יום חמישי, 19 במרץ 2009

שביבים (פרשת ויקהל-פקודי) / שאול שיף

ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.


מזבח חדש בציון תכין
במצפה יריחו הולכות ונשלמות ההכנות לבניית מזבח עולה קטן, כדי להקריב עליו את קורבן פסח בהר הבית. הכול, כמובן, ייעשה בכפוף להוראות הסנהדרין, הנחיות מכון המקדש בראשותו של הרב ישראל שטיגליץ-אריאל שליט"א ואישור... בג"ץ.
למיטב הידיעה, ההנחיות שניתנו עד כה יצאו ממשרדו של האדריכל גדעון חרל"פ [ רחוב הסורג 2 ירושלים]. חרל"פ ביסס את שירטוטיו על פי "מכון המקדש". להלן המידות:
מקום ההקטרה- 60 *60 ס"מ [ הכול לחומרה, על-פי המידות של מרן בעל החזון איש]
מקום המערכה כולה- 120 * 120 ס"מ.
גובה מקום המערכה- 180 ס"מ.
קרנות- קובייה בגודל 10*10*10 ס"מ בכל פינה של המזבח.
יסוד-50*50ס"מ [מקיף את כל המזבח או בצורת רי"ש].
נקבים- במקום המערכה וביסוד [בפינה הדרומית מערבית של המזבח] יהיו נקבים.
כבש- יחס של 1:3.5
הנחיות עבודה:
אבנים שלימות [שלא נפגמו אך אינן צריכות להיות חלקות בדווקא] . איסוף מים המלח בעזרת 30 תלמידי ישיבת נתיבות יוסף או אחרים שיתנדבו לכך. את הבדים יעטפו בבדים [בגדים ישנים שייאספו על-ידי תושבי הישוב] ואכסון בקרטונים. שינוע למצפה יריחו באוטובוס, טרקטור וכד'.
הנקבים ייעשו באמצעות מוטות עץ. דפוס מעץ- באחריות נגר במצפה יריחו [האדריכל גדעון חרל"פ הכין שרטוטים מדוייקים לנגר].
מקום הבנייה- בחצר של יונתן צדוק [מצפה יריחו].
בדיון: כיצד לשנע את המזבח להר הבית.
העוסקים במלאכה מקווים, כי כשם שניתן היה להגיע להבנות עם הוואקף בחברון לגבי זמני תפילות וכיו"ב במערת המכפלה, כך אפשר יהיה להתדיין לגבי המועד שבו יקריבו את קורבן הפסח על הר הבית בהשתתפות מספר מצומצם של אנשים. מיותר לכתוב כי הרוב המכריע של רבני היהדות החרדית שולל רעיון זה מכל וכל.

"דורש טוב לעמו"
הפרשנית תחי' ["על פי פשט"], שייחסה למרדכי כוונה להתבולל בראשית דרכו הציבורית במלכות אחשורוש, ודבריה ראו אור ב"מקור ראשון" שלחה את תגובתה לביקורת החריפה ביותר, שפורסמה כאן בגיליון שבוע שעבר. ביקורת זו שללה בזעקה איומה את הפרשנות המאוד ספקולטיבית שלה על מרדכי היהודי. משום הערבות ההדדית, ישראל ערבין זה בזה, אין אני מפרסם את תגובתה, משום שהיא אינה חוזרת בה מדבריה, אלא נאחזת בהם, ואין היא רואה כל פגם, בכך שהיא מיחסת למי שנאמר עליו: "מרדכי בדורו כמשה בדורו" דברים שאין הדעת סובלתם.
אצטט רק את קטע הפתיחה של התגובה, משום שהוא בא לתקן טעות שלי. וכך היא כותבת: " לא הגדרתי עצמי מעולם כחרד"לית , ואף כשכתבת עלי פעם "סופרת חרד"לית", אמרתי לך "מילא סופרת, אבל חרד"לית ודאי שאינני". אחת הסיבות שלא הגדרתי עצמי כחרד"לית היא , שאני לא מפקידה את עיני, שכלי ואמונתי בידי שום אדם ושום חברה. אני משתדלת לחבור "לכל אשר יראוך", אך היטב אני יודעת, כי יראת שמים עלולה להיות מסווה להרבה דברים לא כשרים, ועל בשרי חוויתי זאת." עד כאן הציטוט. בעקבות הדברים הללו- איני מגדירה עצמי כחרד"לית- הוקל לי מעט. ונסיים בדבריו של האבן עזרא על מרדכי היהודי, אותם שלח לי "האיש של הרבי מלובביץ'", ר' טוביה פלס הי"ו: "דורש טוב לעמו"_ כפי שמדייק האבן עזרא, שלא נאמר "עושה טוב" אלא "דורש טוב", היינו, שהשתדל וחיפש היכן ישנה הזדמנות ואפשרות לעשות טובה ליהודי. וכהוראת הרבי לעסקני ציבור. לא רק "עושה טוב", אלא "דורש טוב".

