תגובה לביקורת על הספר "נפשי בשאלתי", מאת: הרב יוני רוזנצוויג

 

את התגובה הבאה לביקורת הספרים שפרסמתי אודות הספר "נפשי בשאלתי" פרסם הרב יוני רוזנצווייג בעמוד הפייסבוק שלו:

כשכתבנו (אני וד"ר הריס) את ספרנו, ידענו – ואפילו קיווינו – שהספר יעבור ביקורת רצינית, הן על ידי אנשי מקצוע והן על ידי רבנים. לפני כמה שבועות פרסם במקור ראשון אבי גוזלן ביקורת מנקודת ראותו כאיש מקצוע. אף שלא הייתי יכול לצפות את תוכנה הספציפי של הביקורת, בהחלט הייתי מודע לסוג הביקורת: האמנם דייקנו מספיק בספר, הן בהצגת המקרים, והן בפסיקת ההלכה? האם השארנו מספיק מקום, הן לשיקול הדעת של הפוסק והן לשיקול הדעת של איש המקצוע? אני חוזר ואומר את מה שכתבתי בהקדמתי: היה קשה מאוד לכתוב את הספר הזה, כיוון שהשפה ההלכתית הרגילה שמשתמשת בהגדרות ידועות מראש ומיישמת אותן למקרים ספציפיים, לא ממש עוברת חלק בתחום הזה של בריאות הנפש. על כן, חשבתי שהביקורת של אבי גוזלן אכן במקומה, ויהיו בהחלט תיקונים מהסוג הזה במהדורה השנייה.

מהצד הרבני, צפיתי מראש שהספר יבוקר מאחת משלוש הסיבות הבאות: (א) הוא מקל מדי. (ב) הוא לא מבוסס מספיק. (ג) הכותב דתי-לאומי (ליברלי?) מדי, ואין לסמוך על דבריו. כדי להקדים תרופה למכה, ביססתי בצורה נרחבת את כל הפסיקות, ואף הבאתי פסיקות של תלמידי חכמים מכל הקשת הרבנית. אבל אתמול פרסם "רב צעיר" ביקורת שלא צפיתי אותה מראש (קישור בתגובה הראשונה), ואני עדיין לא כל כך בטוח שאני מבין את טיבה של זו.

לפני שאני נכנס לפרטי פרטים, אנסה לסכם את מה שאני מבין כעיקר הביקורת: ספר שבא לתת כלים בידי רבנים כדי לפסוק, צריך להיכתב כשו"ת, ולא כספר הלכות. הספר כפי שהוא כתוב, או שלא מחדש דבר (בחלק מסעיפיו) או שאינו מבסס מספיק את החידוש שבו (בחלק אחר), ועל כן אין הוא מצליח לסייע ביד הרב לגבש דרך פעולה הלכתית. אני מדגיש כבר בשלב זה שאולי לא הבנתי נכון את הביקורת, אבל נראה לי שזו הכוונה. מכאן והלאה אגיב בנקודות-נקודות, כדי שיהיה מסודר.

(א) במידה מסוימת הספר הוא אכן שו"ת, כשמתחשבים בפריסת השיקולים שנעשית בהערות השוליים. גם הרב-המבקר מזכיר זאת בביקורתו. נכון, זה לא בנוי כשאלה-תשובה, אבל אני חושב שזה לא כל כך שונה, ונותן כיווני חשיבה. מכל מקום, בהתייחס לפסקה הפותחת של הרב-המבקר, אני באמת סבור שאם יש מישהו שסבור שצריך להיכתב ספר אחר בנושא – שיכתוב. אחת התקוות הגדולות שלי הינה שהספר שלי יהיה הראשון, אבל בהחלט לא האחרון. וייתכן שבעתיד גם אני אפרסם ספר במודל כזה.

