יום שבת, 28 באפריל 2012

שלוש עשרה מידות - הגלוי והנסתר

על הדברים הבאים אני מבקש לקבל הערות. האם הדברים מופרכים? האם יש בהם אמת? אנא קראו מתוך רצון להגיב ועשו את המאמץ הקטן לחוות את דעתכם על הדברים.

בעבר כתבתי על ריבוי המשמעות שיש בפסוקים הבאים (שמות לד):
(ה) וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה':
(ו) וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת:
(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים:
1. לא ברור מי התיצב עם מי - ה' עם משה או משה עם ה'?
2. לא ברור מי קרא בשם ה' בפסוק ה - משה או ה'?
3. לא ברור מי קרא בפסוק ו - משה או ה'?
4. לא ברור היכן מתחילות י"ג המידות, ומה תפקידם של שני שמות ה' לאחר "ויקרא" - האם יש כאן פניה, תיאור מיהו הקורא, או אחת מי"ג המידות?

הפסוקים של י"ג המידות בפרשת כי-תשא, באים כנראה למלאות את דבריו של ה' המגיעים כתגובה לבקשתו של משה:
- הודעני נא את דרכך.
- הראני נא את כבדך.

הקב"ה משיב למשה על בקשותיו:
(יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ:
(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם:
(יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם:
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי:
(כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר:
(כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי:
(כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
בנוסף לארבע הנקודות הלא-ברורות שציינו לעיל ניתן להוסיף נקודה חמישית וששית. לא ברור מתשובתו של ה' האם הוא מתכוין להיענות לבקשותיו של משה (ואם כן, לאחת מהן או לשתיהן), ואם כן כיצד זה נותן מענה לבקשותיו של משה. 

לפני מספר חדשים כתבתי גם על פסוקי המאבק בין יעקב והמלאך (ראו כאן). שם הצעתי שהפסוקים כתובים בכוונה בערפול מסוים כדי לתת לקורא את התחושה שעד שהמאבק הסתיים לא היה ברור ידו של מי על העליונה. 

חשבתי שאולי אפשר להחיל את דברי על מאבק יעקב והמלאך גם במקרה הזה. 

הפסוקים מפרק לד אתם פתחנו באים לתאר את המפגש הקרוב ביותר בין האדם לבין בוראו. במפגש זה אמורים להתקיים הדברים הבאים: "לא תוכל לראות את פני", "ושכותי כפי עליך עד עברי", "וראית את אחורי ופני לא יראו". במילים אחרות, המקרא אמור לתאר, לנו הקוראים, מפגש בלתי-נתפש בין אדם לאלוהים בו בבת אחת מראים ולא מראים, מגלים ומסתירים. 
האם יש מקום להתפלא שהפסוקים כתובים באופן שהגלוי והמוסתר מעורבבים זה בזה? 

יום שישי, 27 באפריל 2012

מחשבה לפרשת אחרי-מות - קדשים

הרמב"ן בדברים ידועים (יחסית) בסוף פרשת אחרי-מות (ויקרא יח כה) כותב שלכל הארצות, מלבד ארץ ישראל, יש שר ומלאך הממונה עליה, והקב"ה ממונה על כל המלאך והשרים הללו. אך לארץ ישראל יש השגחה ישירה מהקב"ה, בלי שום מתווך ביניהם.
הרמב"ן כותב את הדברים הללו כדי להשיב על השאלה:
והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ
כלומר, מדוע הישיבה בארץ תלויה באיסורי עריות? הרי איסורי עריות אינן תלויות בארץ ואינן מקוימות באופן שונה בארץ ישראל ובחוץ לארץ. תשובתו היא שמכיוון שיש בארץ השגחה ישירה מאת ה' צריך להתנהג כבפלטין של מלך.

חשבתי שע"י דברים אלו הרמב"ן עונה על שאלה נוספת: בפרשת אחרי-מות יש ניגודיות צועקת לשמיים. הפרשה מתחילה בהסבר מפורט כיצד נכנסים למקום המקודש בעולם. ובסוף הפרשה התורה מדברת על אכילת דם, איסור שכיבה עם בהמה ועם זכר, ועוד כהנה עבירות שנפש בריאה נרתעת מהם באופן טבעי. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו? שאלה דומה קיימת גם בפרשת קדושים. הפרשה מתחילה בשאיפה לקדושה ומפרטת מצוות שונות בפרק יט. אך בפרק כ שוב התורה מפרטת איסורים שונים שהנפש הבריאה והמוסרית נרתעת מהם. איזה חיבור יש בין פרשיות אלו?
על פי הרמב"ן יש קשר תוכני בין הדברים - כפי שיש דרך וצורת התנהגות על מנת להכנס לקדש הקדשים, כך יש צורת התנהגות במקומות קדושים אחרים, שאמנם פחותים בקדושתם מקדש הקדשים ובכל זאת יש בהם קדושה הדורשת התנהגות מסוימת.

דרך אחרת להסביר את הניגודיות בין הפרשיות היא כך: קבוצה בעם ששואפת לחיות תמיד ב"קדש הקדשים" עלולה ליצור ריאקציות שיגרמו לחלק אחר בעם להדרדר לעבר עבירות חוסר מוסריות משוועת. כך גם הפוך כמובן, שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ירידה בצד המוסריות הטבעית תגרום להחמרה בצד השני. 

יום חמישי, 26 באפריל 2012

חנוכת ההיכל החדש

ביום כיפור האחרון נעשה בקהילתי מגבית מיוחד לצורך בניית ארון קודש קבוע לבית הכנסת. אמש, בליל יום העצמאות, חנכנו את ארון הקודש החדש והכנסנו אליו את ספרי התורה. הבאתי אתי לטקס בבית הכנסת פרי חדש, וברכתי שהחיינו בשם הקהל תוך שאני מכוון הן על הפרי, הן על ההיכל החדש, והן על עיצומו של יום שזכינו להגיע לששים וארבע שנות מדינת ישראל. להלן דברים שאמרתי בטקס חנוכת ההיכל:

ישנו מדרש שכשקוראים אותו נראה כאילו חז"ל אמרו את דבריהם בששים וארבע השנים האחרונות (ויקרא רבה, פרשת אמור כח ו):
רבי יוחנן אומר לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר
המדרש הזה נראה לנו כל כך מובן ופשוט - הרי בתקופתנו זכינו לירש את הארץ בימי ספירת העומר. הקשר בין ימי ספירת העומר וירושת הארץ נראה לנו כל כך טבעי ומובן. 