ברכת החמה: מנהגי חב"ד
רב כפר חב"ד, הרה"ג מרדכי אשכנזי שליט"א, עומד לפרסם בימים אלה שלושה מאמרים על מנהגי חב"ד בכל הקשור לברכת החמה. במאמרים התורניים הללו שיראו אור בשבועון "כפר חב"ד" , כותב הרב אשכנזי בין היתר:
"ברכה זו יש לה סיום זמן אך אין עדיפות ואין חובת השתדלות לברך אותה מיד בנץ החמה. ואכן, כך הוא מנהגנו להתפלל שחרית תחילה ואחר כך לברך ברכת החמה. ["והנה, כותב הרבי [מלובביץ' זי"ע ש.ש.] שזמן הברכה הוא "לכתחילה עד סוף ג' שעות זמניות [שהוא סוף זמן קריאת שמע] ובדיעבד עד חצות היום".] ועוד כותב הרב אשכנזי: ..."ולפי זה מובן מדוע אין אומרים פיוט "א-ל אדון" [במעמד ברכת החמה] , משום שהוא עוסק במעלת אור השמש: "מלאים זיו ומפיקים נגה נאה זיום בכל העולם... קרא לשמש ויזרח אור", ואילו ברכת החמה נתקנה העל השמש עצמה בלי האור."

למה רוקדים עם מטאטא?
יהודי בשם ר' זלמן וולף פנה במכתב לביטאון העדה החרדית "לברר את המקור והטעם למנהג ירושלים , לרקוד עם מטאטא בחתונת בן הזקונים", וצויין, ש"מנהג זה לא נראה בשאר תפוצות ישראל". כותב שורות אלו ראה גם ראה מספר חתונות, לאו דווקא באזור ירושלים, של בני זקונים,שההורים רקדו בתום החתונה עם מטאטא. משנשאלו איזה מחותן המטאטא? הסבירו כי זהו מנהג עתיק המסמל שכל הילדים, בסייעתא דשמיא, "טואטאו" מן הבית. ותמהתי תמיהה גדולה.
והנה תשובת "העדה": "לענ"ד ולפי מיעוט חקירתי בעניין זה , מסתבר מאוד שזהו בסה"כ המצאה של בדיחותא, של בדחן מירושלים של פעם... החתונות של פעם , בפרט בשכונות הקטנות שכולם הרגישו משפחה אחת שלימה, והחתונה הייתה מתקיימת בצורה הכי צנועה ובהסתפקות במועט הכי אפשרי כשהגברים הצטופפו בביתם של הורי הכלה והנשים התאספו בביתו של השכן, והשכנים עזרו בהכנת הסעודות בדיוק רב וללא שום מותרות, והדבר היחיד שפרץ את כל הגבולות היה השמחה...הבדחנים היו מלאי תוכן ושמחה...וכל חפצי הבית גוייסו להוסיף שמחה ובדיחותא. וכאשר בירכתי הדירה עמד המטאטא הרכיב עליו הבדחן תלי תילים של רמזים על בית זה, שבת הזקונים שלו כבר זוכה להקים בית משלה [עם מטאטא משלה-ש.ש.] .תוך כדי כך משך הבדחן את אבי הכלה לרקוד עם ה"בעזעם" מתוך שבח והודיה להשי"ת . היום מכל זה לא נשאר שום זכר. רק המטאטא נשאר למזכרת מכל החן של פעם. למשמע אוזן דאבה נפשנו..."

