נר חנוכה בשעת השמד

סיכום מתוך שיעור של הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, שנמסר בישיבת רבינו יצחק אלחנן. השיעור המלא, שלא כולו מסוכם כאן:

הגמרא מביאה שבשעת הסכנה מדליקים את נרות החנוכה "על שלחנו" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב):

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו.

רש"י הסביר שהסכנה היא שהפרסים אסרו להדליק נרות מחוץ לבית הע"ז שלהם:

הסכנה - שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א).

הב"ח חלק על הבנת רש"י והסביר שהסכנה היא שעת השמד (ב"ח אורח חיים סימן תרעא):

ופירושו שגזרו שמד שלא לקיים המצות ולא כפירוש רש"י

והוא אינו מקבל את שיטת רש"י, שכן הפרסיים היו מקפידים גם אם היו ישראל מניחים על שולחנם. ממשיך הב"ח ומסביר שמפני שעת השמד, הקפידו למסור את הנפש ולהמשיך בקיום מצוות נר חנוכה:

אבל כשנפרש דבגזירת שמד קאמר ניחא דאפילו ערקתא דמסאנא אסור לשנות בשעת שמד (עי' סנהדרין עד ב) ולכן לא היו עוקרין מצות ההדלקה לגמרי

אך כדי לומר שישראל מסרו את נפשם להמשיך בקיום המצווה, צריך הב"ח להסביר שבהעברת ההדלקה מפתח הבית לשולחנו, אין בכך משום ביטול המצווה:

אבל מה שהיו משנין להניחה על השולחן אין המצוה נעקרת בזה דאין זה שינוי בגוף המצוה רק שינוי המקום בלבד ובכה"ג שרי אפילו בשעת השמד

וראיה לדבריו הוא מביא משינוי התקנה לבתולות להנשא ביום רביעי ליום שלישי בשעת השמד, שאין בו משום עקירת המצווה:

כדמוכח בריש כתובות (ג ב) בתקנת נישואין ליום הרביעי דאפילו בשעת השמד משנין התקנה מיום זה ליום אחר כיון שאין עושין שינוי בגוף התקנה והכי נמי לענין מצות הדלקה דנר חנוכה

שואל על כך רבי עקיבא איגר (בהגהות שהודפסו בשלחן ערוך מגיני ארץ או"ח סימן תרעא), שאין הדבר ברור, שכן לא להדליק נר חנוכה זה "שב ואל תעשה". לכאורה אין דין ייהרג ואל יעבור בשב ואל תעשה, כפי שהביא הרמ"א ביו"ד קנז בשם הר"ן:

ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין צריך לקיימו ושיהרג

אם כן, איך נסביר את דברי הב"ח שמעמיד את הצורך להדליק נר חנוכה על שולחנו ב"ערקתא דמסאנא" שאסור לשנות?

לתרץ את קושיית רעק"א אפשר לומר שהחלוקה בין "שב ואל תעשה" לבין "קום עשה" היא דווקא בשלוש העבירות החמורות שעליהם ייהרג ואל יעבור. אבל בשעת השמד, אין חלוקה בין "שב ואל תעשה" לבין "קום עשה", ויש דין של "ייהרג ואל יעבור" גם בשב ואל תעשה. ואם כן, אומר הב"ח, שבשעת השמד גם ב"שב ואל תעשה" יש דין של ייהרג ואל יעבור בעקרתא דמסאני, ובגלל זה גזרו להמשיך להדליק נר חנוכה על שולחנו.

נבין את טעם החילוק על פי דברי הר"ן שהסביר שבשלוש עבירות, הטעם ש"ייהרג ואל יעבור", הוא מפני חומרתן של העבירות (חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עד עמוד א):

חוץ מע"א וג"ע וש"ד לפי שאלו העבירות הם חמורות מכולן אמרו חכמים יהרג ואל יעבור.

ושם בהמשך הוא מסביר שבשעת השמד, אפילו על מצווה קלה מוסרים את הנפש. זאת, משום שעלינו לעמוד על כך שלא תתקיים מחשבתם לבטל את ישראל מן התורה:

וטעמא דמילתא שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חזוק כנגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל

כלומר, בשעת השמד התכלית של האומות הוא להרחיק את ישראל מן התורה. לכן, כל אמירה שאין למסור את הנפש על "שב ואל תעשה" שייך רק במקום שצריך למסור את הנפש על עבירה שהיא מאד חמורה. אבל במקום שהאומות מבקשים לעקור את התורה מישראל, אם הישראל יימנע מקיום המצוות ב"שב ואל תעשה", הרי שיתקיים מחשבתם של האומות. לכן, בשעת השמד אין אומרים שב"שב ואל תעשה" אין דין של "ייהרג ואל יעבור", ועליו למסור את הנפש בין ב"קום ועשה" ובין ב"שב ואל תעשה".

הגמרא בסנהדרין מביאה שבשעת השמד מוסרים את הנפש גם על מצווה קלה, וכן בפרהסיא, אפילו שלא בשעת השמד, מוסרים את הנפש גם על מצווה קלה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א):

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.

אבל הטור לא כתב כך, אלא כתב את הדין של "מצוה קלה" רק בנוגע לשעת השמד ולא בנוגע לפרהסיא (טור יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז):

כל העבירות חוץ מעכו"ם וגלוי עריות וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואם הוא בפרהסיא חייב ליהרג ולא יעבור [...] ובשעת השמד אפי' על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליה יהרג ואל יעבור

הבית יוסף תמה על הטור: 

ויש לתמוה על רבינו למה גבי שעת השמד כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו יהרג ואל יעבור ולא כ"כ גבי בפרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא עלה נמי קאי 

הצעתו של הבית יוסף היא שהטור הסתמך על מה שהוא כתב בשעת השמד, ולא ראה צורך לחזור על זה גם בדין פרהסיא:

ואפשר לומר דמאחר דפרהסיא שוה לענין יהרג ואל יעבור סמך על מה שכתב דאפילו על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור דממילא משמע דה"ה בפרהסיא

והב"ח שם כתב ליישב את דברי הטור, שאכן שעת השמד חמור מפרהסיא:

אלמא דס"ל לרבינו דבשעת השמד אינו שוה לגמרי לפרהסיא אלא חמור מיניה דאף על גב דבפרהסיא אם מכוין להנאתו יעבור ואל יהרג מכל מקום בשעת השמד אפילו מכוין להנאתו יהרג ואל יעבור

ומכאן נראה שגם הטור הסכים לחלוקה האמורה לעיל, בין שעת השמד לבין מקרים אחרים שאינם שעת השמד. הטעם שיש למסור את הנפש בפרהסיא הוא משום שישראל מצווים על קידוש השם. אבל בשעת השמד, הטעם הוא שרוצים לבטל את התורה כולה ולכן אסור שניתן את ידינו לכך כלל, ויש למסור את הנפש גם על ערקתא דמסאני. יוצא לפי זה שדברי הב"ח בחנוכה, שהסביר שהסכנה הוא שעת השמד, הם כשיטת הטור ביו"ד, שחילק בין שעת שמד למקרים אחרים.