניתן לומר שהראנו כאן שיש כר נרחב של פוסקים שסברו שבימינו אין צורך בטיעון של "משום איבה", אלא המוסר מחייב להתייחס לגוי בשויון כמי שנברא בצלם אלוהים. 

7 תגובות:

  1. מתוך פניני הלכה - http://ph.yhb.org.il/01-27-03/

    יסוד ההיתר כדי למנוע סכנה מיהודי מבואר בחת"ס יו"ד קלא, ודברי חיים או"ח ב, כה. וכ"כ אג"מ או"ח ד, עט; רשז"א בשש"כ מ, הערה מז; ציץ אליעזר ח"ח טו, ו; ח"ט יז, א; יבי"א ח, לח. ויש להוסיף שלרמב"ן (הוספות לעשה טו), מחללים שבת על הצלת גר תושב. וכן דעת רשב"ץ. ויש אומרים שגם בלא קבלת המצוות בפני שלושה מי ששומר בפועל שבע מצוות נחשב כגר תושב (מהרי"ץ חיות, רמ"ד פלאצקי). וכ"כ הרב רבינוביץ' במלומדי מלחמה עמ' 143. ולדעת רבים אין מחללים שבת על גר תושב, וגם אין כיום דין גר תושב. אבל לכל הדעות מצילים כמבואר למעלה. ובבית חולים שמתנהל על פי ההלכה, יש להעדיף לקבוע בשבת תורנות לרופאים ואחיות גויים, ואם יגיעו חולים גויים, יטפלו הגויים בגויים. ואם הגיע גוי עם מחלה שהרופא היהודי מומחה יותר ברפואתה, ורגילים בימות החול לפנות אליו במקרים שכאלה, יטפל הרופא היהודי בחולה הגוי, גם במלאכות דאורייתא.

    השבמחק
  2. לדעתי דברי הרב גלזנר לא שייכים לענייננו...
    הוא מדבר על אכילת בשר אדם והליכת ערום ברחוב, שלדידו הם דברים בסיסיים שהתורה לא צריכה לאסור בכלל, הם 'הרבהיותר אסורים'...
    כאן מדובר על דברים שנלמדו במפורש להיתר (ובמקרה של ביעור ע"ז אף יש ציווי על כך), וכדי לשנותו יש צורך לטעון שהמוסר האנושי המתפתח ישנה את הבסיס עליו מושתתות ההלכות, וממילא ישנה את ההלכה... זה הרבה יותר מרחיק לכת...
    וגם אם נקבל כיוון כזה, יש לברר עד לאן נגיע..
    אם תתקבל בעולם תפיסה ליברלית שלא מכירה בלגיטימיות של מדינות לאום- יהיה אסור לנו להקים מדינה יהודית? זה נכון גם ביחס להתבססות על דברי הרב ישראלי (במקום אחד הוא מדבר על עיקרון זה לגבי דיני מלחמה בינלאומיים, שם יש סברא לייחס לאמנות בינלאומיות מעמד של דינא דמלכותא, אבל בענייני פנים זה חידוש נוסף)...

    נראה שיש צורך בשיפוט בעיניים יהודיות על הנורמות החדשות, האם זו התקדמות אנושית ראויה, עד שנוכל לומר שהתורה חפצה בשינוי זה ולכן התוקף של הדינים הרלוונטים משתנים (כמו ביטול מוסד העבדות, זכויות אדם בסיסיות- להבדיל מאזרחיות)... בשביל זה יש צורך בניתוח יותר עמוק של דיני תורה ומה שעומד מאחוריהם...

    עוד יש להעיר שלא הבחנת בין גויים שאינם עובדי ע"ז, לבין גר תושב... בשביל להחשיב גויים של היום כגרי תושב צריך לטעון שהנצרות וכדו' אינם ע"ז, אבל הכי פשוט להגדירם כגויים שאינם עובדי ע"ז...
    גר תושב הוא גוי שחי בינינו ויש לנו אחריות כלפיו, וכחלק מזה הציווי להחיותו- שמאפשר דחיית איסור שבת... לגבי גויים שאינם עובדי ע"ז האיסורים השליליים לא מתייחסים ('לא לתת חן' וכו', ואיסור להחיות) אבל אין חובה כלפיהם, וממילא אי אפשר לחלל שבת....







    השבמחק
  3. הרב טוביה,
    אני לא בטוח אם הבאת את הדברים כדי לסתור דברים שכתבתי, או להוסיף עליהם. בכל מקרה אוסיף: ברור שיש ניואנסים שונים בקבלת דברי הגרש"ז למעשה. זה בא לידי ביטוי בשאלות: האם לכתחילה ראוי לעבוד במקום בו רוב הפציינטים גויים, רמת השינוי, השימוש בגויים וכו'. ואחרי כל הניואנסים, קשה מאד לומר שדברי הגרש"ז אינם המיינסטרים ההלכתי כיום (הגם שהייתי מעדיף שהעמדה שהבאתי במחצית השניה של דבריי יהיו המיינסטרים).

    יצחק,
    אינני מבין את החילוק שאתה עושה בדברי הרב גלזנר. גם מלבוש אשה זה איסור תורה, ובכל זאת זה נדחה מפני הליכה ערום.
    ברור ששאלת הגבול עולה בעצמה לנוכח דברי הרב גלזנר, אבל קשה לקבל ש"מדינה לאומית" יכולה להכנס בדבריו. זאת, משום שהוא מגדיר בפירוש שרק עקרונות שהעובר עליהם ייחשב בעיני אומות העולם כמאבד צלם אנוש, ייחשבו לעקרונות האסורים מן התורה.
    ומדוע לדעתי עקרון חופש הדת וזכויות הפרט נכללים בדברי הרב גלזנר? פשוט, משום שהיהודים בכל העולם הם הראשונים הדוגלים בעקרונות אלו. ועיין בתגובות האגודה, הRCA והOU לנוכח פסיקת ביהמ"ש העליון בארה"ב לאחרונה. לאור דבריהם אפשר לחשוב ש"חופש הדת" מופיע בעשרת הדברות...

    השבמחק
  4. עוד ליצחק,
    ראה הדברים שהבאתי מהגרי"א הנקין הכותב בפירוש שיש להתייחס אל הגויים כיום כגרי תושב.

    השבמחק
  5. גם אם נקבל את העובדה שדווקא היהודים דוגלים בכך (כשהם הנפגעים) כסימן שזה עיקרון נכון, זה לא בהכרח יוביל להגדרת 'פגיעה בצלם אנוש'...

    אף כשאני מדבר עם ליברלים אדוקים הם מוכנים להודות להבחנה כזו... (מיכאל וולצר לדוגמא מדבר על מדינות שאינם דמוקרטיות אבל מתייחסות באופן הוגן לאזרחים- לא רוצחים, לא פוגעים בכושם וכו')...

    לא ברור לי האם הרב גלזנר מדבר גם על ערך שמתפתח אצל העמים, או ערך שקיים אצל כל בן אדם..
    לכאורה הליכה ערום הייתה פגיעה בצלם אנוש גם בזמן מתן תורה, וכבר אז זה היה ברור שדוחה 'לא ילבש'... גם אם היו שינויי לבוש זה עדיין שינוי במציאות, במצב שכולם לבושים ברור לכל אחד בכל דור ודור והליכה ערום היא פגיעה בצלם אנוש...
    כאן מדברים על שינוי ערכים.. בזמנו לא היה נחשב דבר לגמרי לא מוסרי לא להציל מישהו שעומד בסכנה- להבדיל מלהרוג... התורה גם לא צוותה את הגויים על כך, ולא חייבה אותנו כלפיהם- אף שאסרה לרצוח... האם הסכמת העולם שדבר כזה הוא פגיעה בצלם אנוש ישנה את סדר הציוויים של התורה? זו לא פגיעה בצלם אנוש, עובדה שאלפי שנים לא הייתה חובה כזאת (אף שברור היה שרצח אינו דבר נכון)...
    ובמקרה שלנו, מתוך דיון הלכתי מפורש, מגיעים למסקנה שערך שמירת שבת גובר על ערך של הצלת חיי האחר, ושאסור לבצע זאת- האם שינוי מה שהתקבל אצל האומות יכול לגבור על דבר כזה?

    (הדיון בגר תושב הוא אחר, היא טענה מתוך ההלכה שהיא הסירה מעלינו אחריות רק כלפי אנשים שאינם מתנהגים בצורה בסיסית... אין צורך לציין שהפליה כזאת גם תיחשב כיום כדבר לא מוסרי...
    לכאורה סברת הרב הנקין תלויה בסיבה שלגר תושב יש דין 'לא תעמוד'- האם לכל אדם היה אמור להיות דין זה אלא שיש סנקציה כלפי מי שאינו מקבל עקרונות מוסריים בסיסיים של שבע מצוות... או שעקרונית אין חיוב כזה, אבל מי שנתקבל לחיות בינינו יש לנו ברית בה נתחייבנו להחיותו, לפי"ז אף אם יש ערך גדול בקבלת שבע מצוות בכל העמים זה לא ישנה את מעמדם.. אלא א"כ נאמר שיש לנו ''ברית נח'' עם כל באי עולם, וצ"ע)...