בעמקות מעט יותר - ספירת העומר מלמד אותנו ששינויים עמוקים בעם צריכים להתרחש כתהליך, צעד אחר צעד. גם אנו בבית הכנסת למדנו כי עד לבניית מוסדות קהילה מלאים, צריכים ללכת צעד אחר צעד. כל פעם לסמן את המטרה הבאה ולהתקדם כך הלאה. 
זכינו למבנה מהודר של בית כנסת, ספרי תורה מהודרים, לכל אחד מהמתפללים יש כסא מרווח ומרופד, וכך התפללנו במשך מספר שנים מבלי שספרי התורה ישכנו במקום הראוי להם. כך אנו זוכים גם לחיות במדינה כשלכל אחד מאתנו יש בתים מרווחים, יש לימוד תורה מהודר, יש מוסדות מכובדים, יש צבא חזק, אך התורה עדיין אינה במקומה הראוי והמהודר. כפי שאנחנו ידענו להודות ולעשות את השימוש המרבי בבית הכנסת שלנו גם כשספרי התורה לא היו עדיין במקומם הראוי, כך אנחנו יודעים להודות לה' על המדינה הנפלאה שלנו הגם שהתורה עדיין אינה במקומה הראוי. וכפי שאנחנו זוכים במשכננו הקהילתי להכניס את ספרי התורה למקומם הקבוע והמכובד, כך נלך צעד אחר צעד עד שנזכה בבוא היום גם לראות את תורת המדינה במקומה הקבוע והראוי. 

זבל במקוה הכלים - follow up

כפי שדיווחתי לכם, בערב פסח האחרון נכנסתי להטביל כלים במקווה הכלים השכונתי. התביישתי מכמות הזבל הזרוק במקום. היום עברתי במקרה ליד אותו מקווה כלים וראיתי שמישהו פינה את כל הזבל שהיה זרוק מסביב לבור המקווה. לצערי, הוא פינה אותו לכניסה למתחם המקווה...



יום שני, 23 באפריל 2012

ביקורת ספרים: נס קיבוץ גלויות, הרב יואל בן-נון

מעט לפני פסח התפניתי לקרוא את ספרו של הרב יואל בן-נון: נס קיבוץ גלויות - כוחה של יהדות ישראלית. הספר מחולק לחמשה שערים, השער הראשון מתחיל בפסח וגאולת מצרים במובנו הרחב והספר נע לעבר השער האחרון - שער העצמאות. כל שער מכיל כחמשה מאמרים של ר' יואל ומקראה ליום העצמאות שקשור תוכנית לנושא השער. כך יוצא שמתוך 340 עמודי הספר, בערך מחציתם הם מקראה ליום העצמאות ומחציתם הם מאמרים סביב קוממיות עם ישראל.

המאמרים של הרב יואל בן-נון הם ברובם מרתקים, בעלי הסתכלות מחודשת ומשמיעים קולות שבדרך כלל לא שומעים במחוזותינו. חלק גדול מהמאמרים מתבססים כמובן על הפרשנות שלו לחלקים מהתנ"ך. התיזה העיקרית של הספר, ועל כך קיבל הספר את שמו, הוא שקיבוץ הגלויות שראינו בעינינו בדורות האחרונים הוא הוא קיום דברי הנביאים והתורה בתיאור גאולת ישראל והוא אחד הנסים הגדולים שאירעו אי פעם.
הרב יואל מתפלמס במהלך הספר עם אלו שטחו עיניהם מלראות את הנס ואת גודל השעה, ומנגד גם עם אלו הרואים את הנס אך דוחקים את השעה על מנת להגיע למשהו גדול יותר. גם הוא שואף למשהו שלם יותר, אך מתוך הודיה לה' על מה שיש כיום.
מהמאמרים בספר מאד נהניתי והתאכזבתי קשות כשהתברר לי שמחצית מהספר הוא מקראה ולא מאמרים נוספים. אך לאמתו של דבר אני שמח שלא ידעתי מראש שמחצית מהספר הוא מקראה, כי אז כנראה שלא הייתי רוכש את הספר.

אך הרבה יותר ממאמרים ומקראה יש בספר הזה. הספר הזה הוא נסיון, הראשון שאני מכיר, להציג משנה ציונית דתית בהקשר ליום העצמאות לציבור הלא-דתי. הספר איננו מוצג כספר דתי, על כריכתו מדובר על "כוחה של יהדות ישראלית", הציור על הכריכה הנו של חלוצים וחלוצות שלא נראים דתיים, המקראות בספר אינן של טקסטים דתיים בהכרח. אפילו המאמרים אינם בהכרח "דתיים". הם סובבים גם סביב שירים של ביאליק, כתבי ברנר, ויש גם התייחסות מרובה ומכובדת לטקסטים של יהדות אתיופיה. אני לא רואה סיבה מדוע הספר הזה לא יכול להוות גורם מושך גם לקורא הלא-דתי המעוניין ב"יהדות ישראלית". וכך מגיש הרב יואל בן-נון לכל אדם בישראל הזמנה לראות את התקופה ואת גודל השעה שזכינו לחיות בתוכה ולחגוג את יום העצמאות מתוך התובנות הללו.