התזכיר של ריצ'רד מיינרצהגן
"אחד מביקורי המקצועיים בלונדון בשנת 1968, היה בהנהלת רשת המזון "מרקס אנד ספנסר". לאחר סיום ישיבה עם מנהלים אחדים, שאל אותי אחד מהם בפגישה אישית, האם שמעתי אי פעם את השם ריצ'רד מיינרצהגן, השבתי בשלילה ומארחי סיפר לי אודות אדם נדיר זה, שהיה קולונל בצבא הבריטי, במלחמת העולם הראשונה ושירת כקצין המודיעין של גנרל אלנבי בקרבות על כיבוש מצרים ופלסטינה. מיינרצהגן אישית ביצע מהלך הטעייה מוצלח שסייע לבריטים לכבוש את באר שבע בשנת 1917 ונחשב כמומחה בכל הקשור למזרח התיכון. לעומת לורנס (איש ערב), שהיה ערביסט, נודע מיינרצהגן כתומך בעם היהודי והיה בעל חזון ציוני, דבר שהיה בעוכריו. בשנת 1919 שרת מיינרצהגן כקצין מודיעין במטה בלונדון והזדמן לו לפגוש לשיחה את ראש הממשלה דאז, לויד ג'ורג', אשר התרשם מניתוחיו וביקש ממנו להגיש לו את רעיונותיו בכתב. זכיתי לקבל ממארחי הבריטי צילום של תזכיר מופלא שנכתב בשנת 1919, שנחשף באותה שנה, לאחר שהוסר ממנו סיווג הסודיות וזה בערך דבר התזכיר:

אדוני ראש הממשלה,
לבקשתך, אסכם את הצעותיי בעניין חיזוק מעמדה של ממשלת בריטניה במזרח התיכון. כזכור, חבר הלאומים אישר לנו מנדט להחזיק בפלסטינה ולדאוג לשלום תושביה. בארץ היסטורית בלתי מפותחת זו, יושבים שני עמים המפתחים רגשות לאומיים. הלאומנות הערבית לא תסבול את זו היהודית ושתי אלה בהכרח יתנגשו. הכוחות הערביים העיקריים באזור הם סוריה ומצרים וכל יתר התושבים הם שבטים בדואים. אני צופה כי כוחם של היהודים ילך ויתגבר בזכות אמונתם ההיסטורית והם יסתמכו על הצהרת בלפור, לצורך מימוש הקמת מדינה עברית. אני מעריך כי גם אם יחברו הסורים והמצרים יחדיו למלחמה, שתתרחש בעוד כ - 30 שנה, כאשר בריטניה תסיים את תפקידה בפלסטינה, ינצחו אותם היהודים, בכוח ההשכלה, האמונה והטכנולוגיה שלהם. עד כאן תיאור המצב.
לפי הערכתי, כשכל זה יקרה, תפסיד בריטניה את אחיזתה, לא רק בפלסטינה אלא בכל המזרח התיכון, כולל במצרים, שם תגבר הלאומנות ותשאף לסלק אותנו והם עלולים להלאים את תעלת סואץ ואף להטביע בה אוניות, על מנת לחסום לנו את הדרך למזרח אפריקה ולהודו.
אי לכך, אני מציע לממשלתך לשקול לספח את סיני ולהקים שם את בסיסיה העיקריים. אמנם את סיני כבשנו מהטורקים בתור חלק ממצרים, אבל, למעשה במשך מאות שנים תחת השלטון העותומאני, עד שנת 1905, היה מדבר סיני חלק מהפרובינציה של ערב הסעודית ורק מסיבות אדמיניסטרטיביות הועברה טריטוריה זו לפרובינציה המצרית. אשר על כן, לפי חוקי המלחמה הבין לאומיים, לבריטניה ככובשת, יש מלוא הזכות לספח אליה את סיני ולמצרים לא תהיה זכות ערעור על כך.
אם אכן כך תעשה בריטניה, נזכה ביתרונות הבאים:
[1] סיפוח סיני לא יסבך את בריטניה בסיפוח אוכלוסייה עם שאיפות לאומיות. בסיני חיים רק כ – 5000 בדואים המתפרנסים בעיקר מהברחות ומוטב שיתפרנסו מעבודות שירותים עבור בסיסינו.
[2] מדבר סיני בשליטה בריטית יהווה אזור חיץ בין מצרים לבין המדינה היהודית שתקום. כך יימנע מהמצרים לחבור לסורים ולהילחם נגד היהודים. כאמור, לא יוכלו המצרים או הסורים לבדם, לתקוף את היהודים, מה שיביא בהכרח לשיתוף פעולה, לשלום ולשגשוג כלכלי בכל מדינות האזור.
[3] אם נתבסס בסיני, נשלוט בגדה המזרחית של תעלת סואץ ונבטיח שיט חופשי, מה שיאפשר לנו שליטה טובה באגן הים התיכון, במושבותינו באפריקה המזרחית, בהודו ובמזרח הרחוק.
[4] אם בבוא העת נאלץ לפנות את מאחזינו בפלסטינה ובמצרים, נוכל לעשות זאת בצורה ידידותית מבלי שייווצרו חיכוכים מיותרים בין בריטניה לבין עמים אלה ומבלי לאבד את שליטתנו בתעלת סואץ.
[5] אני מאמין כי בסיני ניתן יהיה למצוא נפט ואולי גם מחצבים אחרים.

אף על פי שהתזכיר הנבואי היה גאוני וכלל דרכי חשיבה חדשניות להבטחת המשך אימפריאליזם בריטי מושכל, דחה לויד ג'ורג' את המלצותיו של מיינרצהגן. גם בריטניה וגם ישראל ניתן רק להצטער על כך.
סיפור חייו המופלאים של מיינרצהגן (1878 – 1967) נכתב בספר מעולה המצוי בידי:
Duty, Honor, Empire. The Life and Times of Colonel Richard Meinertzhagen
הספר יצא לאור בשנת 1970, בהוצאת Random House of Canada Limited, Toronto.
המחבר John Lord, לחם כמ"פ חי"ר במלחמת העולם השנייה, בפשיטה לנורמנדיה ועד הקרבות על נהר הריין.
***
כישוריו של מיינרצהגן, כפי שבאים לידי ביטוי בתזכיר ובספר, מלמדים על תרומתו של האיש לציונות ולהקמת המדינה, על קשריו עם פרופ' חיים ויצמן, לו סייע בהשגת הצהרת בלפור.
במלחמת תש"ח, ביום 23 באפריל 1948בהיותו בגיל 70, הגיע מיינרצהגן לנמל חיפה בספינה בריטית. היה זה בימי התארגנות הבריטים לפינוי פלסטינה כאשר בחיפה מתנהלים קרבות קשים. החיילים הבריטים הוזעקו להגן על האספקה הבריטית בנמל ומיינרצהגן אשר השיג מדים, רובה ותחמושת, יצא לנמל, הצטרף לכוחות ההגנה הלוחמים, ירה והפתיע את הלוחמים היהודים באיכות ביצועיו. כשאזלה תחמושתו חזר הזקן לספינה וזו הייתה תרומתו המבצעית האישית להקמת המדינה.
מופלא מבינתי". [מתוך זכרונות אישיים של יגאל הרפז]

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.