יום שבת, 18 ביולי 2009

שלטון הרב - חלק א', מאת: הרב יואב שטרנברג

בראשית סדרת פוסטים חדשה, אני מבקש להודות מקרב לב לרב יואב שטרנברג, המסיים בימים אלו את לימודיו ב"ארץ חמדה", שנענה לבקשתי והסכים לכתוב על אחד הנושאים הבוערים ביותר בחברה הדתית במאה השנים האחרונות.

מבוא
אחת הבעיות המטרידות רבים מקרב המחנה הדתי לאומי לגווניו השונים, היא השאלה כיצד יש לנהוג למעשה, במקום שבו יש מחלוקת ודעות שונות בין הפוסקים.
לכאורה, שאלה זו אינה מיוחדת ל'מחננו', אלא היא שאלה שכל יהודי דתי צריך להתמודד איתה. אולם נראה, שבציבור שלנו הבעיה חריפה יותר, שכן, הציבור שלנו מורכב מבתי מדרש שונים, בעלי השקפת עולם שונה למדי בנקודות רבות, וההנחה בקרב רבים היא, שישנו קשר ברור בין ההשקפה הדתית הכללית, ובין פסיקת ההלכה של פוסק מסויים. זאת בניגוד למקובל בקרב החרדים (אני חושב), ששם אין מרחב דעות גדול כל כך בתפיסה הדתית, וגם ההנחה של הציבור היא שהלכה זה הלכה, והיא אינה בנויה על תפיסת עולם.
אחת התולדות של ההבדל בין הציבור הדתי לאומי ובין החרדים היא, שאצל החרדים קיימים מספר מדרגים ברור למדי של רבנים, וממילא ישנה פסיקה אחידה יותר, ואילו אצלינו הבלגן חוגג - לכל אחד יש את הרב שלו, ואין הרבה היררכיה בין הרבנים.
כדי להבהיר את הבעיה, נזכיר שלוש דוגמאות.
א. סירוב פקודה סביב ההתנתקות - האם לרב שרלו היתה שמורה הזכות לא להסכים לפסיקה של הרב אברהם שפירא? חלק מהציבור חשב שאין לו זכות שכזו, ואילו חלק אחר לא הבין מדוע הרב שרלו צריך לציית לרב שפירא.
ב. סוגיית הגיור - לא רק הציבור החרדי לא אוהב את הגיורים הנעשים דרך בתי הדין המיוחדים לגיור. גם בציבור שלנו ישנו חוסר הסכמה רציני למדי, בשאלה אם בתי דין אלו מגיירים על פי ההלכה או לא. ראו למשל הוויכוח בין הרב משה ליכטנשטיין והרב חיים אירם (כאן). כמובן שגם בתוך בתי הדין ישנו וויכוח משמעותי למדי על גבולות קבלת המצוות הנדרשת, והמרחק בין הקצוות השונים משמעותי למדי.
ג. ה'ניאו רפורמים' - הדוגמא הבולטת ביותר, שאי אפשר להתעלם ממנה, היא סוגיית הדתיים הנאו רפורמים שעלתה במחוזותינו בשבוע האחרון (הפניות מכאן). מהם הגבולות הלגיטימיים של ההלכה? האם יש דרך לקבוע שפסיקה של רב מסויים, או דעה הלכתית כזו או אחרת היא 'מגלה פנים בתורה שלא כהלכה'.

בסדרת הפוסטים הנוכחית, אני מבקש לבחון שלוש שאלות (לפי הסדר הזה):
ראשית, האם קיימות דעות שהן 'מחוץ להלכה', וכיצד מזהים אותן?
שנית, האם בעולם דתי מתוקן, צורת הפסיקה תהיה דומה לזו המקובלת בציבור החרדי - בכיוון של האחדת הפסיקה, ועם היררכיה רבנית ברורה - או לזו המקובלת אצלינו?
שלישית, האם במציאות שלנו, יש חובת ציות כלפי 'גדולי הדור' כאלו ואחרים?