(ב) האם קהל היעד הוא רבני? גם, בהחלט. ומבחינתי הספר הוא הצלחה גם בעולם הרבני אפילו אם אסתפק רק בדברים שבפסקה הסוגרת של הרב-המבקר: "לא פעם במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מהרהר בכך שלא הייתי מודע שיש אנשים שפעולה מסויימת נצרכת להם, או שמצווה מסויימת קשה להם באופן מיוחד. בזה אני חושב שהספר הוא הצלחה". אני חושב שהעלאת המודעות היא חלק מהמטרות של הספר. אבל בעיקר בעיקר קיוויתי שהספר יעזור למתמודדי הנפש, ומהם אני מקבל משובים מאוד משמעותיים. לא בגלל שהם בהכרח היו צריכים לפסיקה כזו או אחרת, אלא בגלל שהספר חושף את עולמם בפני הציבור, וזה מאוד משמעותי להם. הכאב שלהם מקבל הנכחה, וגם אם רק השגנו את זה – דיינו.

(ג) הרב-המבקר לא כתב זאת במפורש, אבל רמז על כך שהסגנון שלי הוא ארוך, עד כדי טרחני. אני רוצה לכתוב כאן שאני מודע לכך. זו ביקורת שאני מקבל שנים רבות. אני מאריך יותר מדי, מביא יותר מדי מקורות, מצטט יותר מדי. את מה שהיה אפשר לכתוב בכמה שורות אני כותב בכמה פסקאות. ולכאורה אין בכל האריכות הזו שום תוספת. מצד אחד, אני מקבל את הביקורת הזו. אבל מצד שני, אני חושב שדווקא בספר הזה יש לכך הצדקה. דווקא כשמדובר בספר ראשון מסוגו, שבו יש לחשוש לפקפוקים מכל מיני כיוונים (ואני נפגש עם כאלו כל הזמן כשאני מדבר בפני רבנים), חשוב לבסס את הדברים בצורה משמעותית. כמו כן, הארכתי בהבאת מקורות כדי לתת כלים למי שנכנס לתחום בפעם הראשונה ורוצה לראות את כל מה שיש בעניין. אז כן, אני יודע שאני מאריך מאוד, לפעמים יותר מדי. אולי גם בפוסט הזה...

(ד) חלק מהביקורת היא שלא חידשתי דבר בכמה נושאים שבהם הארכתי הרבה. לפני שאני נכנס לדוגמאות הספציפיות, אני רוצה לומר שאני לא בטוח שזו ביקורת. אם כל מה שאני כותב זה פשוט – הרווחנו הרבה. אבל אני תוהה אם הביקורת של הרב-המבקר איננה מעידה אלא על עצמו (ושכמותו), כלומר: היא אנקדוטלית. אצלו לא מדובר בחידוש, אצל אחרים כן (פגשתי את אותם אחרים, אז אני בטוח בקיומם). אבל ייתכן מאוד שהאשם תלוי בי: מרוב שהארכתי, או שהדברים נעשו פשוטים עד כדי כך שלא היה צריך להאריך בהם (מלכוד 22), או שמרוב האריכות אלמנט החידוש כבר לא ניכר לעין, והיה צריך להדגישו. זו בהחלט הערה שאפשר לקחת למהדורה השנייה.

(ה) עכשיו להיכנס להערות הספציפיות. הרב-המבקר כותב שהארכתי בנושא השטות ללא סיבה: "בעיני, הדיון בנושא הזה קצת מיותר - מי שהולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה, הרי הוא שוטה". אני חושב שהניסוח הזה מטעה בפשטותו. מה זה "הולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה"? הכוונה היא לרמב"ם: "שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים"? כי אם זו ההגדרה היחידה, אז אני מסכים, האריכות היא אך למותר. אבל מה עם אדם שאומר שיש מכונית שחונה מחוץ לביתו, ולדעתו עוקבים אחריו יום-יום – האם לשוטה ייחשב? האדם הזה, לכאורה, יכול לקיים מצוות כאחד האדם, אבל מצד שני הוא "מדבר שטויות", מה דינו? ומה לגבי אדם בהתקף מאני, ש"מרגיש מעולה", מרגיש כמו סופרמן, שהוא יכול לעשות הכל? האם לשוטה ייחשב? ומה נאמר לר' משה פיינשטיין שטען שאדם שאומר שהוא משיח, עולה על עצים ועושה עוד על מיני מעשים מוזרים, שדווקא לא החשיב אותו לשוטה? אני חושב שהנושא דווקא דק הרבה הרבה יותר. ונכון, המעיין בסעיפי הספר ובנספח לא ימצא התייחסות לכל מקרה ומקרה מאלו – מהסיבה הפשוטה שזה באמת מסובך לקבוע כלל ונזהרנו בזה – אבל בהחלט נמצא שם כיווני חשיבה והדרכות כיצד לגשת אל הנושא.

