יום שני, 25 באפריל 2011

רגש ושכל

חלק א'

קטע א'

בכיתה קטנה ישב ר' שלמה קרליבך, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יצירת מוזיקת פולק יהודית אמריקאית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נשיר!' הוא שלף את הגיטרה שלו והחל לשיר. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים קמו והחלו לרקוד, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשיר את אותו השיר. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ר' שלמה המשיך בשירתו - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.

תזכרו היטב איך חשתם ומה הרגשתם בשעת קריאת קטע זה, לפני שתעברו לקריאת הקטע הבא.

קטע ב'
בכיתה קטנה ישב ד"ר קטריה מדן, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יוגה צחוק לשיפור המודעות העצמית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נצחק!' הוא התישב על הרצפה והחל לצחוק. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים הצטרפו אליו לרצפה והחלו לצחוק, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשבת שם ולצחוק. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ד"ר קטריה המשיך ביוגה הצחוק - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.
אחרי קריאת שני הקטעים, בבקשה נסו לענות על השאלות הבאות:

- למעט התחושה של "אני כבר מכיר את הסיפור הזה", האם התחושה שחשתם בקריאת הקטע הראשון חזר על עצמו במהלך קריאת הקטע השני? אם לא, האם תוכלו להסביר מדוע?

[ביום כמו היום, שיש הרבה כניסות לבלוג, אך מגיבים מועטים לפוסט שבקשתי שיגיבו לו, אני תוהה ביני לבין עצמי: מדוע זה כך? האם הנושא לא מעניין אף אחד חוץ ממני? האם אנשים לא מגיבים מתוך "עקרון"?]


חלק ב'

אזהרה: אל תקרא את חלק ב', אם לא ענית (לעצמך לפחות) על השאלות שבחלק א'.

יש שני סוגי תגובות לשאלות ששאלתי בחלק א':

- יש האומרים שתחושתם לשני הקטעים היתה זהה: ביניהם כאלה שכלל לא התרגשו מהקטעים, וביניהם כאלה שהזדהו עם הצורך להעצים את המודעות העצמית ואת החירות הפנימית אך לא חשו בהבדל בדרך להעצמה הזו.

- אחרים מרגישים חיבור לקטע הראשון, כנראה מתוך הכרות כלשהי עם יצירותיו או אישיותו, אך נרתעים מהקטע השני (או לכל היותר מזדהים עם הצורך להעצים את המודעות העצמית).


תזכרו את זה, ותניחו את זה בצד כרגע, ותרשו לי להביא שוב את הקטע הראשון (הקטע השני הוא פרי דמיונה של אשתי) בתוספת קטע נוספת.

בכיתה קטנה ישב ר' שלמה קרליבך, ולפניו כמה אנשים. הוא ניסה להסביר את עבודתו - יצירת מוזיקת פולק יהודית אמריקאית. לאחר שעה קלה הוא אמר, 'חברים, מה הטעם לדבר על זה? בואו פשוט נשיר!' הוא שלף את הגיטרה שלו והחל לשיר. אינני יודע איך זה התחיל או מי התחיל בזה, אבל המשתתפים קמו והחלו לרקוד, ואני הצטרפתי אליהם. בתחילה נהניתי מן העניין, אך לאחר מכן מחשבתי החלה לנדוד ותהיתי כמה זמן הוא מתכוון להמשיך ולשיר את אותו השיר. אז, התחלתי ממש להיכנס פנימה, אבל בה בעת המשכתי לצפות בעצמי מבחוץ ולבקר את מה שעובר עליי. ר' שלמה המשיך בשירתו - בנקודה כלשהי השתתקה הקריינות הפנימית וחשתי שמחה והתלהבות מרוממת, ותחושה של חיבור. אינני יודע כמה זמן נמשך הדבר - בכל אופן, הרבה מעבר לשעה וחצי שהוקצבו לסדנה בלוח הזמנים. העצמי שלי, האגו, התמוסס אל תוך הנשמה שלי, חסרת הגבולות וההגבלות. הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית מן המחשבות, הדאגות והמודעות העצמית.

(מתוך: הרבי מקרן הרחוב, יוטא הלברשטאם-מנדלבאום, עמ' 42)

אני מניח ש[הרב סולובייצ'יק] רצה להדגים ... עד כמה שאלת ההתלהבות הדתית אינה רלוונטית לדיון... חוויה דתית נלהבת אינה ערובה לשינוי מוצלח ונחוץ.

מנהלת בית הספר הדתי לבנות "פלך" בירושלים סיפרה פעם על מאתיים וחמישים תלמידותיה, שעמדו לפני קבלת שבת, וחיכו למניין גברים. אחת המחנכות הצעירות ניגשה לקדמת עזרת הנשים והחלה לשיר "בנעימה חסידית סוחפת" את תפילת קבלת שבת. הבנות ענו אחריה, "תחילה בהססנות ולאחר מכן בשירה שהלכה וגברה מפסוק לפסוק, הלכה והתעצמה מפרק לפרק, תפילה שלא נשמעה כמותה מעולם".

