יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

לשמור בסוד?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים פרסם הרב יובל שרלו מאמר שעורר פולמוס בכתב העת של צוהר. המאמר עסק בנושא תכנון המשפחה, ובמאמר עצמו לא היה חידוש הלכתי גדול חוץ מעצם העובדה שהוא התפרסם וזכה לתפוצה רחבה ועל זה הוא קיבל ביקורת מעמיתיו הרבנים. במאמר תגובה תחת הכותרת "ילדים זה לא טיטולים", טען הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, שיש נושאים הלכתיים שההנהגה הנכונה היא לא לפרסם את הפסיקה ההלכתית עם נימוקיה לציבור. מי שהשתתף בשיעורים של הרב בורשטיין יודע שהוא עקבי עם הגישה הזו, והוא מספר בשיעוריו שבכל תחום דיני אישות וטהרת המשפחה ניתן למצוא את הקוּלוֹת הגדולות ביותר דווקא בקרב רבני העדה החרדית, שבימים כהווייתם נחשבים למחמירים גדולים, אך בתורה שבעל פה ובהתייעצות אישית של זוגות במצוקה הם נוטים למצוא פתרונות הלכתיים שלא היו מביישים את אחרוני המקילים במגזרים האחרים.

לאור זאת ראוי שנשאל, מהי הדרך הנכונה ללכת בה? האם התשובות לשאלות מורכבות ואינטימיות אמורות להיות מוצנעות מעיני הציבור, או שעל הרב לפרסם את דעותיו ופסקיו לביקורת ציבורית?

לפני מספר שנים נשאל הרב של מצפה הושעיה ע"י אחת מתושבות היישוב המשחקת בקבוצת כדורסל מקצועית בחו"ל, לגבי סיטואציה בה יכולה להיווצר התנגשות בין רצונה לשחק בקבוצה לבין קדושת השבת. הרב ענה כפי שהיה נראה לו בהתאם לסיטואציה והדברים התגלגלו ופורסמו תחת כותרת מבליטה באחד העיתונים בארץ. הפירסום בעיתון לא דייק בפרטים, כדרכם של עיתונים, אך את תגובתו של הרב זכרו לבקש. הרב אמר לכתב העיתון שפנה אליו שהתשובה ניתנה למישהי ספציפית, בסיטואציה מאד ייחודית, ולא נועדה לפרסום כלל ובטח שלא לפרסום לרבים בעיתון. [אינני זוכר את כל פרטי המקרה הזה. אם טעיתי בפרטים - אני מתנצל מראש ואשמח שיתקנו אותי.]

אני זוכר שכשהייתי בתיכון נסעתי לטיול שנתי ועברנו באחד הכפרים הדרוזיים לא רחוק מהושעיה ושם הסבירו לנו קצת על הדת הדרוזית. המדריך אמר שאצל הדרוזים ההמונים אינם מורשים ללמוד את התורה וההלכה הדרוזיות, ורק לזקני העדה ולמי שמבקש להתמסר לעניין מותר להיחשף לפרטי הדת. הדת היהודית היא בודאי שונה וכל אדם מוזמן לגשת לארון הספרים וללמוד. ובכל זאת, אולי בכל זאת יש גם ביהדות תחומים ושאלות שאינן ברי פרסום? [לענ"ד אין להשוות לכך את ההגבלות על לימוד הקבלה. לימוד הקבלה משול לקורס במכניקת הקוונטים באוניברסיטה שפתוח רק בפני מי שסיים בהצלחה את הקורסים הבסיסיים בפיזיקה. כלומר, אין בעיה להעביר את הידע לאחרים, אך יש לוודא שלשומע יהיו הכלים להבין נכון את הידע.]

אני חושב שאין חולק על כך שהדרך המקובלת ביהדות מדורי דורות היא, שאין שום הגבלה על מה שמתפרסם. קשה להאמין שיש מישהו שחושב שהג"ר משה פיינשטיין ישב והוציא תשובות מספרו בגלל שהוא חשב שיש בהם חידושים מופלגים, או שהנצי"ב או ה'נודע-ביהודה' נמנעו מלפרסם תשובות בנושאים מסויימים כי הם היו יותר מדי מחודשים. ברור שגדולי הדורות פרסמו תשובות בכל הנושאים בהם טיפלו, גם כשהיו נושאים מאד אינטימיים. משום מה, דווקא בדור האחרון, דור חופש המידע, חידשו שיש נושאים שאין לפרסם אותם.

מן הסתם יהיו שיטענו כנגדי: איזו מין ראייה זו? אתה משווה בין גדולי הדור לכאלו שאינם! שגדולי הדור יפרסמו מה שהם חפצים, אך הרבנים האחרים צריכים להימנע מלפרסם נושאים סנסציוניים. טענה זו אולי נכונה, אך היא אינה מתייחסת לפרסום. מי שטוען טענה כזו יש לו בעיה עם עצם העיסוק של רב פלוני בנושא מסויים, לא עם הפרסום. שכן, אם אלו דברי תורה והם נכונים ועומדים במבחן הביקורת הסביר, מה רע שהם יתפרסמו? ואם הם מוטעים, אז גם טוב שיתפרסמו כדי שאחרים יוכלו להעיר על הטעות.

מאידך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שפעם רק מורה הוראה היה מגיע לספרי שו"תים ונחשף לחידושים מופלגים שניתנו בנסיבות מיוחדות, אך היום הדברים גלויים לכל ויש חשש שהציבור הרחב יאמץ כל מיני סברות שניתנו רק למקרים של דיעבד ושעת הדחק. כבר בגמרא (מועד קטן דף טז) מצאנו שדרשו שדברי תורה אינם צריכים להידרש בשוק, כדי שהם לא יובנו שלא כהלכה. לכן קבעו בגמרא שאין לדרשו בשוק אלא רק בבית המדרש (בהקבלה לדרוזים, אצלנו לא מונעים או אוסרים על אף אדם ללמוד, אך מי שמעוניין ללמוד צריך לבוא ולחפש אחר התורה). פעם שתי האפשרויות היו: לדרוש בשוק או לדרוש בתוך בית המדרש. כיום המציאות מכריחה אותנו לבחור בין שתי אפשרויות אחרות: לא לפרסם כלל או לפרסם באופן שכל הציבור יכול להיחשף לדברים. אפשרות של פרסום מוגבל כבר לא קיימת.

ייתכן ויש אמת בדעה הסוברת שאין לפרסם כלל בנושאים שהם סנסציוניים, אך גם מי שמאמץ גישה זו צריך לדעתי לדעת כמה דברים:
א. שגישתו היא גישה חדשה ביהדות שלא היתה כמותה לפחות מזמן שהתורה שבעל פה נתנה להיכתב,
ב. הפרסום והחשיפה לביקורת עשויה לנפות הרבה סייגים.
ג. בסופו של דבר דברי חז"ל ש"זכה נעשית לו סם החיים, לא זכה נעשית לו סם המוות" יתקיימו. אם הרב יקפיד לפרסם את דבריו בדייקנות, עם פירוט של התנאים המיוחדים בהם ניתנה התשובה, ומאן דהוא עדיין יפרש את דבריו שלא כהלכה הרי שאדם זה תמיד יצליח למצוא את "סם המוות" שלו בין אם הדברים יתפרסמו ובין אם לאו.

2 תגובות:

  1. שם השולח: חמר גמל תאריך: 19/10/10, 20:36:19
    אני חושב שהטענה שמדובר ב"גישה חדשה ביהדות שלא היתה כמותה לפחות מזמן שהתורה שבעל פה נתנה להיכתב" היא קצת מופרזת.

    גמרא אחת קופצת לראש מיד: "תנו רבנן בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי ובן עזאי יצא ושנאה לתלמידיו בשוק פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד תני שנאה וחד תני לחשה מאן דתני שנאה משום בטול תורה ומשום בטול פריה ורביה ומאן דתני לחשה שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים".
    כלומר, כבר בדור ההוא אנחנו נתקלים בשתי הגישות.