יש בספר פה ושם גם טעויות קטנות ומעצבנות, שעם מעט יותר שימת לב של העורך היו נמנעות מן הסתם. לדוגמא (עמ' 262):
הרבי מלובביץ' בימי ההתארגנות של ביל"ו, הרב שמואל שניאורסון - אדמו"ר הרש"ב, היה באותו קו של הרבי ממונקאטש. נכדו (הרי"ץ) מעיד עליו, שכך אמר על אנשי ביל"ו שלא אמרו "באור ה'" - "ולא רציתי להוסיף תוקף... באם היה אצלם 'באור ה'', הייתי גם כן נוסע".
הרב שמואל שניאורסון הוא אדמו"ר מהר"ש, ולא אדמו"ר הרש"ב - ר' שלום בער.
נכדו צ"ל הריי"ץ (יוסף יצחק) במקום הרי"ץ.
[אם כבר הזכרנו את ביל"ו, שמעתי לאחרונה דובר רבני מאד פופולרי המדבר על כך שביל"ו השמיטו את ה"באור ה'". כל כך רציתי לזעוק: והיכן היו כל אלו שלא השמיטו את "באור ה'"? האם הם עשו משהו, או שהם צקצקו בלשונם וישבו לחכות למרצחים הנאצים?]

אני רוצה לסיים את דברי עם ציטוט מהמאמר "סדר הגאולה בתפילה ובמחשבת חז"ל" בספר (עמ' 28):
הרבי מסאטמר... מצא דברים שכתב הראב"ד במסכת עדויות, על פי נבואת יחזקאל, ועל פיהם קבע נחרצות ש"קיבוץ גלויות" שבתפילה אינו לארץ ישראל, אלא ל"מדבר העמים", שם יבוא ה' במשפט עם המורדים והפושעים בו, ורק בבניין ירושלים על ידי "צמח דוד" יתקבצו הגלויות....
עיני מלאו דמעות כאשר קראתי דברים אלה, שנכתבו כבר באמריקה אחרי השואה. איך לא רעדו ידיו של רב אנטי-ציוני, שניצל מן התופת ברכבת שאירגן ד"ר קסטנר הציוני, כאשר כתב שה' יקבץ יהודים מכל העולם למקום אחד שאיננו ארצנו, כדי להישפט בהם בחמה שפוכה. איך לא הבין שהוא מתאר את השואה?
אכן, ה' מקבץ נידחי ישראל לארץ ישראל כבר 200 שנה... ומאידך גיסא, לאסוננו הגדול, גם הצוררים קיבלו רשות להשחית, ולקבץ יהודים להשמדה מכל מקום ופינה שהם הצליחו להגיע אליה. מחריד לחשוב על ההמצאה הזאת של הרבי מסאטמר, שנועדה לדחות את עדות התפילה נגדו, ולחשוב גם על השואה בתור "קיבוץ גלויות" של "סטרא אחרא" - שומו שמיים על יהודי לומד תורה שכותב כזאת!





יום ראשון, 22 באפריל 2012

מגילת יום העצמאות ויום ירושלים

הרב שמואל דוד, רב העיר עפולה, חיבר מעין הגדה ליום העצמאות ויום ירושלים. על פי מה שנמסר לי, הוא אף הנהיג לאומרה בבתי הכנסת בין מנחה לערבית, לפני התפילות הנהוגות ליום העצמאות.

הנה לדוגמא אחד מחלקי ההגדה:
כנגד ארבעה בנים דברה תורה:

חכם מה הוא אומר? מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ה' א-להינו אתכם?

אף אתה אמור לו: שלא להתענות, ושלא לומר תחנון, ולומר הלל בברכה, ולספר בניסים הגדולים שארעו בעת תקומת ישראל.

רשע מה הוא אומר? מה העבודה הזאת לכם?

אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: החתם סופר פסק כי המצוה לעשות יום טוב ביום שנגאלנו מצרות, זו מצוה מן התורה.

תם מה הוא אומר? מה זאת?

ואמרת אליו: נביאים שביניהם תיקנו להם לישראל, שכל צרה וצרה שלא תבוא עליהם, לכשנגאלים הימנה, אומרים הלל על גאולתם ועל פדות נפשם.

ושאינו יודע לשאול, שפוחד מן הקיצוניים, את פתח לו שנאמר: רצה הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיה המלך- משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: זה שלא אמר שירה לפניך תעשהו משיח?!

על כן מצוה עלינו לספר את מעשי ה' ונפלאותיו בבנין ציון וירושלים.


את נוסח ההגדה המלא תוכלו למצוא כאן

יום שישי, 20 באפריל 2012

תקציר כינוס שוחרי לשון הקודש השישי, מאת: הרב "מענה לשון"

ביום שלישי, י"ח בניסן התשע"ב, התקיים בירושלים (מ13:15 עד 18:30) הכינוס השנתי השישי של "שוחרי לשון הקודש".
לכינוס שכותרתו "וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן" התאגדו יחד כתשעים איש ואשה, הבאים מרחבי הארץ מחלקים שונים ומגוונים בחברה היהודית (בעיקר הדתית והחרדית), מפרופסורים ללשון ועד ליהודים מן השורה שאין להם רקע בלשון. חלק מהמשתתפים הכירו זה את זה מתוך התכתבויות בדוא"ל על לשון הקודש, ולחלקם היה זה המפגש הראשון פנים אל פנים. המשותף לבאי הכינוס: אהבת התורה גם מהצד הלשוני-דקדוקי.

לאחר תפלת מנחה מדויקת שהוביל ר' אליהוא שנון, הושמעו תשע הרצאות במגוון סוגיות לשוניות, בהנחייתו של הרב יואל קטן (ר"מ בישיבת שעלבים וראש מכון שלמה אומן).
את המושב הראשון פתח ר' ליאור יעקובי שהביא כמה הצעות לבאר מדרש הלכה על המילה "מגדף", ודן בחילופים האפשריים בין האותיות ד' ור'.
הרב יצחק פרנק דן בציוויים "שמע ישראל" ו"אהבת" (וההבחנה בין "ציווי דקדוקי" לבין "ציווי אמיתי", בהשוואה ל"שמע קולנו" בתפילת העמידה), ובמשמעותם המתבטאת בתרגומם לאנגלית, וכן בהגייה הנכונה של "ואהבת": גם מבחינת מלרע לעומת מלעיל, וחמור יותר: השיבוש "ואהפת", שנוצר על רקע הידמות קולית.
הרצאתו של פרופ' משה בר אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, עסקה בהרחבה בזיקה של לשון המשנה למקרא. הודגם כיצד נוכחותו של פסוק ברקע משנה מסויימת, יכולה לגרום שימוש במילה מקראית השאולה מהפסוק או להשפיע על סדר המילים במשפט, בהשראת הכתובים. בדרך הילוכו הוא שפע כהנה וכהנה חידושים לשוניים בשפה ברורה באר היטב. למשל: מארגני הכֶנֶס השתכנעו מדבריו שאין להזדקק למילה המיותרת "כֶנֶס" שחידש דוד רמז. המילה "כינוס" טובה וקדומה ממנה, כמו ששנינו בסנהדרין פ"ח מ"ה.