...אני חושב שההתלהבות וההתרגשות אינן השיקול המכריע בשאלה אם לקיים תפילה כזו... הבה נניח לצורך הטיעון שגם אחרי עשרים שנה של תפילת קבלת שבת נשית נמצא בה התלהבות סוערת, גם אז אומר שהתלהבות אינה שיקול רוחני בלעדי.

(מתוך: גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון, עמ' 147)

ונעשית תורה כשתי תורות?!

חלק ג'

ועתה אנסה להסביר מה עבר לי בראש במהלך הפוסט הארוך הזה.

על פניו ישנן כאן שתי גישות: שכל ורגש.
גישת הרגש: ר' דוד זלר המספר על חוויותיו הרגשיות בפגישה עם ר' שלמה ואיך שזה עזר לו להתחבר לאני הפנימי שלו. וגם תפילת קבלת השבת של הבנות בבית ספר פלך, שגם התפילה עצמה וגם התיאור שלה רגשיים.
גישת השכל: הרב חיים נבון והרב סולובייצ'יק המכריעים כי אי אפשר לקבל את הרגש כשיקול מכריע, או לפחות כשיקול המכריע (השימוש שעשיתי בפסקה הזו אולי מוציאה אותה מהכוונה המקורית שלה, אני לקחתי אותה רק כמייצגת עמדה הקיימת בציבור ולא כל כך חשוב לי כעת אם זו היתה כוונת המחבר. בעז"ה כשיהיה לי מעט פנאי תקבלו סקירה וביקורת ספרים ארוכה על הספר "גשר בנות יעקב" של הרב נבון).

ולזה היתה כוונתי כשכתבתי "ונעשית תורה כשתי תורות" - יש כאן שתי שפות שונות, שפה אחת של רגש ושפה אחת של שכל, שבעצם רבות על הבכורה.

אלא, שהחלוקה בין שכל לרגש היא לא כל כך מדויקת.
זאת, לפחות לגבי אותם אנשים שהתחברו לקטע עם ר' שלמה אך נרתעים מהקטע עם המומחה ליוגה צחוק. מי שהתחבר רק לקטע עם ר' שלמה, כנראה עשה זאת מתוך תובנה שאותו יהודי (ר' דוד זלר) המספר את הסיפור לא התרגש סתם כי שמע מוזיקה, ולא היה מגיב באותו אופן אם הוא היה נמצא בסדנת יוגה צחוק. אלא הוא הגיב כך כי היתה לו הבנה פנימית שיש כאן משהו אמיתי, משהו שנוגע ב"נקודה היהודית" החבויה אצלו עמוק בפנים.
זה כבר לא סתם רגש, אלא הבנה פנימית. סוג של אינסטינקט יהודי.

ועכשיו צריך לעיין לגבי תפילת הבנות מבי"ס פלך. בפיסקה שהבאתי מהרב חיים נבון, משתמע שהוא דן אותן כאילו יש כאן רגש נטו. אך כמו בדוגמא הקודמת, זה לא הכרחי. כשהמנהלת כותבת "תפילה שלא נשמעה כמותה מעולם", היא לא (בהכרח) מתכוונת ל'תפילה שריגשה אותי כמו שאף תפילה אחרת לא ריגשה אותי', אלא לדברים כפשוטם. כלומר, (אולי) היא הרגישה בתפילה הזאת את מילוי כל מה שהיא אי פעם למדה וקראה על איך תפילה צריכה להיות, במובן הכי פנימי ועמוק. זו כבר לא הרגשה גרידא, אלא הבנה.

דומני שעם רגש והתרגשות קל יותר להתמודד, ולדחות כשיש צורך בכך, על ידי שיכנוע בעליונות השכל על הרגש. אך עם הבנה ותחושה פנימית, הרבה יותר קשה להתמודד.

תגובה 1:

  1. שם השולח: ישי תאריך: 26/04/11, 09:47:47
    חשתי רתיעה משני המצבים, בתור אדם שמחשיב את עצמו רציונלי ולא נוטה להיסחף לחוויות מהסוג הזה. אלא שבמקרה הראשון חשתי חיבה קלה ובשני הסתייגות ובוז.

    למה? אני מניח שכאשר רב, מוזיקאי, חסיד, יוצר חוויה שכזו אז המקור שלה יותר טהור ועל כן מביא להתעלות אמיתית, ולא לכזו שמשאירה אותך ריק אחרי כן.

    שם השולח: ׁמישקה תאריך: 26/04/11, 10:28:01
    אולי זה ה"דוקטור" שבמקור השני...

    שם השולח: נתנאל תאריך: 26/04/11, 11:37:14
    אני לא הרגשתי הבדל בין שני המקרים.

