ביקורת ספרים: "הבית שאנו בונים ביחד" מאת: הרב יונתן זקס

אני מאד נהנה מכתביו של הרב יונתן זקס ז"ל. רוחב הדעת שלו והאופן בו הוא פורס את היריעה ומנתח את הסוגיות עליו הוא דן הוא תמיד מחכים ומעורר מחשבה. 

הספר "הבית שאנו בונים ביחד" נכתב לקהל האנגלי, ויצא לאור בשנת 2007, לאחר חלוף שנתיים מהפיגועים הגדולים ברכבת התחתית ב2005. התחושה בבריטניה באותה תקופה היתה כנראה שקבוצות שונות באוכלוסיה מנסות לקרוע את המרחב המשותף לגזרים. הספר יצא לאור בעברית לאחר פרוץ המלחמה הנוכחית, וכנראה שהיוזמה לתרגם ולהוציא את הספר לאור התעורר כתוצאה מהקרעים שהתגלו בחברה הישראלית בשנה שקדמה למלחמה. 

עתה נגיע לתוכן הספר. יש שלושה מודלים בהם אפשר לקלוט מהגרים לתוך מדינה ותיקה: מודל בית הכפר, בו בעל הבית מוכן להכניס אליו אורחים (במקרה שלנו, מהגרים) והציפיה מהם הוא לכבד את בעל הבית ולהתנהג כאורחים. מודל בית המלון, בו האורחים הם עדיין אורחים, אך עתה הם למעשה שוכרים חדר מבעל המלון ויש מערכת יחסית עסקית בין האורחים לבין בעל המלון. מודל "הבית שאנו בונים ביחד", בו המהגרים החדשים בונים לעצמם בית בעזרתם של התושבים הותיקים, והמהגרים גם תורמים מיכולותיהם ומכשרונותיהם לטובת הותיקים. הרב זקס מסביר את הבעיתיות שבשני המודלים הראשונים, ומאריך בתועלת שבמודל השלישי. 

לא אכנס לפרטים של הדיון של הרב זקס, אך אני מבקש כן לדון באקטואליות של הספר. 

במהלך קריאת הספר לא הבנתי כיצד הספר אקטואלי עבור הציבור הבריטי, והמחבר לא הצליח לשכנע אותי שהוא כזה. מודל "הבית שאנו בונים ביחד" אם לוקחים אותו ברצינות, משמעותו הוא שבהצטרף ציבור מהגרים במדינה, המדינה צריכה לשנות את טבעה. העיירה, עם הבתים החדשים שהמהגרים בונים, כבר אינה אותה עיירה שהיתה לפני שהם הגיעו. המשמעות היא שבריטניה עם משפחת המלוכה, ועם הנימוס הבריטי, ועם התרבות הדתית-נוצרית, ועם עוד תכונות ידועות של הממלכה, לא בהכרח תמשיך להיות כזו. במודל הזה המהגרים הופכים מהר מאד להיות שווים בכל לאזרחים הותיקים, והם תורמים מהערכים שלהם לכלל. 

אמנם, הרב זקס מנסה להגדיר את התחומים בהם המהגרים יתרמו מהערכים שהם מביאים, תחומים של גמילות חסד ועזרה לזולת, אך מצד המודל עצמו לא ברור למה זה מחויב. גם הדוגמא שהוא מביא לארץ שקלטה מהגרים בצורה יחסית טובה, שזה ארצות הברית, מוכיחה שההשפעה ההדדית של המהגרים על המדינה לא מצטמצמת לעזרה הדדית. 

מעבר לזה, הרב זקס מתעלם מהפיל שבחדר, לתרבות האיסלאמיסטית שהתרחבה מאד בשנים האחרונות בערי אנגליה. חבל על דאבדין ולא משתכחין, שאיננו יכולים לשמוע ולקרוא את התייחסותו ואת ניתוחו של הרב זקס לאירועי השנה האחרונה. קולו הצלול בהחלט היה חסר לי הן בהתייחסות למלחמה כאן בארץ ויותר מכך בהתייחסות להתגברות האנטישמית שקרתה בבירות המערב בכלל ובלונדון בפרט. 

אינני יודע כיצד ארועי השנה האחרונה היו משפיעים על התזה שהוא התווה בספר הזה, אך הייתי מצפה שכבר לפני 15 שנה כשהוא כתב את הספר הוא היה מתייחס לתופעה של חברה שהיגרה ומבקשת לפגוע אקטיבית בתרבות של המדינה המארחת. כך שקשה לי מאד לראות כיצד היה אפשר ליישם את התובנות שבספר למציאות באנגליה. 

מנגד, דווקא לנוכח ארועי השנה שקדמה למלחמה כאן בארץ, לאופן בו הקבוצות השונות בחברה היהודית בונות יחד מדינה, לדבריו של הרב זקס יש משמעות חזקה מאד, לדעתי. התובנה האומרת שהמדינה לא שייכת לאף קבוצה ספציפית, ושעל כל קבוצה לתרום מיכולותיה לטובת בנין משותף, ושיחד אנחנו יוצרים ברית בין הקבוצות, ושעל בסיס הברית הזאת אנחנו מתקדמים הלאה.