    גם הטענה ש"קשה להאמין שיש מישהו שחושב שהג"ר משה פיינשטיין ישב והוציא תשובות מספרו בגלל שהוא חשב שיש בהם חידושים מופלגים, או שהנצי"ב או ה'נודע-ביהודה' נמנעו מלפרסם תשובות בנושאים מסויימים כי הם היו יותר מדי מחודשים" איננה נכונה. אנחנו נתקלים ברבנים שלא העלו דברים על הכתב, או העלו אותם בצורה מסוימת, כדי שלא להפוך את הדברים לפסק של ממש. (לא עולה לי דוגמא כרגע, אבל אולי אזכר בהמשך)

    שם השולח: מישקה תאריך: 19/10/10, 22:14:42
    דבריך על הרב פיינשטיין אפילו אינם בגדר ספקולציה. הם פשוט בלתי נכונים בעליל. וממילא תדע כן על שאר הגדולים שכתבת מסברת ליבך. כל מי שאסף תשובותיו, היה לו שיקולים מה להכניס ומה לא, ולמה, ואין שום סיבה לחשוב שאחד השיקולים הללו היה מה שמוזכר כבר בגמרא, שיש דברים שמותר לשנות לתלמידים בבית המדרש אבל לא בשוק שבו נפוצים עמי הארצות.

    שם השולח: ירחמיאל תאריך: 20/10/10, 09:40:04
    לעניין הדוגמא:
    קראתי את המאמר של הרב שרלו והוא לא פוסק לכאן או לכאן אלא מביא נקודות להתייחסות לרב שאותו באים לשאול, כך נראה בברור מלשון המאמר ומסיומו,
    קראתי חלק מדבריו של הרב ממכון פוע"ה ומצחיקה אותי גישתו לגבי הזוגות שקראו את המאמר ופסקו לפיו ועכשיו באים לשאול על אמצעים, כנראה שזוגות אלו גם אם לא היו קוראים היו פועלים באותה דרך,
    ברור שיש מקרים שלא צרוך לפרסם אותם בפובמבי ודוגמא טובה לכך היא העיסוק האובססיבי בהלכות הריגה בחוגים מסויימים,
    אך ברור שהתורה ניתנה לכל עם ישראל כמורשה ולכן י שלוודא שכל אדם שמעוניין לדעת את כל הצדדים בנושא מסויים יהיה זכאי לשמוע זאת,
    בוודאי שאיננו רוצים להתדרדר בחזרה לתקופה שלפני הלל שהיה צריך לשלם שוחד כדי להכנס לבית המדרש

    שם השולח: Benny (האתר שלי) תאריך: 20/10/10, 18:15:54
    אנסה להבהיר את עמדתי. אינני טוען שכל דבר הוא בר פירסום. טענתי היא שזה לא נכון להכליל נושאים שלמים תחת הכותרת של דברים שלא ראוי לפרסם. ראייתי היא שבכל ספרות השו"ת אין נושאים נעדרים. כל נושא תחת השמיים, לא משנה כמה הוא אינטימי ורגיש, נמצא בספרות השו"ת (וטוב שכך, אחרת איך היינו פוסקים היום).
    אני חושב שזה מוכיח שמעולם לא היה מקובל להגיד שדרך הפסיקה הנכונה היא בע"פ או בלי פרסום וכד', לא באופן כללי ואפילו לא בנושאים מסויימים.

    שם השולח: שי כהנא תאריך: 21/10/10, 22:20:39
    כרב בישראל אתה בודאי מכיר את הפיסקה 'אסור לאומרו בפני עם הארץ'. כלומר, ישנם דברים שהם אמת לאמיתה של תורה, אולם מכאן ועד הפרסום הפומבי הדרך ארוכה.