    שם השולח: Benny (האתר שלי) תאריך: 26/04/11, 11:43:37
    מישקה,
    אני מבין שאתה מסכים עם ישי? נכון?

    נתנאל,
    האם חשת איזה שהוא הזדהות עם הקטעים, או לא?

    שם השולח: ׁמישקה תאריך: 26/04/11, 13:06:14
    אולי מפני שאני מזדהה יותר עם מוזיקת נשמה והשאיפה הרוחנית שמאחוריה, מאשר עם סדנת צחוק לשיפור מודעות עצמית.

    שם השולח: נתנאל תאריך: 26/04/11, 14:42:11
    לא חשתי תחושת הזדהות, חשתי רחמים קלים על האנשים שצריכים מעוררים חיצוניים כדי להגיע ל'חירות אמיתית'.

    שם השולח: טוביה תאריך: 27/04/11, 06:24:02
    מה הכוונה 'שתי תורות'?
    יש חלק הלכתי בתורה ויש חלק אגדתי בתורה, ושניהם דורשים התיחסות שונה לגמרי
    אפשר לראות הרחבה יפהפיה בספרו של הגאון ר' שלמה פישר 'דרשות בית ישי', דרוש לפורים א. (סימן לג).

    לנתנאל - אם הנביא מבקש שינגנו בשבילו בשביל להתנבא, כנראה, זה אומר שגם גדולי המעלה, זקוקים לעיתים למעוררים חיצוניים.יתירה מכך, גם אם אתה לא חש שאתה זקוק, אולי אם היית נחשף למעורר חיצוני מתאים לך ולדרגתך, היית מגיע לדרגות הרבה יותר גבוהות

    שם השולח: נתנאל תאריך: 27/04/11, 19:58:45
    @טוביה, יש הבדל בין מי שיודע מה עשוי לגרום לו התרוממות רוח (נביא) ושולט על כך בעת הצורך, לבין מי שלא מודע לפנימיות שלו ולא יודע מה יביא לו התרוממות רוח, ולכן גם חשוף לסכנות. טוב שאנשים כאלה נחשפו לרב קרליבך, ולא לסוחרי סמים. אם הם היו נחשפים להתרוממות רוח מסוג סם פסיכואקטיבי, זה היה יכול לכוון את חייהם למסלול חיים שלילי.

    שם השולח: אבי תאריך: 28/04/11, 19:43:51
    בעלון צוהר שיצא לשבת פר' מצורע, מתאר הרב גרוס (כאן:http://upload.kipa.co.il/media-upload/tzohar2/tzohar212005-492011.PDF), את טעמי פסח של ילדותו.
    שאל אותי חבר דעתן: זהו הפסח? טעמים וריחות? כנראה שלא רק, אך המערכת הרגשית "קלה יותר להתנעה" מאשר השכל הכבד. נתחיל בהתעוררות רגשית שתוביל אותנו, בעז"ה, להעמקה שיכלית.
    אבל נראה לי שלאורך זמן מה שיחזיק מעמד הוא רגשות וזיכרונות, הרבה יותר מעבודת השכל.

    שם השולח: יינן תאריך: 28/04/11, 20:54:47
    חשתי רתיעה קלה, זהה בעוצמתה, למקרא שלושת הקטעים (הראשונים, וזו עם התוספת). זה באשר לקטעים.

    באשר לנקודה המהותית:

    שתי הגישות הן גישות בעייתיות, בעיניי. אם אנסח זאת במילים של ישעיהו ליבוביץ - שתיהן הן עבודה זרה (עבדות העצמי) ולא עבודת אלוהים. בין אם יסוד החוויה הוא רגשי ובין אם יסוד החוויה הוא אינטלקטואלי, אם החוויה תופסת מקום זה בעייתי, כי הקיום צריך לבוא מצד זה שזהו רצון האלוהים.

    שם השולח: ׁמישקה תאריך: 29/04/11, 06:25:57
    נו, נו, יהא לליבוביץ' באשר לליבוביץ'. דוד המלך חשב אחרת, מסתבר...

    שם השולח: חגי תאריך: 29/04/11, 07:55:12
    הזדהיתי מאוד עם הקטעים.
    רצה ה' ואני בדיוק עוסק בהרחבה בנושא השכל והרגש. אז קודם כל תודה על פתיחת כיווני מחשבה נוספים.

    יש לרב קוק כמה וכמה קטעים בהם הוא אומר שישנם מקומות רבים בחיים בהם צריך להשאיר את השכל בחוץ. הבולט שבהם - התפילה. (ולדעתי - השכל מכין את האדם לחוות באמת, כמו בליל הסדר למשל)
    הסכמתי עם הגדרת שתי השפות -
    הרב נבון כתב פעם בבלוג שלו בעקבות סיפור של אתגר קרת על מוסר של רגשות ומוסר של עקרונות (בו הוא תומך). הניו אייג'יות ועוד לפניה החסידות הדגישו את שפת הרגש.

    השבמחק

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.