יום שני, 1 במרץ 2010

בושש

הגמרא (ברכות דף מ עמוד א) מביאה את הדין הידוע לגבי בציעת הפת:
אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד.
רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא. אמרו ליה: הדר מר משמעתיה? אמר להו: לית דין צריך בשש.
[תרגום: רבא בר שמואל נקלע לבית ריש גלותא, הוציאו לו פת ובצע מיד (ללא שיביאו לו מלח או לפתן). אמרו לו: חזר מר משמועתו? אמר להם: זה אינו צריך בושש.]

רש"י נדרש להסביר את המילה "בשש":
בשש - עכוב, כמו: בושש רכבו (שופטים ה'), כלומר: פת נקיה היא זו, ואין צריכה לפתן.

חשבתי שזה מאד מעניין שרש"י מביא את הפסוק משירת דבורה במקום את הפסוק מהתורה "וירא העם כי בשש משה". אולי זה מפני שרש"י אינו רוצה להזכיר את גנותם של עם ישראל וחטא העגל ולכן מעדיף להביא פסוק משבחו של עם ישראל. האפשרות האחרת היא שרש"י חשב שהמילה בושש בשירת דבורה הוא הרבה יותר ברור מאשר בפסוק "וירא העם כי בשש משה" (ואולי ראיה לאפשרות זו היא שבפסוק על משה רש"י מסביר כתרגומו ואז מביא לראיה את הפסוק משופטים).

האם יש דרך להכריע בין האפשרויות?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.