לשמיעת המושב הראשון - לחצו כאן

הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין תאר את פרשת גילויו של ספר התורה המיוחס לרבינו ניסים, והפולמוס שהתעורר באשר לייחוסו, ובאשר לשאלת אופן כתיבת האות צד"י בסת"ם. עלו בהרצאתו הרחבה כמה שאלות עקרוניות חשובות בדרכי העיון והביקורת.
ר' אליהוא שנון, סופר סת"ם מקיבוץ סעד, דן בדרכים שבהן מחולקות רשימות במקרא ע"י טעמי המקרא, כגון רשימת שמות בני בנימין.
הרב דוד כוכב עסק בקצרה במחלוקת לגבי מספר התנועות בלשון הקודש (כולל שיטת הגר"א), ואח"כ הנעים לנוכחים בשירים שחיבר והלחין, בליוויו קלידי האורגנית של מייק מרואני.

לשמיעת המושב השני- לחצו כאן

אח"כ הציג הרב אליהו לוין את הסוגיות הלשוניות שיש בנוסח הקדיש (כולל "על ישראל" בקדיש דרבנן), ואת הנוסחאות שראוי לבכר.
מר אברהם נפח הציג את תפיסתו הייחודית על מבנה הפועל, ועל המשמעות שיש ל"נִפעל" ו"התפעל" בעברית המקראית.
את הכינוס חתם ר' אוריאל פרנק. הוא דן בשלושת פירושי הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", והדגים כיצד הדיוק בלשון (כדוגמת "לָכֶם, וְלֹא לוֹ") יכול לתרום לא רק להבנת התורה, אלא גם לכוונה בתפילה ובברכות. שימת הלב ללשון נוכח ונסתר בתפילת העמידה מסייעת לחוות שאנו עומדים לפני "מלך העולם".

לשמיעת המושב השלישי- לחצו כאן

האזנתי השבוע לרוב המושבים ואף גיליתי ששמי הוזכר בתחילת דבריו של ר' אוריאל. ישנם בין ההרצאות כאלו שגם מי שאיננו יודע מה ההבדל בין פועל לנפעל יוכל להפיק מהם תועלת, הרצאות אחרות קשות יותר לקליטה למי שאיננו דקדוקניק. 

יום רביעי, 18 באפריל 2012

15 שנה לפטירת מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד זצ"ל

ביום א', כ"ז בניסן ה'תשנ"ז, היום הראשון של זמן קיץ בישיבת "שבות ישראל", נהרג ר' שמואל גרינפלד בתאונת דרכים בדרך מאפרת לירושלים בשעה שנסע עם משפחתו להזמין תפילין לקראת בר המצוה של בנו. הדברים הבאים נכתבו לזכרו. למי שלא זכה להכיר את האיש רק נאמר שהרבה יותר ממה שיש כאן היה בו. יהי רצון שזכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

בשבוע האחרון התקיים דיון בפורום הרבנים המתוקשב שאני חבר בו סביב נושא לימוד הגמרא בעיון בישיבות הגבוהות - למה צריך הצוות לשאוף? אילו ציפיות ראוי שיהיו לו מהתלמידים? וכד'. הדיון כדרכו התגלגל לעבר השאלה מתי אדם מתחיל להרגיש אהבה ללימוד וקשר מיוחד לתורה אותו הוא לומד. מכיוון שאינני עוסק בחינוך בכלל, ובפרט לא בהוראת גמרא בגילאים על-תיכוניים העדפתי להחכים מניסיונם של אחרים ולא להשתתף בעצמי בדיון.
אך מכיוון שהדיון התרחש בצמידות ליום הזכרון למורנו הרב שמואל גרינפלד, לא הצלחתי להוריד ממחשבתי את הדברים שהוא היה אומר לנו בנושא זה ממש. פעמים רבות דברנו אתו, אני והחברותא המבוגרת שלי, בנושא הזה: מתי מרגישים את מתיקות הגמרא? מתי מגיעים מ"בתורת ה' חפצו" ל"ובתורתו יהגה"?
למי שהכיר אותו תשובתו לא היתה מפתיעה. תשובתו היתה שרק כשתלמיד מגיע למצב שהוא יכול לחזור על מסכת שלמה בכמה דקות (!) אפשר להיות בטוח שהתלמיד באמת התחבר לגמרא. 
דומני שבשנים קודמות כבר תיארתי, או לפחות רמזתי, לחזרות שהוא היה עורך על כל הש"ס. הוא היה יושב עם כרך אחד של ש"ס מחולק לששה או ארבעה כרכים וגורס. מדי כמה דקות בודדות הוא היה הופך עמוד. בקלות רבה אדם יכל לגשת אליו ולמצוא אותו בתחילת מסכת, לחזור לאחר כמחצית השעה ולמצוא אותו בסוף המסכת, או כבר במסכת הבאה. זו היתה כוונתו שאדם יוכל לחזור על מסכת שלמה בכמה דקות. 
יש לציין שאמנם היה לו זכרון צילומי, זכרון שהוא פיתח בעזרת חזרות רבות על כל דבר שלמד. אך הזכרון הצילומי לא היה על חשבון ההבנה או הזכרון של מהלך הסוגיא. פעמים רבות תלמידים או ר"מים אחרים בישיבה היו בוחנים את זכרונו מול מנוע החיפוש של פרוייקט השו"ת ודומיו. אך זכרונו באמת היתה לעזר כשהמחפש לא זכר מילים ממקור עלום, אך זכר במעורפל את תוכנו של המקור. 
בעניין זה אני זוכר (ואני מקווה שהזכרון שלי לא משלים פרטים שאינם נכונים) פעם שמישהו ביקש ממנו עזרה במציאת מקור כלשהוא. לא לקח לר' שמואל אפילו כמה שניות כדי לענות לו שזה נמצא באיזה מדרש די נידח. השואל ענה לו שזה לא ייתכן כי הוא עשה חיפוש בפרוייקט השו"ת והמדרש הזה היה בתחום החיפוש ואעפ"כ הוא לא מצא את מבוקשו. ר' שמואל ענה לו מיד שאכן במדרש הנדפס המילים הללו לא מופיעות, אך בצד המהדורה אחד המדפיסים כתב שאולי יש לגרוס שם אחרת וזה הגירסה מה שאותו שואל מבקש.

ר' שמואל עמל הרבה מאד כדי להתחבר לתורתו. אנחנו הכרנו אותו כשכל התורה כבר היתה מונחת לו בכפו. אנחנו, שזכינו לראות זאת נוצרים בלבנו לאן עלינו לשאוף. 

- 11 שנה לפטירת מורנו הגאון ר' שמואל גרינפלד זצ"ל
- שמואל - מבלוג "מענה לשון"

יום שני, 16 באפריל 2012

יצא לאור: המעיין ניסן תשע"ב

טרם קראתי את כל מאמרי הגליון, רק אעיר על חלק ממה שכן הספקתי לקרוא, ואולי נחזור בעתיד לאחרים כשאתפנה להגיע אליהם.

בתוכן:
חג קרבן הפסח וחג המצות – שניים שהם אחד / הרב פרופ' אהרן קירשנבאום
שמו של חודש ניסן על-שֵׁם הניסים / הרב יעקב ישראל סטל
"ויוציאנו ד' ממצרים": לביאורה של פסקה ממדרש ההגדה של פסח / פרופ' דוד הנשקה
שלושת המזבחות של אברהם אבינו לפי ה'קרובה' לשבת הגדול / אברהם פרנקל
רבי יחיאל מיכְל הלוי מחבר ספר 'שערי שמים' / הרב בנימין פנטליאט
הנחת תפילין בחול המועד / הרב משה פינצ'וק
יחוד בכבישי יהודה ושומרון - מכתבי פוסקים עם הפניות והערות / הרב מרדכי קטן
על שיקולים הלכתיים וחוץ-הלכתיים במשנת הרב קוק / הרב אברהם וסרמן - המאמר הזה לא הניח את דעתי. המחבר מוכיח שכל פסיקותיו הידועות של הרב קוק נבעו משיקולים הלכתיים-ענייניים, בניגוד לדעות חוקרים שנתנו סיבות חוץ-הלכתיות (מטא-הלכתיות?) לפסיקותיו. אני מרגיש שיש כאן שיח של חרשים. לא ניתן להוכיח שלרב לא היו שיקולים חוץ-הלכתיים רק מזה שהוא נימק את תשובותיו בעזרת שיקולים הלכתיים. יש כאן שני מישורים מקבילים שלא נפגשים.

תגובות והערות
בענין פעולות ההצלה של הרב ברוך רבינוביץ' זצ"ל, האדמו"ר ממונקטש / הרב יצחק יעקב ראבינאוויטש
גרימת נחת רוח בביקור חולים / הרב עמיחי כנרתי
הערות למאמר "מילה - מצוה שהיא ברית" / הרב אוריאל בנר
עוד על הרב קוק, הרב מטבריג והשפה העברית / שמריה גרשוני - זה המשך של מאמר מלפני כמה גליונות של ר' שמריה גרשוני. אם נהנתם מהמאמר ההוא - כדאי שתקראו גם את זה.
השמטת פירוש 'לְאִישׁ חֲסִידֶךָ' / אברהם מאיר גלנצר - לא מזמן כתבתי על ההוצאה החדשה של ה"העמק דבר", פירושו של הנצי"ב על התורה (ראו כאן וכאן). הדברים המתפרסמים כאן בהחלט משלימים את התמונה והתרגשתי מהם מאד.
'למצוא דרך להתיר במידת האפשר' / הרב שאול בר-אילן - תקראו, תקראו!
עוד על הצנע לכת מול פרסומי ניסא / הרב פרופ' שמעון אליעזר הלוי ספירו
עוד בענין גרות בלי קבלת מצוות / הרב דויד יצחקי; תגובה לתגובה / הרב אליעזר וייל
בענין ביטול מצות התכלת / ד"ר דניאל לוי
נתקבלו במערכת
תקציר המאמרים באנגלית

יש לכם הערות על המאמרים בגליון הנוכחי? - אשמח לקרוא בתיבת התגובות.

הלכות שרפת חמץ

עוד נספח שנשאר לי מערב פסח.

חזרתי משריפת החמץ כולי מזועזע ממה שראו עיני וישבתי לכתוב "הלכות שריפת חמץ" המופיע בפניכם, שאני מתכוין לפרסם לקהילתי בשנה הבאה מבעוד מועד:

1.    יש להימנע כמה שיותר מפגיעה בסביבה בזמן שריפת החמץ. אנחנו וילדינו צריכים לנשום אויר גם אחרי שריפת חמץ.
2. הביאו אתכם לשריפת החמץ ארגז קרטון קטן (קופסת נעליים וכד') ובו תשימו את כל החמץ שצריך לשרוף.
3. שקיות אינן חמץ. אם אתם מביאים חמץ בתוך שקית, רוקנו את החמץ מתוך השקית. את השקית שימו בפח האשפה אחרי שוידאתם שאין בו יותר חמץ (ייתכן ויישארו בו עוד מספר פירורים – לכן קחו את השקיות לפח אשפה ציבורי, בשכונתנו - כדוגמת אלה שמחוץ לגני הילדים, ושם השקיות יהיו הפקר). את החמץ שימו בתוך הארגז הקטן של החמץ.
4. הביאו אתכם עיתון קטן שאפשר להדליק ולהכניס לתוך הארגז שהבאתם כדי למהר את השריפה.
5. מי ששומר על לולבו לשריפת חמץ (זה בודאי לא חובה. אפשר לשים את הלולב יחד עם הגזם שהעירייה מפנה, אך יש בכך חיבוב מצוה מסוים), כל העניין הוא שריפת הלולב. לא לשרוף את נרתיק הפלסטיק של הלולב. אם הבאתם את הלולב בתוך הנרתיק לשריפה, אל תשאירו את הנרתיק על האדמה – ככל הנראה האדמה לא תבלע את הנרתיק.
6. אל תשאירו מסביב למדורה שקיות, אריזות קרטונים או כל דבר אחר – ככל הנראה האדמה גם לא תבלע אותם.
7. הביאו כמות סבירה של חמץ לשריפה. אם נותרו לכם אריזות סגורות של חמץ תרמו אותם לאגודות האוספות מזון לעניים שימכרו אותם לגוי למהלך הפסח ואחרי הפסח המזון ילך לעניים (במודיעין יש שתי אגודות האוספות חמץ: עזר מודיעין ואורות יצחק). אם לא הספקתם לתת לאגודות הללו אך עשיתם מכירת חמץ פרטית לביתכם, שמרו על החמץ הסגור במחסן ותרמו אותו במוצאי הפסח.
8. הביאו חמץ שיישרף מהר. אם נותר לכם כיכר לחם שלם, פררו אותו לחתיכות קטנות כדי שיישרף מהר. לכיכר לחם שלם ייקח המון זמן להישרף וסביר להניח שחלקו הפנימי לא יישרף גם אחרי זמן רב (תחשבו על תפוחי האדמה במדורות ל"ג בעומר – הם לא נשרפים כליל. נכון?).
9. אם הגעתם למקום השריפה ויש כבר מדורה, אל תעשו מדורה פרטית. ואם עשיתם מדורה פרטית השארו עם מדורתכם הפרטית וכבו אותה לפני שאתם הולכים.
10. את ביטול החמץ ("כל חמירא") יש לומר אחרי שהחמץ נשרף, אחרת אנחנו מבטלים את החמץ העומד להישרף ואז אין שום צורך לשורפו ובודאי שלא מקיימים בכך מצות "תשביתו".

לצערי, מספר ימים אחרי זה הבחנתי בתמונה הבאה מתוך האתר "בחרדי חרדים" משרפת החמץ של האדמו"ר מבעלזא (שימו לב לחץ האדום):


כשעה אחרי שרפת החמץ שלי שמתי פעמי לעבר מקווה הכלים בשכונה, מקווה המשמש, עד כמה שידוע לי, רק את השכונה שלי. על כמות האריזות המיותמות והאשפה הפזורה שם כבר לא היה לי כח לכתוב... 

יום רביעי, 4 באפריל 2012

חג שמח

לכל הקוראים - חג כשר ושמח


אחזור בעז"ה אחרי החג.

יום שלישי, 3 באפריל 2012

פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק ב

ברשימה פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק א עסקנו בשינויים במעמד "הבשר" ו"הלחם", הלא הם הפסח והמצה, בליל הסדר, מזמן הבית לזמן הזה. עתה ברצוננו להפנות את תשומת הלב לשינויים שעברו על "הירק", הלא הוא המרור.

בחלק א' הבאנו את דברי הרבי מלובביץ' על הפסח והמצה. בהמשך דבריו על המרור הוא כותב כך (אוצר רשימות עמ' רכט):
ומצות מרור - ירקות, שאינם הכרח כ"כ - מן התורה אינה, כי אמרו חז"ל "מיום שחרב המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו... דיו לעבד להיות כרבו". ועל דרך זה בנדון דידן, שלאחרי חורבן בית המקדש די בלחם, דבר המוכרח בלבד, ואין צורך בירקות. אבל זהו על פי שורת הדין, הבנה והשגה, סדר ההשתלשלות, על פי דינה של תורה, אבל מדרבנן, דברי סופרים שלמעלה מהשתלשלות - הנה פסקו שגם ירקות ישנם עתה, שאחר שחרב בית המקדש יכול להיות גם דברים שאינם הכרח כל כך. 
כוונת הדברים היא שכיוון שנותרנו ללא מקדש אזי נשארנו רק עם מה שנצרך ביותר על מנת שנחיה, הלא הוא הלחם בלבד, ולכן אין מצוה מן התורה לאכול היום את הירקות - המרור. אעפ"כ חכמים חייבו את הדבר - וזה בבחינת איזה שהוא נשיאת פנים מיוחדת מה' דרך הוראותיהם של חכמים - הארה בתוך החושך. כך יוצא שעל אף שמהדין לא היינו אמורים להיות מחוייבים באכילת הירק-המרור, כן יש עלינו חיוב מדרבנן לאכול מרור.

דבר דומה מצינו גם בצד ה"מתנגדי" של המפה. כך כותב שהגדת שיח-הגרי"ד [סולובייצ'יק] (עמ' ס):
הרמב"ם כתב דהסדר שבו אומר שלושה דברים אלו הוא "פסח מרור מצה". וצריך עיון שבמשנה הסדר הוא פסח מצה ומרור.
ונראה שמה שכתב הרמב"ם בהלכותיו דהסדר הוא פסח מרור ומצה, היינו משום דהרמב"ם סובר שמרור אינו מצוה בפני עצמה אלא דהוא מצוה אחת עם קרבן הפסח... ולפי זה נראה דלהכי כתב הרמב"ם דהסדר במשנת רבן גמליאל הוא פסח מרור ומצה, דמרור בא תיכף אחרי פסח, כיון דהויין קיום אחד, אך מצה היא גם מצוה בפני עצמה... ולהכי מקומה הוא אחרי מרור.
ולפי זה נראה דסובר הרמב"ם דסדר זה הוא רק בזמן הבית שהיו אוכלים קרבן פסח, אבל בזמן הזה דליכא קרבן פסח, דמרור הוא מצוה בפני עצמה מדרבנן, אז נשתנה הסדר לפסח מצה ומרור. 
דברי הרב סולובייצ'יק כאן מיוסדים על דברי זקנו הג"ר חיים סולובייצ'יק מבריסק שסבר שבזמן המקדש כלל אין חיוב לאכול כזית מרור:
וכיוון שאין אכילתם [=מצה ומרור] מצווה בפני עצמה, ורק דין ותנאי במצווה דאכילת פסח, נראה דאם יאכל פסח וחצי זית מצה וחצי זית מרור דשפיר קיים מצוות אכילת פסח. ורק שלא קיים עוד מצווה אכילת מצה בפני עצמה היא מקרא ד'בערב תאכלו מצות'. 

