מנייני מרפסות

אמנם קצת עבר זמנו, אך יש בסוגיית מנייני המרפסות תופעה מעניינת ומוזרה, שאינני מכיר כמותה. 

ננסה לפרוס את הסוגיא.

הגמרא בעירובין (צב ע"ב) עוסקת בשתי חצרות, גדולה וקטנה הפרוצות אחת לשניה: 

צבור בגדולה ושליח צבור בקטנה - יוצאין ידי חובתן. ציבור בקטנה ושליח צבור בגדולה - אין יוצאין ידי חובתן. תשעה בגדולה ויחיד בקטנה - מצטרפין, תשעה בקטנה ואחד בגדולה - אין מצטרפין. 

הגמרא מדגימה כיצד החצר הקטנה יכולה להחשב חלק מהחצר הגדולה, אך הגדולה אינה יכולה להחשב חלק מהקטנה. לכן עם הציבור נמצא בגדולה, הרי שאפשר לצרף את מי שנמצא בקטנה אל הציבור. אך במקרה הפוך, שהציבור בקטנה, לא ניתן לצרף את מי שנמצא בגדולה אליהם. 

על פניו מסוגיא זו, עלה הכורת על כל מנייני המרפסות. 

כך נפסקה גמרא זו להלכה ברמב"ם (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה ז):

וצריך להיות כולם במקום אחד ושליח ציבור עמהם במקום אחד, חצר קטנה שנפרצה במלואה לחצר גדולה והיו תשעה בגדולה ויחיד בקטנה מצטרפין, תשעה בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין, ציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה יוצאין ידי חובתן, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן שהרי הוא מופלג מהם ואינו עמהם במקום אחד מפני שיש בגדולה פסין מכאן ומכאן הרי היא כמו מופלגת מן הקטנה ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. 

אך הראשונים העירו, שמסוגיא אחרת נראה שהדין שונה. 

כך מופיע בגמרא בפסחים (דף פה עמוד ב):

משנה. אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך. ובמוקדשין קוצץ בקופיץ, שאין בו משום שבירת העצם. מן האגף ולפנים - כלפנים, מן האגף ולחוץ - כלחוץ. החלונות ועובי החומה - כלפנים. 

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: וכן לתפלה. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.  

המשנה אומרת שמי שעומד מחוץ למקום סגירת הדלת או השער, נחשב כעומד בחוץ, ומי שעומד לפנים ממקום סגירת הדלת או השער, נחשב כעומד בפנים. 

הגמרא אומרת על כך בשם רב "וכן לתפילה", אך רבי יהושע בן לוי סובר לא כך. לדבריו, "אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".

כך ביאר רש"י את דברי הגמרא:

וכן לתפלה - העומד מן האגף ולפנים מצטרף לעשרה, והעומד חוץ לפתח - אין מצטרף.

אינה מפסקת - שאין הפסק לפני המקום, שהכל גלוי וידוע לפניו, ואין סתימה לפניו. 

כך שנראה מדברי רבי יהושע בן לוי ש"אפילו מחיצה של ברזל" אינה יכולה לחצוץ הצטרפות למנין. 

התוספות ביארו שאין סתירה בין הסוגיות (תוספות מסכת עירובין דף צב עמוד ב):

ונראה לפרש דלצירוף מודה ריב"ל דאין מצטרפין כדאמרינן הכא ופליגי לענין לענות קדושה או ברכו דקי"ל במגילה (דף כג:) דאין דבר שבקדושה פחות מעשרה וקסבר רב מן האגף ולחוץ אינו יכול לענות דלא הוי בכלל צבור שבפנים וריב"ל סבר דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת והוי בכלל צבור לעניית ברכת כהנים ולענות דבר שבקדושה.

 לדבריהם, גם רבי יהושע בן לוי מסכים שאי אפשר לצרף שתי חצרות שונות למנין. מחלוקת רב וריב"ל הוא רק אם היחיד הנמצא בחוץ יכול לענות דברים שבקדושה. 

[לדברי תוספות יוצא דבר מעניין: לשיטת רב, שאין הלכה כמותו, מי שנמצא ברשות אחרת אינו יכול לענות דברים שבקדושה, אך הוא כן יוצא ידי חובה בשמיעת קול שופר וכד'.]