    מה שכן עלה בדעתי, יש לדון בגדרי 'דיניהם'... הרמב"ם כותב שור של ישראל שנגח של גוי אינו חייב כי גם בדיניהם לא נוהגים לחייב בכך... משמע שכל דבר שינהגו בינם לעצמם אנו מחויבים כלפיהם (לא כתפיסה מוברית בסיסית- זה כבר נכלל בשבע מצוות בני נח- אלא מצד ההוגנות)... לפי"ז ייתכן שזכויות האדם נכללו ב'דיניהם', וממילא אנו מחויבים כלפיהם בכל אלו... וברגע שיש חיוב להחיותו ממילא שבת נדחה (כמו שרואים בגר תושב- אין צורך בלימוד לדחות שבת, ברגע שחייבים להתחשב בחיים, ברור שגוברת על רוב איסורי תורה)...

    אם כי אין דין כזה 'לא תעמוד על דם רעיך'... בחוק אין סנקציה כלפי מי שנמנע מלהציל מישהו אחר- אף שמסכימים שאינו דבר ראוי.. ההתנגדות עולה מתוך הימנעות מהצלה בגלל ערך דתי (שבת), והפליה בין יהודי לגוי- דברים שבהחלט קיימים ביהדות...
    לגבי רופאים יש דין אתי, מכח שבועת הרופאים..




















    השבמחק
  6. לגבי דבריו של הרב גלזנר, עיין בדבריו: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37184&st=&pgnum=50
    וראה את מה שהוא כותב על שחיטת מסוכנת ואכילת בן-פקועה, שהם בודאי לא היו בעיות מוסריות מזמן מתן תורה.
    הפגיעה בצלם אנוש לענ"ד הוא אי מתן סיוע רפואי לנזקק לכך רק משום שהוא בן דת/עם אחר, וכן רדיפת אדם ופגיעה בבתי התפילה שלו בגלל אמונותיו.

    השבמחק
  7. כל הדוגמאות הם מדברים שהתורה לא אסרה... זהו תחום ניטרלי מבחינתה, לכן הרגשת בני אדם יכול להיות שיקול... אבל בדברים שהתורה נותנת במפורש את דעתה הערכית, בודאי שאין לקחת כהנחת יסוד ערכים הפוכים...

    התורה צוותה להציל חלק גדול מהאנושות, וחלק אחר במפורש לא מחייבת- ובמקרים אחרים ואף אוסרת! היא צוותה לבער ע"ז מקרבנו...
    כאן לא שייך לומר שהתורה רק באה להוסיף ע"ג האנושיות וכו' כי היא אמרה במפורש את ההיפך... זה המקרה בו יש מחלוקת ערכים, עמדת התורה לכאורה שונה מהעמדה האחרת, זה דווקא מחייב להיאבק עליה..

    (האמת שהרב גלזנר כלל לא מדבר על מה שאנו קוראים כיום 'בעיות מוסריות', דיונים ערכיים וכו'... הוא בכלל דיבר על מה שאנו קוראים 'מגעיל', שזהו דבר אנושי פשוט הרבה יותר מצומצם.. הדרך רחוקה מלהסיק לגבי דיונים ערכיים- וכמו שאמרתי גם אם כן, לא כשזה עומד מול העמדה שמבטאת את ההלכה)...

    אם קשה העובדה של ביעור ע"ז מקרבנו, זו קושיה על העמדה המוסרית של התורה- שהיא שאמנם עלינו לשמור על עקרונות יסוד מול כל אדם, אבל עלינו להתרחק מע"ז ולא להיות במגע איתה, ולא לחוש אחריות כלפי עובדיה (זה ההקשר, לא הרדיפה של אדם בגלל אמונותיו- הוא יכול לחיות אבל לא בינינו)... הוא יכול להביא לבירור מחדש של ההלכה, אבל תמיד בירור העמדה של ההלכה...

    כל זה להבדיל מדיונים שמבררים את עמדת ההלכה עצמה.. האם יש הלכות שנאמרו בגלל המציאות ההיא, ולפי ההלכה צריכה להשתנות בשינוי הנסיבות? האם היא התייחסה דווקא לאלילות של העולם העתיק? האם בעולם גלובלי יש משמעות לעקירת הפיזית של ע"ז? האם היחס בינינו לגויים מבוסס על הדדיות ולכן דיניו משתנים? וכו'...
    אלו בירורי עמדת ההלכה, ולא פתירת פתירת עימות השקפתי בכך שזה דבר שהתקבל לכל בני אדם ולכן ההלכה לא רלוונטית בנושא...






    השבמחק

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.