יוצא מדברים אלו שהחיוב שיש כיום לאכול כזית מרור, כלל לא היה קיים בזמן המקדש (יצויין שה"שאגת אריה" חולק על הנחה זו של ר' חיים וסובר שמרור הוקש למצה לחייב אכילת כזית). יש הגיון רב בדבר. בזמן הגלות אכילת המרור איננו רק זכרון בעלמא לתקופה בה מיררו את חיי אבותינו, אלא הוא חלק מהחיים ממש. לכן לא נפלא שהחיוב שלנו להתחבר למרור, בזמן שאין קרבן פסח, הוא הרבה יותר מהותי, והוא מתקשר ישירות לעקרון שהצביע עליו הנצי"ב כעומד מאחורי המצה - "וגאלם מיד". כלומר, עתה יש מצב של מרור, יכול להיות בכל רגע גם מצב של מצה.

יום ראשון, 1 באפריל 2012

"ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים" - דברי הרב קוק

בהגדה שבסידור עולת ראיה מובא על דברי המגיד:
ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.
הערת שוליים מהרב צבי יהודה הכהן קוק ביחס לדברים שהיה אומר אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, בסדר:
אאמו"ר זצ"ל היה אומר, כי אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, לחרות עולם, למתן תורה, הרי כל העולם כולו וכל סדר חיי האדם היו נשארים על מקומם בלי השתנות, וכך היה נשאר השעבוד לאותו פרעה במצרים. 
אינני יודע כיצד ניתן להלום דברים אלו של הרב. האם הרב קוק סבר שלולי יציאת מצרים הזמן היה עומד מלכת, כפשוטו? האם פרעה היה הופך להיות בן אל-מות?

שתי רעיונות חשבתי כדי להסביר דברים אלו, שניהם לא ממש מניחים את דעתי:
א. בשרשם כל מאבקי החרות בעולם יונקים מיציאת מצרים, מיציאת עם ישראל מעבדות לחרות. אם עם ישראל לא היו יוצאים ממצרים, אזי גם כל מאבקי החרות של שאר העמים שלמדו את עקרון מאבקי החרות מיציאת מצרים לא היו באים לעולם. ממילא העולם היה נשאר בדיוק כפי שהיה.
ב. חז"ל אומרים שהר סיני נקרא כך כי משם ירדה שנאה לעולם. הבחירה בעם ישראל ומתן תורה הובילו לתחרותיות בעולם. לולי התחרותיות בין האומות, שבבסיסה מגיעה ממעמד הרב סיני, אכן העולם היה נשאר כי לא היתה התקדמות לשום מקום.

יש לכם רעיון שיותר מניח את הדעת? מכירים דברים דומים של הרב קוק מכתביו, שיכולים להאיר על דבריו כאן? אשמח לשמוע.

הגדה כפשוטה (דרשת שבת הגדול)

הדברים הבאים הם הרשימות שלי לקראת דרשת שבת הגדול השתא. בחרתי השנה לא להעביר מהלך שלם, אלא לעבור על ההגדה מתחילתה ועד לסוף המגיד ולהעיר הערות. הדברים כתובים קצת בקודים. אני מקוה שהקוראים יצליחו להפיק מזה תועלת גם בצורתו הנוכחית. מי שמעוניין בהרחבה של נקודה ספציפית שישאיר תגובה ואשתדל להרחיב.

קדש – כל אדם שמוסב בסדר צריך לשתות כוס מלא (בניגוד לשבת רגילה) ושותים בהסבה. ליל הסדר זה זמן טוב לשים לב למה זה קידוש – קריאת התעוררות לאדם ומהאדם: אנחנו נמצאים בפסח/שבת!

ורחץ – נטילת ידיים ללא ברכה. למה? לכאורה, דבר שטיבולו במשקה. גם זה בכלל השינויים שעושים עבור הילדים.

כרפס – כל ירק כשר לכרפס (מכוונים בברכה על המרור). למה עושים כרפס? כדי שישאלו הילדים. הרמזים האחרים אינם אלא רמזים.

יחץ – למה? כהכנה למגיד. לחם עני – לחם שעונים עליו דברים הרבה. הלחם עני מתבטא בכך ש"דרכו של עני בפרוסה". למה בוצעים את האמצעית? העליונה נצרכת לברכת "המוציא" – לברך על מצה שלמה (מדין אין מעבירין על המצות). על דרך הדרוש: השניה כנגד יצחק – שבר – אילו של יצחק – מידת הגבורה.

מגיד – על שמה בעצם נקראת ה"הגדה".

למה מתחיל ב"הא לחמא עניא"? למה בארמית? למה מזמינים עתה אורחים? דברנו על כך בשנים קודמות, על סמך דברי הנצי"ב, ש"הא לחמא עניא" זה הקדמה שנתוספה בזמן הגלות לטובת העברת הדגשת השינוי מזמן הבית והעברת המוקד מה"פסח" ל"מצה".

מוזגים כוס שני ועוקרים השלחן – למה? כדי שישאלו התינוקות: מה כבר ברכת המזון? כבר מפנים? ולכן: כאן שואלים "מה נשתנה".

מה נשתנה הוא דוגמא בלבד לשאלות האמורות להטריד את הדור הצעיר. ראוי להשתדל להגיע להוספת שאלות.