אך הרשב"א שיטה אחרת לו. כך מביא הרשב"א בחידושיו (חידושי הרשב"א מסכת עירובין דף צב עמוד ב):

תירץ הראב"ד ז"ל דלא אמר ריב"ל אלא בשיש [ב]מקומו של מוציא עשרה שהמוציא ראוי להוציא [אבל כשאין במקומו של מוציא עשרה אינו ראוי להוציא] ואין רשאי לומר דבר דבקדושה דיחיד הוא והלכך כשהצבור בקטנה ושליח צבור בגדולה הרי אנו רואין את השליח כיחיד לפי שאין (שליח) צבור עומד במקומו, ודברי ריב"ל מוכיחים כן דקאמר אין מחיצה של ברזל מפסקת בין אביהם שבשמים, כלומר בין ישראל העומדים חוץ מן האגף, לאביהם שבשמים ששכינתו שרויה בתוך הצבור, ואין השכינה אלא בתוך בני ישראל שהם עשרה:

לדברי הרשב"א בשם הראב"ד דברי רבי יהושע בן לוי אמורים רק כשיש עשרה ברשות השניה. אם יש עשרה בחצר אחת ועשרה בחצר אחרת, אזי הם יכולים להצטרף יחד לתפילה, הגם שהם נמצאים בשתי חצרות. 

עד כאן נראה הכל פשוט, ומנייני מרפסות לא היו צריכות לבוא לעולם. 

אלא, שכאן יש התפתחות מעניינת. 

הרשב"א נשאל על המנהג שרווח בתקופתו לבנות את התיבה, עליה עומד החזן, בגובה בית הכנסת, כשלכאורה זה ברשות אחרת (שו"ת הרשב"א חלק א סימן צו):

שאלת על מה שסמכו בכל גלילותינו שיהא שליח צבור עומד בתיבה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ושיש לה מחיצות גבוהות. ומוציא את הרבים בתפילה ועונין אחריו קדיש וכל דבר שבקדושה 

כדי לתרץ את המנהג הביא הרשב"א שני תירוצים:

1. כיוון שזה נבנה בתוך בית הכנסת, לצורך התפילה, אין להחשיב את התיבה לרשות נפרדת:

ותיבה זו ששליח צבור עומד לתשמיש בית הכנסת עושין אותה גבוהה כדי להשמיע הצבור ומכלל בית הכנסת היא. ומפני זה הרי הוא כאילו הוא בתוך הצבור. ולפיכך עונין אחריו אפילו אותן שבעזרות בין בעזרת אנשים בין בעזרת נשים. 

2. כיוון שרואים אלו את אלו הם מצטרפים:

עוד אני אומר שאפשר לומר שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין. ודומיא דזימון של ברכת המזון דתנן (ברכות פ"ז דף נ' ע"ב) שתי חבורות שהיו בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון. ולא תימא דוקא בבית ממש דבית אחד היינו בירה אחת. וכמו שאמרו דקרו לבירה בית. וכן מבית לבית האמור בפסחים דהיינו מבירה לבירה אחרת. ומפנה לפנה ממקום אחד למקום אחר שבבירה דהיינו מאיגרא לארעא. ועוד דבירושלמי פירשו כן בביאור. דגרסינן התם רבי יונה ורבי אבא בר כהנא בשם רבי זעירא לשני בתים נצרכא. אמר רבי והן שנכנסו משעה ראשונה על מנת כן. אילין בית נשיא מה את עביד לון כבית אחד או כשני בתים? נימר אם היה דרכן לעבור אלו על אלו מזמנין ואם לאו אין מזמנין. רבי ברכיה מוקים לאמוריה על תרעא מציעאה דבי מדרשא והוה מזמין על אילין ועל אילין. 

 לראיה על כך שניתן לצרף "כל שרואין אלו את אלו", מביא הרשב"א את דין הצירוף לזימון וברכת המזון (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ עמוד א):

שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו - הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו - אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. 

 כפי שנראה בהמשך, יש הרוצים ללמוד מכאן שלשיטת הרשב"א "כל שרואין אלו את אלו ... מצטרפין", אך כדאי לזכור שראינו לעיל בחידושי הרשב"א שהוא לא הזכיר מאומה מזה (ובזה יכל לתרץ בקלות שרבי יהושע בן לוי מדבר שרואים אלו את אלו, והגמרא בעירובין מדברת שאין רואים אלו את אלו). וכך גם בתשובה נוספת של הרשב"א בשאלה קרובה, אין הוא מזכיר את החידוש הזה "שכל שרואין אלו את אלו כאילו הן בבית אחד דמי ומצטרפין".