על גבולות ההלכה -טעות בשיקול הדעת
למעשה, בנושא זה עסקתי בעבר בבלוג זה (כאן). על מנת לחסוך לקוראים הקלקה, וגם מתוך רצון להתמקד בדיון שלפנינו, אני מביא כאן את עיקרי הדברים הנוגעים לענייננו.
הגמרא (סנהדרין ו.; שם לג.) מבחינה בין שני סוגי טעויות אפשריות - טעות בדבר משנה וטעות בשיקול הדעת. במקרה של טעות בדבר משנה, הטעות היא מוחלטת, ולכן הדין אינו דין. לעומת זאת, טעות בשיקול הדעת פירושה שהטעות אינה מוחלטת, ובאופן עקרוני, אף שמדובר בטעות, הדין דין.
לא נאריך בשיטות הראשונים (כדאי לעיין בדברי הרא"ש פרק ד סימן ו באריכות) אבל באופן כללי ניתן לומר, שהלכה פסוקה ומוחלטת בתלמוד הבבלי היא טעות בדבר משנה. הוא הדין לפסיקה שנעשתה מתוך הנחה עובדתית שהתבררה כלא נכונה.
אולם, בכל מצב שיש מחלוקת - בין אם מדובר במחלוקת ראשונים או אחרונים - אי אפשר לומר שמדובר בטעות מוחלטת. אין מי שיכול לומר שדעתו של הרמב"ם / הריב"ש / הש"ך / החתם סופר / ר' חיים פלאג'י וכן הלאה היא טעות במובן המוחלט של המילה.
עם זאת, כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים, וישנו מנהג ברור לפסוק כדעה אחת (-המכונה בפי חז"ל והראשונים 'סוגיין דעלמא') הרי שפוסק שאין לו עמדה ברורה, צריך 'לשחות עם הזרם'. ואם הוא פסק כדעה אחת, ואח"כ התברר לו שהרוב פוסקים כדעה אחרת, זוהי 'טעות בשיקול הדעת'.

כפי שכתבתי, לתלמוד הבבלי ישנו מעמד של 'דבר משנה', שלא ניתן לחלוק עליו. וכך כותב הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה:
אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו. בין ראשון בין אחרון. ודברים הללו בדינים וגזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבן כל בית ישראל ללכת בהם. וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנוהג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד ולגזור גזירותיהם, וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותן הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה.
וכן נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן כה סעיף א):
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים, חוזר הדין ודנין אותו כהלכה. הגה: מיהו י"א דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו, מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא"ש). מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בו החבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא.
המחבר הולך בעקבות הרמב"ם. עם זאת, חשוב לשים לב לדברי הרמ"א - על החיבורים שנתפשטו ברוב ישראל אין לחלוק לקולא, אלא מי שקיבל מרבותיו אחרת.
דברי הרמ"א ופוסקים דומים (עיין פתחי תשובה שם סק"ב) הסוברים שדברי השולחן ערוך ונושאי כליו נחשבים כ'דבר משנה גם כן', אם כי ברור מדברי אותם הפוסקים, שהדבר איננו מוחלט - דבר השולחן ערוך הוא דבר משנה רק במקום שנושאי הכלים לא חלקו עליו. במקום שהש"ך חולק על הסמ"ע דברי הש"ך הם 'דבר משנה' ולא דברי הסמ"ע וכן הלאה.
מה גם, שגישה זו אינה מוסכמת לחלוטין. הרב זוין ('אישים ושיטות' עמ' 18) מביא את דברי ר' חיים מוולז'ין (למרות ההפניה בספר, לא הצלחתי למצוא את המקור):
וכבר הוזהרתי בזה מפי מו"ר גאון קדוש ישראל... רבנו הגדול החסין מ' אליהו נ"ע מווילנא (-הגר"א. י.ש.) שלא לישא פנים בהוראה אף להכרעת רבותינו בעלי השלחן ערוך.
כך כותב גם הרב שג"ר ('בתורתו יהגה', עמ' 51) בשם החזון אי"ש (גם כאן, המקור אינו תחת ידי), שהשולחן ערוך נתחבר רק למי ש'קצרה יד השגתו להבין ולהורות מתוך הש"ס'.

לכן, באופן תיאורטי, כל פרשנות של הש"ס היא פרשנות לגיטימית, אפילו במובן של הלכה למעשה. עם זאת, קצת ענוונה לא מזיקה אף פעם, ולא כל מי שהוסמך לרבנות על ידי הרבנות הראשית, או אפילו מי שסיים 15 שנות לימוד בישיבות הסדר וישיבות גבוהות, חייב לחלוק על כל הלכה מקובלת שנפסקה אי פעם.

אם ניקח כמה דוגמאות בנות זמנינו לדעות שהן (עד כמה שידי מגעת) טעות בדבר משנה, הרי שההנחה שאשה יכולה להצטרף למנין, נישואי גרושה / גיורת וכהן, קידושין שבהן האשה מקדשת את הבעל, או שניהם מקדשים זה את זה, קיום יחסי מין של בני אותו מין (הומוסכסואלים ולסביות) כולן דוגמאות לטעויות בדבר משנה. חלק הן אפילו דוגמאות לטעות בדבר שהצדוקים מודים בו.

אני לא דן כרגע בכלל באופן שבו צריך להתייחס לאנשים העושים טעות בדבר משנה, אבל צריך לדעת שאכן יש גבולות להלכה, ואכן ישנם דברים הנמצאים מעבר לגבולות אלו, ואין דרך להכניס אותם לתוך ההלכה בלי להיות בעצם 'רפורמים'.
את הפוסט הבא נקדיש לסקירה על התהליך של קבלת ההחלטה ההלכתית (מה שנקרא 'פסיקה'), כפי שאני מבין אותו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.