יום חמישי, 29 באוקטובר 2009

שביבים (לך-לך) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


עידוד
[שלושת הקטעים המובאים להלן נלקטו משיחותיו של האדמו"ר מטולנא, הרב יצחק מנחם וינברג שליט"א, שהמונים משחרים לשמוע את שיחותיו-הרצאותיו שאינן עושות חשבון לאיש. לא אחת בפגישות הסגורות עם חסידיו הוא מצליף בהם על שאינם נזהרים בכבוד נשותיהם ואינם מתחשבים במעמסה המוטלת על שכמן. "המה ינחמוני" על פרשת השבוע הוא מאסף של שיחותיו בשנת האבל על אחותו ע"ה, בבית המשפחה באפרת.]
"...עניין זה צריך לעורר אותנו בימים אלו ובדורנו אנו. עד כמה אנו משתדלים לומר מילה טובה לחבר או לשכן או לקרוב. לקבל מחמאות – כולנו אוהבים, ואחר כך בשכבנו על משכבנו לפני השינה אנו משחזרים את היום, נזכרים במחמאה שקיבלנו מפלוני, נהנים עד למאוד מאוד מתוכנה ומהרהרים בה בהנאה. אך כאשר מגיע תורנו להיות טובי עין כלפי הזולת ולעודד במילים טובות ובמחמאות המגיעות לו, לא חלילה חנופה שלא במקומה, אלא מחמאה צודקת וראויה, קשה לנו הדבר ואלפי תירוצים צצים בראשנו. הוא לא צריך את זה, הוא לא אוהב שמשבחים אותו וכל מיני אמתלות דומות...
הייתה לי שיחה מעניינת עם יהודי כבן שבעים, ובין הדברים ספרתי לו על מחקר מעניין שנעשה בארה"ב. לפני שלושים שנה עשה סטודנט עבודה לצורך לימודיו באוניברסיטה על אורח חייהם של ילדים בשכונת מצוקה וראיין כמה וכמה ילדים בני כיתה אחת. שלושים שנה לאחר מכן מצא את עבודתו הישנה והתעניין מה עלה בגורלם של הילדים הללו במשך השנים. הוא ניסה למצוא אותם והתברר שמכל הכיתה הגדולה רק כמה היו לאזרחים מהוגנים ואילו כל השאר הידרדרו לפשע ולסמים. הדבר סיקרן אותו מאוד. מהו המכנה המשותף בין הילדים הבודדים שהצליחו בחיים ושנהיו לאזרחים מהוגנים ומועילים לחברה? הוא הגיע למסקנה, שהטובים למדו בשיעוריה של מורה מסוימת , בעוד שהאחרים לא למדו בכיתה אחרת. הוא מצא את המורה הזו והיא סיפרה לו כי הייתה נתונה בוויכוח מתמיד עם שאר המורים לגבי הילדים. היא טענה שיש להם סיכוי למרות כל הקשיים החברתיים והסביבה הקשה, ואילו הם, אמנם עשו את עבודתם כראוי, אך בלב פנימה חשו בביטחון מוחלט שלילדים האלו אין כל סיכוי לגדול ולהיות לאנשים טובים ומועילים. אמנם בסטטיסטיקה היבשה הם צדקו, אך המחקר הזה גילה שדווקא הילדים שקיבלו ממורתם את ההרגשה שיש להם עתיד, אכן הצליחו, בעוד שהשאר כשלו. היהודי הנזכר התרגש ואמר לי כי גם בחייו היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. במבט לאחור הוא רואה שאמנם התקופות הטובות היו כאשר היה לו ידיד תומך ומעודד, בעוד שהתקופות הלא כל כך טובות היו בגלל חסרון המילה הטובה והמעודדת.
הדברים הם פשוטים, יסודיים וידועים, אבל צריך לזכור אותם וליישמם. ילדינו זקוקים להרבה תשומת לב ובעיקר לעידוד, למילה טובה, לחיזוק. עלינו לתת להם להבין שהם חשובים לנו מאוד ושאנו תולים בהם תקוות גדולות. והעיקר, לטעת בהם את הביטחון שהם יכולים להגיע רחוק מאוד ולגדול ולפרוח מכל הבחינות. כשילד מבין שאביו ואמו חושבים שהוא נחשל וחלש ואינם מצפים ממנו ליותר מדי, הוא אכן יספק את הסחורה ויהיה נחשל וחלש...
הבה נשתדל לקיים בפועל בקום ועשה 'אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו' ובזה גם נמשיך עלינו הנהגה דומה ממרומים – 'ה' צלך', שיראה הקב"ה בנו את כל הדברים החיוביים ושנזכה בקרוב לגאולה השלמה לה אנו מצפים כל כך הרבה שנים אמן ואמן.

