ביקורת ספרים: שיעורי הרב רא"ם מראה כהן ח"א

 בשבועות האחרונים אני קורא/לומד את "שיעורי הרב רא"ם על מסכת יומא" (או אולי הכותרת היא "שיעורי הרב רא"ם - מראה כהן" תחליטו אתם לפי התמונה). עד כה סיימתי שבעה שיעורים מתוך חמישה עשר שיש בכרך הזה, שהוא אמור להיות כרך ראשון לעוד כרך אחד לפחות שעתיד לצאת לאור בעתיד.

מצד אחד הספר המדובר הוא כרך נוסף בסדרת "שיעורי הרב רא"ם" שמוציאים לאור בישיבת ההסדר בעתניאל בשנים האחרונות. מצד שני מדובר בכרך שהוא עומד בפני עצמו, שונה במעט מכרכי השיעורים האחרים, ואף עשוי לענין גם את מי שלא בהכרח מתעניין בכרכי השיעורים האחרים. הספר מורכב מהשיעורים שהרב רא"ם נתן במהלך עשרות שנים בבית המדרש של הישיבה לאחר סיום תפילת ליל יום כיפור, ומטבע הדברים השיעורים שונים במהותם משיעורים כללים הניתנים בישיבה, מהם מורכבים כרכי השיעורים האחרים.

ספרים העוסקים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים צריכים לבחור נתיב בין עיסוק במה שנקרא למדנות לבין מחשבה. העיסוק הלמדני הוא יבש יותר ופחות מלהיב לעומת העיסוק המחשבתי שבו קל יותר להציע רעיונות שובי לב אך הן פחות מבוססות על מה שאפשר לכנות שרשרת הדורות. כל ספר בתחום בחר לו נתיב, יש המתמקדים רק במחשבה ויש רק בלמדנות, ויש המנסים לשלב בין השניים. הספר של הרב רא"ם מנסה לשלב בין שני התחומים. אישית, השילוב הוא בדיוק במינון שחיפשתי. 

הספר נפתח בפרקים מחשבתיים, המהווים הקדמה לסדר העבודה. הפרקים הבאים הינם למדניים יותר, אך עם נגיעות מחשבתיים שגם מחברים בין הלמדנות לבין העקרונות המחשבתיים שנבנו בפרקי ההקדמה. בפרקים מאוחרים יותר בספר (שטרם הגעתי אליהם) יש חזרה לנושאים מחשבתיים. 

הספר בנוי על פי סדר מסכת יומא (שהוא גם סדר העבודה) ולכן הנושאים הלמדניים בהם דן הכרך הנוכחי הם הפרישה לפני יום הכיפורים ובגדי הבד של הכה"ג. זאת, מלבד השערים המחשבתיים, כאמור. הכרך הבא אמור לעסוק בעבודה עצמה.

באחד הפרקים המחשבתיים המהווים הקדמה המחבר מסביר כיצד סדר העבודה אמור לתקן את חטא אדם הראשון, כשקדש הקדשים משמש מעין גן עדן (עם הכרובים...) והכהן הגדול בא ויוצא ממנו בשלום. 

בפרקים הלמדניים העוסקים בפרישת הכה"ג, המחבר עוסק במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן באשר למקור ממנו לומדים את הפרישה, ימי המילואים או הפרישה של משה לקראת העליה להר סיני. הוא מבחין בכך שההבדל ביניהם הוא האם הפרישה מלכתחילה נועדה להיות ששה או שבעה ימים. כאשר ששה ימים משמעותו שהוא מכין ליום השביעי, לעומת שבעה ימי פרישה והכנה הם בעלי משמעות עצמית ולא רק הכנה ליום השמיני.

אני מאחל לצוות שעובדים על הוצאת הכרך הבא שיצליחו במלאכתם במהרה.

השיעור הראשון בספר מתחיל בניתוח סיפור גן עדן. עפ"י המחבר, המחשבה הלכתחלאית של הבורא היתה שיהיו שני עולמות: עולם גן-עדן והעולם מחוץ לגן-עדן. האדם נוצר והונח בגן-עדן כששם הכל הוא מן המוכן, ואין מקום לביטוי עצמי ויצירתי של האדם. השכונה שורה שם בגלוי, והימצאות האדם בגן עדן נועד להתענגות על זיו השכינה. ברצות האדם ליצור ולהתבטא בצורה עצמאית, יש בידיו האפשרות לצאת מגן עדן, ולכשירצה יוכל לחזור. 

לאחר החטא, גורש האדם מגן עדן והוא נדון לחיות רק בעולם מחוץ לגן-עדן ללא האפשרות לשוב, שכן בדרך שוכנים הכרובים ולהט החרב המתהפכת. 

בהקמת המשכן, ובירידת כבוד ה' אל המשכן, נתחדשה המציאות שיש מקום פיזי אליו יכול האדם להיכנס וליהנות שוב מזיו השכינה בקדש הקדשים. בניגוד חצר המשכן בו יש מקום להביא קורבנות של האדם/העם, בקדש הקדשים אין שום מקום לעבודה אנושית ולביטוי עצמי. בפתח קדש הקדשים ניצבים על הפרוכת הכרובים, אותם אלה שהושמו בדרך הגן. 

בעבודת הכהן הגדול הוא מחדש את המציאות בו אדם מסוגל להיכנס מהעולם החיצון אל "גן עדן", ולא פחות מזה שהוא גם מסוגל לצאת מ"גן עדן" אל העולם החיצון. 

על פי הסבר זה מציע הרב רא"ם הסבר לכמה פרטים בסדר העבודה. אני מבקש להוסיף עוד נקודה שלא ראיתי בדבריו. 

יש דבר משונה בעניין תפילתו הידועה של הכהן: היא לא נאמרת בקדש הקדשים, אלא בהיכל לאחר יציאתו מקדש הקדשים. ולכאורה הדבר יפלא! מדוע שלא יתפלל את תפילתו כשהוא עומד בפני השכינה בקדש הקדשים. 

על פי ההסבר הנ"ל, נראה שהדברים מסתדרים היטב. תפילתו של הכהן הגדול אינה עוסקת בהתענגות על זיו השכינה, אלא במה שמעסיק את העולם שמחוץ לגן עדן, ולכן הוא מתפלל אותה בדרכו החוצה מקדש הקדשים אל העולם שבחוץ. 

"יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה."