יום ראשון, 9 בנובמבר 2008

ספר תורה שנפל

בדברים הבאים אין חידוש והם בעצם רק מסכמים את דבריו של הג"ר משה פיינשטיין באגרות משה או"ח ג' סי' ג'. עוד בנושא זה מומלץ לראות את התשובה הזאת שהתפרסמה באנגליה וכן אריכות דברים גדולה בנושא זה של ה"ציץ אליעזר" בח"ה סי' א.

זכור לי מילדותי שלימדו אותנו בבית הספר היסודי או בגן שבמקרה שנופל ספר תורה על הרצפה יש להתענות 40 יום. אינני יודע מה המקור לאימרה זו (אם מישהו יודע, בבקשה לשתף אותנו). לפני כשבוע וחצי אמר לי תלמיד חכם אחד שכתוב בחלק מהפוסקים שיש להתענות שנה על ספר תורה שנפל. גם את המקור לאמירה זו אינני יודע, אך אנסה בימים הקרובים ליצור קשר עם אותו תלמיד חכם ולשאול אותו.

המחבר בשלחן ערוך כלל לא מדבר במקרה שנפל ספר תורה, וכך כל חכמי הראשונים. הראשון שידוע לי שמתייחס לנושא זה הוא המגן אברהם הכותב שיש סמך למה שנהגו להתענות (מגן אברהם סימן מד ס"ק ה):
ובמשפטי שמואל כתוב קצת סמך למה שנהגו העולם להתענות כשנפלו תפילין על הארץ, וה"ה כשנפל ס"ת ע"ש וצ"ל דמיירי בלא נרתיקן אבל בס"ת אפילו בנרתיקן עסי' מ':

הרב משה פיינשטין בתשובה הנ"ל מסביר את הסמך שמביא המשפטי שמואל:
הגמרא במועד קטן שואלת מניין שיש לקרוע על ספר תורה שנשרף.הגמרא במועד קטן שואלת מניין שיש לקרוע על ספר תורה שנשרף (דף כו עמוד א):
ספר תורה שנשרף מנלן? דכתיב (ירמיהו ל"ו) "ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה יקרעה בתער הספר והשלך אל האש אשר אל האח וגו'". מאי שלש דלתות וארבעה? אמרו ליה ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. - אמר להו: מה כתיב ביה? - איכה ישבה בדד. - אמר להו: אנא מלכא. - אמרו ליה: בכו תבכה בלילה. - אנא מלכא. - גלתה יהודה מעני - אנא מלכא. דרכי ציון אבלות. - אנא מלכא. היו צריה לראש. - אמר להו: מאן אמרה? - כי ה' הוגה על רב פשעיה. מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש. והיינו דכתיב (ירמיהו ל"ו) "ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם", מכלל דבעו למיקרע.
גמרא זו מביאה שהמקור לקריעה על שריפת ספר תורה הוא מיהויקים המלך ששרף כתבי קודש והנביא מתאר שלא קרעו את בגדיהם - ומזה משמע שהיה ראוי שיקרעו את בגדיהם. בהמשך הגמרא מופיע הקטע הבא:
אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות: אחד על הגויל ואחד על הכתב. שנאמר: (ירמיהו ל"ו) "אחרי שרף המלך את המגלה ואת הדברים". רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא, בעא לאפנויי, שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה, אמר: השתא איחייבין לי שתי קריעות, אמר ליה: מנא לך הא? והא בדידי הוה עובדא, ואתאי לקמיה דרב מתנה ולא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי: הכי אמר שמואל, לא אמרו אלא בזרוע, וכמעשה שהיה.


מסקנת הגמרא היא שיש חובה לקרוע רק כאשר ספר התורה (או התפילין) נשרפו/נהרסו בזרוע - כפי שהיה המקרה אצל יהויקים המלך.
עתה נשאלת השאלה מה נחשב "בזרוע"? ההסבר הפשוט (כך כותב הרמב"ן) הוא שזה נעשה בזדון ובכוונת מכוין. אך רש"י (או לפחות המיוחס לרש"י במו"ק) פירש את המילה "בזדון" באופן שונה:
בזרוע - שאין יכול להצילו.
וכמעשה שהיה - דיהויקים, אבל דנעמיתא דמצי להציל - לא מיקרע.
עפ"י פירוש זה החילוק הוא בין מצב של אונס מוחלט שאז יש לקרוע ובין מצב שהאדם יכל להציל.

הנפקא מינה בין שני הפירושים ברורה: במקרה שספר התורה נשרף מחמת אונס (כדוגמת קצר חשמלי וכד'), לדעת הרמב"ן אין צורך לקרוע ולדעת המיוחס לרש"י יש לקרוע.

המשפטי שמואל המובא במגן אברהם כותב שמרש"י זה יש סמך למה שהעולם נוהג שבמקרה שנופל ספר תורה באונס נוהגים להתענות (כמובן שנפילה אינה דומה לשריפה, וכך תענית זה פחות מקריעה).

הרב משה פיינשטיין מביא גם גמרא בשבת האומרת שיש לקרוע בשעת יציאת נשמתו של אדם כי זה כמו שריפת ספר תורה. גמרא זו מסתדרת יפה לפי הפירוש המיוחס לרש"י ולפירוש הרמב"ן היא יותר קשה שכן יציאת נשמתו של אדם אינה בזרוע. ר' משה מיישב את הקושיא באומרו שזה שהקב"ה החליט לקחת את נשמתו של אדם מסויים זה דומה למלך שמחליט לשרוף כתבי קודש.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.