יום שני, 16 במרץ 2009

הרהורים על הלכה וערכים - חלק ג

רשימה רביעית בסדרה מאת: הרב יואב שטרנברג, בעל אתר הלכה פסוקה ואברך במכון ארץ חמדה.


סיכום ביניים
נפתח בסיכום מה שעשינו עד עתה:
אנחנו דנים בשאלת היחס בין הלכה וערכים. הנחתנו היא, שההלכה משקפת מערכת ערכים מסויימת. להלכה יש עמדה בשאלת אופי היחסים בין ישראל לגויים, בין גברים ונשים, בשאלת חשיבות חיי אדם, חשיבות העזרה לזולת וכן הלאה.
השאלה היא מה קורה כאשר ישנה סתירה בין מערכת הערכים ההלכתית, ובין מערכת הערכים של אדם מסויים, או מערכת ערכים של החברה כולה.
הפתרון הראשון שהצענו לסתירה זו הוא לומר, שחלק מהערכים של ההלכה אינם ערכים 'מוחלטים' אלא הם שיקוף של החברה כפי שהיא נתפסה בעיני חז"ל, בזמן נתון. אם ההלכה הושתתה על ערכים כאלו, הרי שבשינוי המצב החברתי, מן הראוי שגם ההלכה תשתנה.
אם נאמר למשל, שדברי חז"ל, לפיהם אשה לא תקרא בתורה 'מפני כבוד הציבור' נובע ממעמדה החברתי הנמוך של האשה באותה תקופה, ולא מעמדה עקרונית ביחס למעמד האשה, הרי ששינוי במעמד האשה צריך להוביל לשינוי הלכתי.
הסברנו, שלשם כך צריך להניח (א) שהערך המסויים שאותו משקפת ההלכה בנוי על מציאות חברתית נתונה ואינו ערך עצמי (ב) המציאות החברתית כיום שונה.
ניתחנו כמה דוגמאות על רקע הפתרון הזה, וראינו שפתרון כזה אכן מתקיים לפעמים.
הפתרון הזה הוא, פחות או יותר, פתרון מוסכם. הבעיה איתו היא, שהוא כמעט ולא ישים. כמעט תמיד עולה השאלה, מנין לנו שערך מסויים אצל חז"ל הוא שיקוף של המציאות, ולא החלטה עקרונית? יתר על כן, דווקא במקומות שבהם די ברור שהשקפתם של חז"ל היא השקפה עקרונית, נראה שהערכים המקובלים היום שונים מאלו של חז"ל.

חלק ג
נייחד את הפוסטים הבאים לשלושה פתרונות נוספים, שהם ישימים יותר.
הפתרון הראשון בנוי על העקרון, שאי אפשר לקחת ערך אחד, שלא במסגרת כללית יותר. דהיינו, יתכן שהתורה מכוונת אותנו לערך מסויים, אך אנחנו איננו יכולים להשיגו במלואו. השגה חלקית של הערך תיצור עיוות. לכן, נדרש שינוי מסויים, כדי להתאים את הערך למציאות משתנה.
היות שהדברים מן הסתם אינם מובנים מצד עצמם, אני מבקש להשתמש בדוגמא דלהלן. (הדברים שמצוטטים מתוך מאמר אחר שלי - 'ישום ההלכה במציאות כלכלית משתנה'. ניתן לקרוא את המאמר כאן).
אחת התשובות המפורסמות בנושא דינא דמלכותא דינא היא תשובת הרשב"א בעניין ירושת הבת (חלק ו סימן רנד). הטיעון שהגיע לפני הרשב"א הוא שיש לאפשר לבת לרשת, אף שעל פי ההלכה אין הבת יורשת, משום שזהו החוק המקובל באותו מקום, וממילא יש כאן גם 'דינא דמלכותא דינא' וגם 'מנהג המדינה'. ועל כך כותב הרשב"א:
ומ"מ לנהוג כן מפני שהוא משפט גויים באמת נ"ל שאסור לפי שהוא מחקה את הגויים וזהו שהזהירה תורה לפניהם ולא לפני גויים ואע"פ ששניהם רוצים בכך והוא דבר שבממון. שלא הניחה תורה את העם שהוא לנחלה לו על רצונם שייקרו את חקות הגויים ודיניהם

מדברי הרשב"א נראה, שגם נסיונות להשיג את היעד של ירושת הבת, שלא דרך דינא דמלכותא אלא על ידי יצירת 'הערמות' שונות, בדומה להיתר עיסקא, אינם ראויים, משום שהבעיה היא לחקות את הגויים.
יש לציין, שבהקשר המסויים של ירושת הבת, יש בסיס לדברי הרשב"א מדברי הגמרא בבבא בתרא (קטו:) :
אמר רב הונא אמר רב כל האומר תירש בת עם בת הבן אפילו נשיא שבישראל אין שומעין לו שאינן אלא מעשה צדוקין.
וכתבו התוספות, שאפילו בדרך של תקנה, אין ליצור מצב שהבת תירש עם הבנים.

עם זאת, עוד מימי הראשונים, נהגו לכתוב צוואות כדי לדאוג שגם הבנות תירשנה. הצוואות המוכרות ביותר בעניין זה הן המכונות 'שטר חצי זכר' או 'שטר זכר שלם' (ראה רמ"א אה"ע צ, א; חו"מ רפא, ז). נוסף על כך, הציץ אליעזר (חלק טז סימן נב) מציין שתקנות לתת חלק בירושה לבנות, היו קיימות מאז ומעולם, בקרב קהילות רבות. לדעת הציץ אליעזר, כאשר הבת אינה יורשת לגמרי כשווה בין הבנים, אלא בשינויים מסויימים, אין איסור בתקנות לירושת הבת.
בהקשר זה ראויים לציון דבריו של הרב דיכובסקי ("הלכת השיתוף", תחומין כרך יח, עמ' 30 - 31):
נער הייתי ועדיין לא זקנתי. ומתוך אלפי תיקי ירושה שבהם דנתי, לא היה גם תיק אחד שחילקנו את העזבון בין הבנים בלבד, תוך כדי נישול הבת והאשה. מדובר גם בתיקי ירושה של משפחות חרדיות ומדקדקות בקלה כבחמורה, כולל משפחות של גדולי תורה.

דהיינו, שבמקום שאין התנגדות, הנוהל המקובל בבתי דין הוא לתת לכל הפחות חלק לאשה, גם אם לא חלק שווה. אמנם, נכון הדבר שבתי הדין מעבירים לאשה חלק בנכסים בתורת הקנאה, ואין מי שאומר שהבת יורשת מדינא בין הבנים, אך האם לא היה מן הראוי שבתי הדין ישתדלו להניא את היורשים מלתת חלק לבנותיהם, כדי לרשת כרצון התורה? וכי נאמר שבגלל שכיום מקובל שהבת תירש בשווה, אנו רשאים לזנוח את הערך שהתורה מנחילה לנו, לפיו הבת אינה יורשת בין הבנים?
לדעתי, יש להבין את המנהג המקובל כיום, על פי העקרון שהצגתי לעיל. אני חושב שהתורה דוגלת במצב שבו לאשה בעצם אין צורך ברכוש משל עצמה - האשה מתחילה כבת של אביה, ועוד טרם שהיא נהיית גדולה, היא כבר עוברת לבית בעלה. כיוון שלאשה אין צורך ברכוש, אין טעם שהיא תירש בין הבנים. למעשה, הצורך שהיא תירש בכלל (ולא נאמר שאחי האב ירשו) הוא רק מפני הרצון לשמור על נחלת האבות, כמבואר בטענתם של בנות צפלחד.
אם הניתוח הזה של רצון התורה נכון, הר שבמציאות כלכלית, שבה לאשה יש נכסים משל עצמה, היא עובדת לפרנסתה, והיא שולטת בנכסים אלו, אין כל כך הגיון כלכלי בכך שהאשה לא תירש. במציאות כלכלית שכזו, שמירה על זכותם של האחים על ידי מניעת הירושה מן הבנות, היא בעצם עיוות מוסרי, שהתורה מעולם לא התכוונה אליו.
חשוב להדגיש, שאין מי שאומר שבמציאות הכלכלית היום, הבת יורשת בין הבנים מן התורה. מה שכן, ניתן לעשות תקנות שונות, הקנאות, והערמות הלכתיות שונות, כדי לדאוג שהעיוות המוסרי לא יתרחש. אולם, אילו היה נוצר מצב, שבו אי אפשר להשתמש בתקנות והערמות, לא היתה ברירה אלא לחיות עם העיוות המוסרי (למעוניינים בדוגמאות נוספות ובניתוח ארוך יותר, כדאי לקרוא את מאמרי בפנים).

מה פתרנו בכך ומה לא?
האם ניתן לומר, שכיום אין זה הוגן שהבת לא תירש בין הבנים? התשובה לשאלה זו חיובית. האם ניתן לומר שזהו המצב הרצוי - הפתרון שהצגתי לא אומר זאת. כל מה שאמרתי הוא, שהיות שאי אפשר לשנות את כל מעמד האשה, התעקשות על ירושה כדין תורה איננה מוסרית. אולם, אילו היה הכוח בידינו, יתכן (בינתים, עד שנדון בפתרונות הבאים) שנאמר שבוודאי שעדיף לחזור למצב שבו האשה אינה זקוקה לרכוש. כך שלשוויוניים שבינינו, הפתרון שהצגתי בעצם אינו פתרון אמיתי להתמודדות עם דעת התורה בעניין מעמד האשה.
בדיני ממונות, קל יחסית למצוא פתרונות 'עוקפי הלכה', שנועדו לפתור בעיות בדרך שהצגנו. כך יש להבין לדעתי את היתר עיסקה, פרוזבול ועוד דוגמאות. בפוסט הבא נשתדל לתת דוגמאות, שלא מתחום דיני הממונות, ולבחון מתי ניתן להשתמש בפתרון זה ומתי לא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.