[המליצה של הרב עובדיה: הבן רואה את אביו מזמין אורחים, ושואל "מה נשתנה הלילה הזה?", אביו עונה לו: עבדים היינו ולמדנו ממעשיו של פרעה שאין לבו ופיו שוים.]

עבדים היינו – סיפור היציאה ממצרים בדרך של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" לשיטת שמואל [שנה שעברה הסברנו שבעצם "מה נשתנה" זו שאלת התם "מה זאת", ועבדים היינו זו התשובה המקבילה ל"בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים]. כאשר השלב הראשון של ההבנה של יציאת מצרים זו הגאולה הפיסית – לא להיות עם משועבד. בעל ההגדה מוסיף שדבר זה איננו רק עניין הסטורי, אלא דבר הנוגע לכל אחד מאתנו ולכן גם נתבע מאתנו התייחסות.

למה אומרים "מעשה ברבי אליעזר"? כאן בעל ההגדה ממחיש את דבריו "ואפילו כולנו חכמים... וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

למה אומרים "אמר רבי אלעזר בן עזריה"? מה זה קשור לליל הסדר? לכאורה דבריו של רבי אלעזר בן עזריה הם דוגמא ל"סיפור יציאת מצרים" שהתרחשה באותו לילה בבני ברק והם נאמרו באותה מסיבה. קשה מאד לנתק את הסיפור עם התייחסותו ללילה ולבוקר מהפן ההיסטורי של הסיפור, תקופה ערב מרד בר-כוכבא, כאשר הסדר מתקיים בעירו של רבי עקיבא התומך הנלהב של בר-כוכבא. החכמים דנים האם מזכירים את גאולת מצרים במצב של חושך והתלמידים מבשרים שאין צורך לדון בכך שהרי האור מעבר לפינה.

למה מזכירים את ד' הבנים? יש המציעים שזו הקדמה לשיטת רב ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח", כדי ש"מה נשתנה" זו הקדמה לשיטת שמואל. אנחנו הצענו שבעל ההגדה מוסר לנו שיש להתאים לכל בן את סוג ה"סיפור יציאת מצרים" המתאים לו. כבר ראינו את שאלת התם "מה נשתנה" יחד עם תשובתו "עבדים היינו". ראינו את החכמים מסובים בבני ברק ואת טיב ה"סיפור" שהיה שם, ובהמשך נראה את טיב הסיפור המתאים לשאינו יודע לשאול ב"מתחילה עובדי עבודה זרה וכו'".

"יכול מראש חדש" – שנה שעברה הסברנו שקטע זה בא להסביר את הוראת התורה לאביו של הבן שאינו יודע לשאול. האופן שיש ללמד בן זה הוא באופן של "בעבור זה" – הקב"ה הוציא אותנו ממצרים כדי שנשמור מצוותיו.

"מתחילה עובדי ע"ז" – דעתו של רב ב"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – רב מדגיש לא את החירות הפיסית אלא את החירות הנפשית-רוחנית. הדגש איננו על "מה קרה" אלא על "לשם מה קרה".

למה אומרים כאן "והיא שעמדה"? במקביל לשיטת שמואל שהסתיים ב"אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'", כך גם כאן בשיטת רב אנחנו מסבירים כיצד הגאולה הרוחנית שלנו וקבלת התורה והמצוות עומדים לנו בכל דור ודור.

"צא ולמד" – כאן מגיעים לבסיס סיפור יציאת מצרים. אנחנו מספרים את סיפור היציאה ע"י ארבעה פסוקים מפרשת מקרא ביכורים:
- פסוק ראשון – הרקע.
- פסוק שני – השעבוד.
- פסוק שלישי – התפילה.
- פסוק רביעי - הגאולה.
- [פסוק חמישי – א"י].

הדרשות מובאות פסוק פסוק, כאשר על כל כמה מילים יש נסיון של התנא הדורש להזכיר את סיפור הגלות וגאולת מצרים בעיקר מספר שמות. כך רומזים לנו שעל כל נקודה בסיפור ניתן להרחיב כל אחד כפי יכולתו. הדרשות על הפסוקים מסתיימים בעשר המכות.

איך הגיע לכאן מחלוקת "רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא? "רבי אברהם בן הרמב"ם כותב אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל 'אמירת זה מנהגנו ונהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב" – אפשר להבין מכאן שקטע זה הגיע להגדה אחרי שעם ישראל נהג להרבות בסיפור יציאת מצרים ולהביא מדרשים שונים לחיזוק ולהרחבת הדברים. ולכן, אחרי שהובאו עשר המכות מוסיף בעל ההגדה גם מדרש זה שכנראה התפשט לדון בו בבתי ישראל. [עוד רעיון: מחלוקת זו היא במקום (ממש) שהפסוק החמישי "ויבאנו" היה בו. כל הדיון כאן נסוב סביב המספרים ארבע וחמש. נראה שיש בזה יותר מרמז לחלק החמישי החסר.]

דיינו – סיכום סיפור יציאת מצרים ע"י סיכום כל הגדולות שהיו בו. אין הכוונה ב"דיינו" שהיינו מסתפקים בזה, בודאי היינו שואפים ליותר, אך הכוונה היא שגם אלו זה כל מה שהיינו זוכים לו עדיין היינו מחוייבים להודות על המעלות הטובות של המקום עלינו, ועל אחת כמה וכמה וכו'.

סיפרנו ביציאת מצרים, למה צריך עכשיו את "רבן גמליאל אומר"? רבן גמליאל הוא כמין סיכום של הנקודות החשובות שאנחנו צריכים לקחת אתנו לפני שנפרד ממגיד. כך נודא שגם אם נכנסנו לפרטים רבים במהלך סיפור יציאת מצרים אנחנו יודעים לקחת את העיקר.

"פסח מצה ומרור" – העבדות – המרור, ליל הגאולה – פסח, והגאולה עצמה – מצה. ואחרי זה שוב הקשר של מה שהיה אלינו – "בכל דור ודור... ואותנו הוציא משם... לפיכך...".