חליצה
...עם ה'נעל' מממשים מצוות חליצה. יש דיון ביעב"ץ ב"מטפחות סופרים" וב"נודע ביהודה" אם לרמב"ם היה עותק של הזוהר, מפני שבכל היד החזקה לא הביא ציטוט מהזוהר. אך ישנה השערה ברורה שאכן היה לרמב"ם עותק של הזוהר, וראיה אחת היא מהלכות חליצה, שם מביא הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה (פ"ד ה"ו): "כיצד חולצין? מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וכו' ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ". חביטת הנעל בארץ לא מוזכרת בשום מקום פרט לזוהר.
מה עניין החליצה ומדוע באמת לחבוט את נעל בארץ? הזוהר מאריך בדבר ומבאר שכל עניין החליצה קשור בעולם הנשמות. כאשר אדם מת ללא בנים ומשאיר אח, נשארת נשמתו קשורה באשתו. החליצה או הייבום מנתקים את הקשר הרוחני הזה בין הנשמות, ואז האישה יכולה להינשא לשוק. כאשר הנשמה שומעת את חביטת הנעל בקרקע, גורם הדבר אצלה זעזוע רוחני, משיבה אל כור מחצבתה ומנתקה מהאישה. מבאר הגאון היעב"ץ שלכן הביא הרמב"ם הלכה זו מהזוהר, שהרי כל מצוות החליצה שייכת לעולם הנשמות, עולם המיסטיקה, וזה קיים רק בזוהר. גם כאן נמצא הרעיון שאין הפרדה בין פעולותינו החיצוניות הגשמיות לבין עניינים שמימיים. היבמה עושה פעולות גשמיות של הטחת נעל, והמעשה פועל פעולות רוחניות בנשמות.

ענווה
מעניין להביא את הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות (פ"ד מ"ד), שם נאמר: "רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה". על זה מביא הרמב"ם כי בכל המידות צריך אדם לנקוט בדרך הממוצעת, אבל במידת הגאווה צריך להתרחק ממנה עד קצה הגבול, ולעומתה במידת השפלות והענווה יש לו לתפוס גם עד קצה הגבול להיות שפל עד למאוד. ומספר שם הרמב"ם עד כמה צריך האדם לעבוד על עצמו בעניין השפלות ולאיזו דרגה גבוהה בשפלות יכול האדם להגיע:
שאלו את אחד החסידים מה היה היום המאושר בחייו, וסיפר כי היום המאושר ביותר בחייו היה אותו היום שנסע בספינה, ומכיוון שהיה עני גדול נתנו לו את המקום הפחוּת ביותר בירכתי הספינה. והיו שם נוסעים, אנשים נקלים ופוחזים, שהתלו באותו חסיד ולעגו לעוניו וללבושו המרופט, עד שאחד מהם, שפל אנשים, הירבה להגדיל את הביזיון לאותו החסיד ועשה את צרכיו על החסיד. ואילו החסיד מצדו קיבל את הביזיונות באהבה, ושמח על כך שאין הוא חש בנפשו כל צער אלא שמחה, כי הוא אמנם שפל באמת. שמחתו הייתה על כך שראה כי אפילו ביזיון גדול שכזה שלא יכול גדול ממנו, בכל זאת הוא מצליח לקבלו בשיוויון נפש, כראוי לאיש חסיד ושפל ועניו המרגיש בעצמו שבאמת ראוי הוא לביזיונות, מאחר שהוא אדם ריק ונקלה.עד כדי כך; הדברים ממש מופלאים לאלו דרגות של ענווה הגיעו החסידים הראשונים.
גם החסיד היעב"ץ כותב על עצמו שפעם קיללו אדם קללה נמרצת בפני עם ועדה, ושמח בלבבו על שלא חש כל צער או פגיעה כי נזכר בדברי רמב"ם האלו על החסיד שחשב את היום ההוא ליום המאושר בחייו. וכבר אמרה דבורה הנביאה על השומעים חרפתם ואינם משיבים: "ואהביו כצאת השמש בגבֻרתו" (שופטים ה, לא).

