יום שני, 17 בנובמבר 2008

כבוד האדם וכבוד ספר תורה

הגמרא בקידושין דנה בעמידה מפני ספר תורה (דף לג עמוד ב):
איבעיא להו: מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן.
ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי, חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה, אמר להו: חדא, דאתון חכימי ואנא חבר! [תרגום שלי: ר' אלעי ור' יעקב בר זבדי היו יושבים ולומדים, חלף והלך ר' שמעון בר אבא ועמדו (ר' אלעי ור' יעקב) מפניו. אמר להם (ר' שמעון) דבר ראשון, אתם חכמים ואני (רק) חבר!]. ועוד, כלום תורה עומדת מפני לומדיה? סבר לה כר' אלעזר, דאמר ר' אלעזר: אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו בשעה שעוסק בתורה. לייט עלה אביי. [אביי היה מקלל את מי שהלך בעקבות דעת ר' אלעזר].

מסוגיא זו ניתן ללמוד מספר דברים:
ראשית, סוגיא זו מחזקת את האינטואיציה שלנו שכבוד ספר התורה גדול מכבודם של תלמידי החכמים - שכן לומדים קל וחומר מכבוד תלמידי חכמים לכבוד התורה.
עוד לומדים מכאן, שגם בשעת הלימוד, שזה לכאורה עיסוק בתורה עצמה, יש לתת כבוד לתלמידי חכמים. כך עולה מסופה של הגמרא, שאביי היה מקלל את מי שסבר כר' אלעזר שיש להמשיך ללמוד תורה במקום לעסוק בכבוד רבו.

חיוב העמידה בפני ספר תורה מופיע גם בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רפב ס"ב):
הרואה ס"ת כשהוא מהלך, חייב לעמוד לפניו, ויהיו הכל עומדים עד שיעמוד זה שמוליכו ויגיענו למקומו, או עד שיתכסה מעיניהם.

הפתחי תשובה (ס"ק ג) מביא שיש ללמוד מדברי אביי, שיש לעמוד בפני ספר תורה גם כשעוסקים בלימוד תורה:
עיין בתשובת יד אליהו סימן ד' שכתב דאפילו אם עוסק בתורה חייב לעמוד מקמי ס"ת דהא עיקר דין העמידה למדו בגמרא מק"ו מפני לומדיה עומדים מפניה לא כ"ש והרי לעיל סימן רמ"ד סי"א איתא דצריך לעמוד מפני ת"ח אפילו בשעת לימוד א"כ אם הס"ת עדיף פשיטא דיש לעמוד מפניה אפילו בשעת לימוד ע"ש:

אך העניין הזה שברור בכבוד ספר תורה גדול מכבוד התלמיד חכם, נראה שאיננו מוחלט.
כך מובא בגמרא במכות, על המשנה האומרת שעל אף האמור בתורה לגבי מלקות שיש להלקות את החוטא "ארבעים יכנו לא יוסיף", חכמים למדו שאין לתת יותר משלושים ותשע מלקות (דף כב עמוד ב):
אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים, ואתו רבנן בצרו חדא. [תרגום שלי: כמה טפשים שאר האנשים שעומדים בפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול, שהרי בספר תורה כתוב "ארבעים" וחכמים באו והחסירו אחד.]

מגמרא זו יוצא שדווקא כבוד התלמיד חכם גדול מכבוד ספר התורה.
ניתן לתת מספר תירוצים ליישב את שתי הגמרות הללו:
א. הר"ן בקידושין כותב שמהגמרא במכות אין ללמוד שכבוד תלמיד חכם גדול מכבוד ספר התורה, אלא שכיוון שהתלמיד חכם הוא זה שמקרב את התורה לאנשים הן בהוראה והן בתקנות אזי ברור שכשם שמכבדים את התורה יש לכבד את תלמיד החכם המביא את התורה לעם.
ב. אפשרות אחרת זה שיש שלוש דרגות: כבוד לומדיה, כבוד ספר תורה, וכבוד "גברא רבה" שזה הדרגא הגבוהה ביותר שבאמת גדולה אפילו מספר תורה.

הציץ אליעזר, הרב אליעזר וולדנברג זצ"ל, נשאל את השאלה הבאה (חלק יז סימן לט):
אודות אחד שהוביל ס"ת בידיו ובדרך התחלק ונפל עם הס"ת לארץ, את מי יש להקדים להרים מהארץ את הס"ת, או את האיש?

לאחר שהציץ אליעזר מביא את כל הדיון שהבאנו זה עתה, הוא מביא את המקור המעניין הבא:
ובעודני מהרהר בזה נזכרתי שראיתי פעם השאלה שלפנינו כתובה על ספר, וחפשתי ומצאתי שהיא כתובה בספר מזכרת פאקש כרך ראשון פרק חמישי, שם מסופר על מקרה שרבינו יואל אונגר ז"ל נכשל באבן ונפל לארץ עם הס"ת ומחמת חולשתו לא היה יכול לקום, תלמידו הר"ר יוסף ערינגרובר ז"ל הקים את רבו והרים את הס"ת מעל הקרקע, ובעקבות זה כותב שם הגה"צ רבי יצחק צבי סופר ז"ל בעמ"ס מספר הסופר, בירור הלכתי אם התלמיד טוב עשה שהקים מקודם את הרב ואח"כ את הס"ת, ואחרי שהביא דברי הר"ן דכבוד התורה עדיף, אבל אם שניהם מוטלים בבזיון אזי בזיון של אדם עדיף לכן יש להצילו קודם מבזיון ואפילו אינו ת"ח, כמ"ש רש"י בפ' תצא (כ"א - כ"ג) דזלזולו של מלך הוא שאדם נעשה בדמות דיוקנו וכו' א"כ י"ל דבכה"ג בזיון דאדם עדיף מס"ת לכו"ע, כי יש להסיר קודם הבזיון מהאדם שנברא בצלם אלהים יעו"ש.

על המקור הזה הכותב בפירוש שתמיד יש להקדים את כבוד האדם על כבוד ספר התורה, מפני שהאדם הוא צלם אלוקים, ואין ראוי שצלם אלוקים יהיה מוטל בביזיון ולכן הוא קודם לכבוד ספר התורה, הציץ אליעזר חולק.

הציץ אליעזר כותב בפשטות שברור שכבוד ספר תורה גדול מכבודו של אדם רגיל. לגבי אדם-גדול או תלמיד חכם יש יותר מקום להסתפק. אך לאור הגמרא בקידושין ולאור יישוב הר"ן את הסוגיא במכות, סובר הציץ-אליעזר שאין מקום לספק וברור שכבודה של ספר התורה קודם לכבוד התלמיד חכם.

על העניין שהאדם הוא צלם אלוקים כותב הציץ אליעזר שגם אם נקבל את הדבר הזה יש מקום רב לחלק בין הבזיון שנמצא בו ספר התורה לבין הבזיון של האדם. ספר תורה הנמצא על הרצפה, גם אם הוא עומד ישר, זהו מצב אובייקטיבי של ביזיון, בניגוד לאדם שפעמים יכול אפילו מרצונו לשכב על הרצפה ואין הדבר נחשב כלל לביזיון.

לכן למסקנה סובר הציץ אליעזר שבודאי שיש להקים קודם את ספר התורה ורק אח"כ את האדם. ההסתייגות היחידה שהוא מוסיף זה במקרה של הצלה, שהאדם נתון במצב כזה שאם לא יעזרו לו מיד מצבו ידרדר שאז נראה פשוט שיש קודם לסייע לאדם.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!

בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.