(ו) גם בנוגע לפיקוח נפש יש מה לדון, ובעיקר בנושא של סכנת אבר לשיטת רבינו תם, ספק פיקוח נפש, וכן בהגדרה השלישית של פיקוח נפש שעוסקת בעצם ההידרדרות למצב של שטות. אבל לא אתעכב על כך כיוון שהרב-המבקר לא התעכב אף הוא.

(ז) אולי ההערה המשמעותית ביותר מבחינתי של הרב-המבקר, הייתה בנוגע לחולה שאין בו סכנה. ראשית, כתב שהייתי צריך פשוט להכריז על כל אלו כאנוסים (בדוגמאות שהביא לכל הפחות), ושנית כתב שהקטגוריה עצמה לא מבוססת דיה. בשני הסעיפים הבאים, ענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

(ח) אונס רחמנא פטריה: ראשית, אינני מסכים שכל חולה שאין בו סכנה הוא מיניה וביה גם אנוס. אולי גם הרב-המבקר לא התכוון כך אלא דווקא במקרים שהזכיר, אינני יודע. מכל מקום, ודאי שאין זה מספיק להזדקק לקטגוריה זו, כמו שלא מצאנו בשולחן ערוך (או"ח, שכ"ח) שהזדקק לכך לעניין חולי הגוף, אלא קבע הלכה בנוגע לחולה שאין בו סכנה לעניין דאורייתא ודרבנן ומלאכת גוי וכו'. אבל מעבר לכך, אני חייב להדגיש שמתמודדי הנפש עצמם לא בהכרח מרגישים כך בכלל, לפחות לא באופן קבוע. מצבם משתנה במשך היום, וקשה לכמת אותו. ממש אתמול ישבתי עם מישהי שאמרה לי: אני לא מרגישה שאני יודעת מה ההגדרה ההלכתית שלי, כי כל שעה ביום זה קצת שונה, וברגע זה יכול להשתנות. זה מסובך. להגיד לאותה אישה שהיא אנוסה לא לקיים את המצוות – אני לא יודע אם היא בכלל הייתה מסכימה איתי שהערכת המציאות הזו נכונה. לכן אני חושב שצריך להיזהר בקטגוריה הזו, אף שאני גם כן מציע אותה במקומות שונים.

(ט) חולה שאין בו סכנה – כמו שהרב-המבקר יודע, כתבתי על כך נספח שלם. ביססתי את הדברים על פי שברי מקורות (כי אין הרבה על הנושא הזה), אבל אם רוצים מישהו שאומר את הדברים במפורש – הרי בשו"ת חלקת יעקב קובע מפורשות שיש דבר כזה: חולה שאין בו סכנה בחולי הנפש. ומאז מוצאים ביטויים כאלו פה ושם. אני חושב שזו גם סברה פשוטה, אבל כאמור השקעתי מאמצים רבים גם להראות שמקורותינו תומכים בכך. ועדיין: על טעם וריח אין להתווכח. אם הרב-המבקר לא השתכנע, אשמח לקרוא את עיונו בנידון לכשיצא (איני כותב זאת בציניות. אשמח באמת).

בסופו של דבר, אני שמח גם בביקורת הזו, הרי היא כמוסה עמדי עד למהדורה בתרא, שם בעזרת ה' ניישם את כל מה שלמדנו, הן מהמבקרים, והן מהמשבחים.