הגט שנמנע
סיפר פרופ' ישעיהו לייבוביץ':סיפרה לי אחותי נחמה, שאחת מתלמידותיה המצטיינות הייתה נשואה לבחור אינטליגנטי ושניהם שומרי מצוות. הם נשואים יותר מעשר שנים וילדים אין. על רקע זה הם שקלו גירושין. במצוקתם הם החליטו לפנות לרבי מלובביץ'. הרבי קיבלם, והתלמידה סיפרה לנחמה בהתרגשות רבה, שהם שהו אצל הרבי ארבע דקות תמימות, בעוד בדרך כלל הפגישות עמו קצרות ביותר. הבעל והאישה נכנסו אליו , אולם השיחה נערכה אך ורק עם האישה בנוכחות הבעל. הרבי שאל אותה האם היא אוהבת את בעלה , והיא כמובן השיבה בחיוב, והוא הוסיף ושאל: האם גם הבעל אוהב אותה, והיא השיבה שהיא סבורה שאכן כן. ואז שאל אותה הרבי: אז למה אתם רוצים להתגרש?, וכאן נסתיימה השיחה, והם יצאו מהפגישה עם הרבי שמחים ומאושרים. הזוג הזה החליט לאמץ ילד והם חיים באושר ובשלווה.[נכון ליום בו סופר הסיפור.] מעניין מאוד לדעת האם זהו ציטוט מדוייק של דברי הרבי. שכן, קשה להעלות על הדעת שהוא השתמש בסגנון שכזה, בהסתמך על ים איגרותיו.

דואר חוזר
כותב הרב יואל קטן שליט"א [ עורך "המעיין"]
בס"ד. לשאול שלו' שלו'. ייש"כ על הגליון. שתי הערות:
א. עם כל הכבוד לגריש"א שליט"א ולגרמ"פ זצ"ל ולעוד רבנים – העובדה לא תשתנה שבכל קהילות ישראל גם האשכנזיות נהגו לומר הגשם בסגול עד לפני שלוש מאות שנה בערך, שאז המדקדק המשכיל יצחק סטנוב שינה את זה לקמץ על פי שיקול דעתו ובניגוד לכל הכתבים הקדמונים, ומשם זה נכנס לסידורים נוסח אשכנז. והיות וזו עובדה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה – כל המשנה ממנהגו הישן לומר 'הגשם' בקמץ, לומר 'הגשם' בסגול - ברוך יהיה, ולא שייך פה כלל ענין של מנהגים וסברות.
ב. אני לא יכול להיזכר במוטה גור ז"ל, היקר וההגון שבין אנשי מפלגת העבודה, בלי להזכיר את מעשה הנבלה שעשה בסוף ימיו – שנטל את נפשו בעצמו בעת מחלתו, ובזה פתח את הדלת לרבים רבים ללכת אחריו. חייבים בדחיפות להחזיר את עיקר הדין לקבור את המתאבד מחוץ לגדר, כמה קבורות מתוקשרות כאלו יצילו הרבה הרבה חיי אדם, שבשעת לחצם וכאבם והפסדם יזכרו שגם אחרי מותם לא יאמרו עליהם 'אחרי מות קדושים אמור' אלא יבזו אותם ויצערו את משפחתם בקבורה מאחורי הגדר של בית הקברות. שלא נדע מצרות!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.