(ז) וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר:המדרש בספרי מסביר מהו "כאשר צוה ה' את משה":
"הקיפוה מד' רוחותיה, ר' נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו:"
"מצוה חמישית שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה ובו עוד תקון שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתינו שנ' (מטות לא) ויצבאו על מדין כאשר צוה י"י את משה ודרשו בספרי הקיפוה משלש רוחותיה ר' נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות. וכן כתב הרב בחבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם (פ"ו ה"ז):"
- להתנהג בחמלה עם האויב
- להשאיר לאויב פתח שלא יתחזקו לקראתנו
הרמב"ם אמנם לא מונה מצווה זו בתרי"ג המצוות, אך הוא כן מזכיר אותה בספרו היד החזקה (רמב"ם הלכות מלכים פרק ו הלכה ז):
"כשצרין על עיר לתפשה, אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו."
נושאי כלי הרמב"ם הבינו, שבניגוד לרמב"ן, הרמב"ם אינו מבחין בדין זה בין מלחמת מצווה למלחמת רשות. המנחת חינוך מקשה על הרמב"ן כיצד הגיע למסקנה שדין נתינת הרוח הרביעית הוא רק במלחמת הרשות, הרי זה התחדש במלחמת מדין, עליה ציווה ה', ולכן לכאורה נכלל בגדר מלחמת מצווה (מנחת חינוך פרשת שופטים מצוה תקכז אות א):
"ומבואר כאן בר"מ דכשצרין על עיר אין מקיפין אותה מד' רוחות רק מג' רוחות ומניחין מקום לברוח והוא מהספרי וילפינן מן ויצבאו על מדין כאשר צוה ד' וכו' מפי השמועה למדו שבכך צוהו. והר"מ אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות כיון דילפינן ממדין מנ"ל לחלק ובפרט מלחמת מדין הי' עפ"י ציווי השי"ת הו"ל גם כן מלחמת מצוה אף שהחי' מהם הטף ונשים גזה"כ הי' עכ"פ מנ"ל לחלק בין מלחמת מצוה לרשות ע"כ סתם הר"מ והרהמ"ח חילק דד"ז הוא במלחמת הרשות ובמלחמת מצוה מקיפין מכל צד ולא ידעתי מנ"ל זה וצ"ע:"
המשך חכמה מסביר שהרמב"ן והרמב"ם חלוקים איזה טעם הוא העיקרי, שבגללו יש להשאיר רוח רביעית. לדעת הרמב"ם הטעם העיקרי הוא כדי "שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל". ולדעת הרמב"ן העיקר הוא "לחוס על נפשם" של האויב (משך חכמה במדבר פרק לא פסוק ז):
"ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה. הרמב"ן בספר המצוות מנה מצות עשה הך דדריש בספרי "כאשר צוה ה' את משה", שלא הקיפו אותה מד' רוחותיה. וטעם פלוגתתם, דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן היא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח. אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו למוד בחוקות המלחמה, שאם יקיפו אותם מכל צד, ומהתיאשם בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל, כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הנצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו את נפשותם מרחוק, ויברחו. ואם כן אין זה שייך למצוה. ולעניות דעתי נראה כהרמב"ם, דבזה אתי שפיר בספרי (לפסוק ה) "וימסרו מאלפי ישראל": מגיד הכתוב שהיו בני אדם צדיקים וכשרים, ומסרו נפשם על הדבר. ר' נתן אומר: אחרים מסרום 'איש פלוני כשר - יצא', ('איש פלוני צדיק - יצא למלחמה'). ואח"כ איתא "ויצבאו על מדין" - הקיפוה מד' רוחותיה [פירוש, דלטעמיה אזיל, דמסרו נפשם על הדבר והלכו במסירות נפש, לכן לא חששו לשום תחבולת מלחמה נימוסית]. ר' נתן אמר: נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו [פירוש, דלטעמיה אזיל, דהם לא רצו להלך, רק בעל כרחם נמסרו מאחרים, ואם כן לא רצו למסור נפשם ולהקיפם מד' רוחותיה]. וראיתי בספר המצוות להרמב"ן שהגירסא היתה לפניו "תן להם רוח רביעית"! לכן דריש זה למצוה. אבל גירסתנו "נתן" מחוור יותר, יעויין שם. וראה במלכים - ב, טו, טז: "אז יכה מנחם את תפסח ואת כל אשר בה (ואת גבולה מתרצה) כי לא פתח ויך (את כל ההרותיה בקע"). והבן ודייק בכל זה."
התורה תמימה בהערותיו מבאר שחז"ל הבינו שדין זה נלמד ע"י יהושע ממעשיו של משה, ובכך הוא מסביר מדוע גם הרמב"ם וגם הרמב"ן פסקו כר' נתן ולא כשיטה החולקת עליו - ש"הקיפוה מד' רוחותיה" (תורה תמימה הערות במדבר פרק לא הערה ט):
"ר"ל הניח מקום למי שירצה לברוח יברח. והרמב"ם בפ"ו ממלכים ה"ז כתב וז"ל, כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבעה רוחותיה אלא משלש רוחות ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה מפי השמועה למדו שבכך צוהו, והכ"מ הביא את הספרי מהסמ"ג והוא פלא. ולא נתבאר למה פסק הרמב"ם כר' נתן נגד חכמים, וגם לא נתבאר יפה הלשון מפי השמועה למדו שבכך צוהו איפה מרומזת שמועה זו, וגם מניין לו לר' נתן חידושו זה. ויתכן לומר שסמך על מ"ש בירושלמי שביעית פ"ו ה"א, שלש פרסטיניות [הודעות גלויות] שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, ואחת מהן מי שרוצה להפנות [כלומר לברוח] יפנה, ע"כ, והנה אינו מבואר מניין למד יהושע כן, וצ"ל דלמד ממלחמת משה שעשה כן, הרי מוכח כדעת ר' נתן שהניחו מקום לברוח, ועל ברייתא זו סמך ר' נתן לחדש חידושו, ומכיון שסתם ברייתא כר"נ לכן פסק הרמב"ם כותיה, וזו היא גם כונת הלשון מפי השמועה למדו, כלומר מפי השמועה ממנהג יהושע למדו שכך נצטוה משה. ובטעם הפרצה מרוח רביעית י"ל משום דאם לא הניחו להם כל פתח להמלט היו לוחמים כולם כמתיאשים עד שארית כחותיהם, והיה קשה כבושם לפני ישראל, משא"כ אם יש מקום לנוס ולהמלט:"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.