בסוף שבוע שעבר השתתפתי במפגש המבשר את פתיחתו של בית ספר ממלכתי-תורני במודיעין. עד היום בתי הספר היסודיים במודיעין היו כולם ממלכתי-דתי, למעט בית ספר אחד בניהול חרדי הפונה לציבור שלנו שהעירייה לא מכירה בו ולכן מערימה עליו קשיים. למעשה, לרב ההורים לא היתה בחירה לאן לשלוח את ילדיהם, שכן בתי הספר הממ"ד היו מחולקים עפ"י אזורי רישום, ולמי שלא היה מעוניין להכניס את ילדו לבי"ס בניהול חרדי (שאינני יודע אם זה כזה נורא, אך זה די מפחיד את רוב ההורים כאן ובמיוחד לאור העובדה שהעירייה מערימה עליו קשיים) לא היתה ברירה אחרת.
לאחר מאבק ממושך של קבוצת הורים מהעיר, העירייה בשיתוף משרד החינוך הסכימה ללכת לכיוון פתיחת בית ספר שיוגדר תורני ולא יהיה כפוף לאזורי רישום. מכיוון שבית הספר הוא ממלכתי גם לא ניתן לבצע בו מה שמכונה (מעט ברשעות, יש לומר) סלקציה, אלא כל הורה המעוניין בכך והממלא אחר תקנון בית ספר יוכל לרשום את ילדיו לשם.
המנהל המיועד של בית הספר, הרב אבי שוחטמן (בנו של פרופ' אליאב שוחטמן), הציג את החזון שלו לבית הספר. שיטת החינוך בבית הספר יהיה מושתת על שיטת ברקאי, עם שינויים קלים. למי שלא מכיר מדובר על שיטה המבוססת על ריבוי שעות לימודי קודש כאשר התוכנית היא שעד לכיתה ד' התלמידים יסיימו את כל התורה (בפשט) ורוב נביאים ראשונים, ובכיתה ד' יתחילו ללמוד משנה עם מטרה לסיים באותה שנה את רוב סדר מועד.
לעת עתה, כיוון שבית הספר רק עתה נולד, מדובר על פתיחת כיתות א' וב' עם אפשרות לכיתה ג' בהתאם להרשמה. באופן זה, הצגת תוכנית הלימודים באופן כללי עד לכיתה ד' היה אמור לספק את ההורים. המנהל המיועד הרחיב ודיבר אודות מעלותיה של שיטת ברקאי בכך שהוא מקרב את אפשרות ההשגה של הילד את לימודי התנ"ך והמשנה.
בשלב מאוחר יותר של הערב שני הורים ביקשו לדעת מה התוכנית לגבי לימוד גמרא. המנהל השיב, שכיוון שמתחילים ללמוד משנה רק בכיתה ד', לימודי הגמרא יתחילו רק בכיתות הגבוהות של בית הספר (אגב, זה שונה משיטת ברקאי המקורי, המדבר על התחלת לימוד הגמ' רק בכיתה י'). שני ההורים לא הרפו ושאלו אם זה לא מאוחר מדי ואם לא עדיף להקדים את התחלת לימוד הגמרא לכיתות נמוכות יותר.
כששמעתי את השאלות הללו אודות לימוד גמרא, חשבתי שאני עומד להתעלף (מה שהרגיע אותי היתה העובדה שאחד ההורים ששאלו היתה אשה שמימיה לא למדה גמרא...).
כאמור, המנהל האריך להסביר על שיטת הלימוד של התנ"ך והמשנה, אך כאשר עלו שאלות על לימוד גמרא לא נאמרה מילה על השיטה. על אף שלימוד גמרא לא היה בכלל הנושא, כך שיכול להיות שאני טועה, הרושם שלי היה שילדי ילמדו גמרא בדיוק כפי שאני למדתי בביה"ס הממ"ד.
בראשי עלתה דמותו של הרב ד"ר פנחס היימן, בעל שיטת הרבדים, שזכיתי והכרתי היטב בילדותי. הרב היימן פיתח את שיטת הרבדים מכיוון שהגיע למסקנה שלא ייתכן שלכל מקצוע יש היום שיטות לימוד פדגוגיות מצויינות, ורק לימוד הגמרא נשאר בשיטה מאובנת. הדחייה הרגילה של דבריו הוא, שאדרבה נמשיך ללמוד כפי שלמדו אבותינו. אך דומה שהטענה שלו היא נצחת - רוב אבותיי-אבותיכם לא למדו גמרא. אנו נמצאים בדור שכל ילד כבן 10 כבר מצופה ללמוד גמרא, ושוכחים שאך לפני דור רק המובחרים ביותר ידעו איך ללמוד גמרא. כיצד ניתן לשנות את קהל היעד של המקצוע ולא להתאים את השיטה הפדגוגית לקהל החדש?
גם מי שלא מסכים עם שיטת הרבדים חייב להתמודד עם השאלה הזאת.
למעוניינים להרחיב בנושא, אני ממליץ להאזין לשיעור של הרב היימן (באנגלית) שניתן למצוא יחד עם דפי מקורות ומצגת כאן.
ראשית אציג עצמי כמתנגד לשיטת לימוד המזלזלת בחז"ל ובגמרא כשיטת הרבדים של ד"ר הימן.
השבמחקלעצם הטענה על לימוד גמרא בגיל צעיר, יש להזכיר שבעבר הרחוק רבים לא ידעו לקרא, בדור של הסבים והסבתות שלנו מעטים מהאוכלוסיה החזיקו בתארים אקדמאים, וגם בתחומי ידע נוספים הדורות מתקדמים והולכים.
כמובן, יש להתאים את הרמה של לימוד הגמרא, ואולי להקל ע"י לימוד נושאים קלים או ע"י שימוש בגמרות מפוסקות ומנוקדות (כדוגמת גוף הגמרא בדפוסי שטיינזלץ הישנים).
אינני מתנגד ג"כ לגמרות הצובעות בצבעים שונים את הקושיא והתירוץ. ובלבד שלא תעשה מגמה זו מתוך תפיסת עולם של עריכה מאוחרת ה'מעגלת פינות' וכדומה.
אגב, אינני משוכנע שהקושי בלימוד הגמרא הוא גבוה יותר מבשאר המקצועות. למיטב התרשמותי, הכבוד שניתן בבית לערכי התורה (למשל לרבני לעומת אקדמאים) הוא שיקבע את המוטיבציה של הילד, דבר הבולט מאד בהתבוננות בישיבות מסקטורים שונים.
שיטת הרבדים של הרב הימן אינה מזלזלת בחז"ל ובגמרא ודבריך אינם יותר מאשר הוצאת שם רע (אני מלמד עליך זכות שדבריך נובעים מבורות).
השבמחק