    שם השולח: Baruch Alster תאריך: 24/10/10, 11:01:09
    מצד אחד, ברור שהמגיבים צודקים שלהסתרת מידע יש מסורת ארוכה ביהדות. אבל נראה שמבחינה מעשית, אין היום כמעט יכולת הסתרה כזו, ואז השאלה היא אם עדיף לנסות לדאוג שיתפרסם כמה שפחות לגבי נושאים "בעייתיים" או להיפך, אולי עדיף לפרסם את המידע המדוייק ביותר, גם אם חלקים ממנו לא היה מתפסם בעבר לקהל הרחב. הרב שרלו הבין את הבעיה, והוא תומך בגישה השנייה. מבין מתנגדיו, לא ברור לי כמה באמת תומכים באפשרות הראשונה, וכמה כלל לא הבינו את עומק הבעיה.
    למי שרוצה לקרוא ניתוח נהדר של המצב בתחום נגישות המידע וההלכה, מומלץ לעיין במאמרו של הרב ד"ר דניאל טרופר, "מצוקת הסמכות ההלכתית בימינו", אקדמות יא (תשס"ב).

    השבמחק
  2. שם השולח: Baruch Alster תאריך: 24/10/10, 11:03:39
    הבהרה: התגובה האחרונה דומה למה שכתבתי ביום ששי, שמשום מה לא מופיע כעת באתר עקב תקלה בלתי מזוהה. אז אם מישהו קורא את זה פעמיים - עמו הסליחה.

    שם השולח: מישקה תאריך: 24/10/10, 13:44:20
    ברוך, השאלה היא מה בגדר "הסתרת" או "פרסום" מידע. טלו למשל את המאמר האחרון של הרב שבט בתחומין, שדן בשאלה האם לסוכנת מוסד נשואה מותר לקיים יחסים עם אנשי האויב כדי להוציא מהם מידע חיוני לבטחון מדינת ישראל, ומהן ההשלכות של זה. כל הכבוד על היוזמה, נגיד, אבל האם אפשר לומר שגם אילולי פרסום המאמר היו כלי התקשורת החילוניים קופצים ועושים רעש וצחוק וזלזול מההלכה? אני חושב שהתשובה שלילית. למרות שלא היו אצלו הרבה מדי חידושים, הוא בסך הכל אסף וסידר חומר ידוע זה מכבר. אבל מסתבר שגם איסוף וסידור חומר, בקונסטלציות מסויימות, נחשב ל"פרסום" שבלעדיו החומר לא היה נחשב ל"מפורסם". לא הבאתי את הדוגמא הזו כדי לדון האם היה צריך לפרסם את המאמר בפומבי או שמא רק לשלוח אותו למדור ההלכה (המדומיין) של המוסד, אלא רק לתת דוגמא למשמעויות אחרות שקיימות בימינו לשאלת ה"פרסום".

    שם השולח: Baruch Alster תאריך: 24/10/10, 14:16:54
    מישקה,
    לא נראה לי שפוסקי ההלכה צריכים להיזהר כל הזמן מחבורת הליצנים שמחפשים פסקים אזוטריים. תמיד יהיו כאלה, ותמיד ימצאו. החשש היותר אמיתי הוא בנושא שדובר בפוסט, קרי: שעמי הארץ יפסקו הלכה לעצמם בדרך מעוותת. ושם המחלוקת, לענ"ד בין הרב שרלו מצד אחד ובין מתנגדיו (אלה שהבינו את הבעיה) מצד שני.

    שם השולח: מאיר תאריך: 26/10/10, 19:47:47
    1. נדמה לי שהרב משה פיינשטיין משיב שיש לו חידוש מופלג בענין כיבוי גז ביו"ט שאינו רוצה לכתבו.
    2. מעניין לדמיין תחום שלם ביהדות שלא מוכר לנו בכלל. אולי נושאים שנעלמו לפני X דורות ללא המשכיות? נושאים שעוברים בלחש למביני ענין בלבד?

    השבמחק

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.