השלחן ערוך סיכם את עקרונות ההצטרפות למנין (שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה):

סעיף יג

צריך שיהיו כל העשרה במקום אחד ושליח צבור עמהם, והעומד בתוך הפתח מן האגף ולחוץ, דהיינו כשסוגר הדלת ממקום ( שפה) פנימית של עובי הדלת ולחוץ, כלחוץ. 

סעיף יד

מי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון, אפילו גבוה כמה קומות, אפילו אינו רחב ארבע, ומראה להם פניו משם, מצטרף עמהם לעשרה. הגה: גגין ועליות אינן בכלל בית, והעומד עליהם אינו מצטרף (ר"י נ"ג ח"ז). 

סעיף טו

אם מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, ושליח צבור תוך הפתח, הוא מצרפן. 

סעיף טז

חצר קטנה שנפרצה במילואה לגדולה, דהיינו שנפרצה קטנה במקום חיבורה לגדולה ונפל כל אותו כותל שהיה מפסיק ביניהם, ובגדולה נשארו משארית כותל זה שנפל פסים (פי' מעט כותל ישר ושוה) מכאן ומכאן, הגדולה כמופלגת מן הקטנה, ואין הקטנה מופלגת מן הגדולה אלא הרי היא כקרן זוית שלה. לפיכך, אם תשעה בגדולה ואחד בקטנה, מצטרפין שהקטנה נגררת אחר הגדולה והרי היא כאילו היא בתוך הגדולה, כיון שהרוב בגדולה, אבל אם היו תשעה בקטנה ואחד בגדולה, או חמשה בזו וחמשה בזו, אין מצטרפין. 

סעיף יז

היה שליח צבור בקטנה וצבור בגדולה, מוציאן ידי חובתן, שהוא נגרר אחריהם. אבל אם היה ש"צ בגדולה וצבור בקטנה, אינו מוציאן ידי חובתן, שאין הרוב נגרר אחר היחיד. 

סעיף יח

אם קצת העשרה בבהכ"נ וקצתם בעזרה, אינם מצטרפים. 

סעיף יט

ש"צ בתיבה ותשעה בבהכ"נ, מצטרפין, אף על פי שהיא גבוהה י' ורחבה ד' ויש לה מחיצות גבוהות י', מפני שהיא בטלה לגבי בהכ"נ. ויש מי שכתב דהני מילי כשאין המחיצות מגיעות לתקרת הגג. 

סעיף כ

היו עשרה במקום א' ואומרים קדיש וקדושה, אפילו מי שאינו עמהם יכול לענות.  וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עבודת כוכבים. 

גם השלחן ערוך לא הזכיר כלל שאם רואים אלו את אלו מצטרפין. גם כשהוא פסק להלכה את דברי הרשב"א על הש"צ העומד בתיבה גבוהה בבית הכנסת הוא מזכיר את הטעם הראשון ברשב"א: "שהיא בטלה לגבי בהכ"נ" (סעיף יט). זאת, חוץ מסעיף יד, בו הוא כתב שמי שעומד אחורי ביהכ"נ "ומראה להם פניו משם" מצטרף עמהם לעשרה. 

על פניו קל להסביר את סעיף יד כהשלמה לסעיף טז, הלא היא הגמרא בעירובין, שגם אדם שעומד בחלון, והמקום שעומד בו אינו פרוץ לגמרי למקום שהציבור עומדים בו (כמו בסעיף טז) אם הוא מראה להם פנים, הרי הוא מצטרף לציבור. 

ואעפ"כ יש מהאחרונים שחלקו ואמרו שאם רואין אלו את אלו, הרי שמצטרפין. 

כך לדוגמא מביא המשנה ברורה בס"ק נז בשם הפרי מגדים (הכותב כך בשם הפרי חדש): 

כתב הפמ"ג דההיא דסעיף י"ז וי"ח וי"ט מיירי בשאינן רואין זה את זה דברואין זה את זה אפילו בשני בתים ממש מצטרפין דומיא דזימון לקמן בסי' קצ"ה ויש מחמירין אפילו ברואין ובמקום הדחק אפשר שיש להקל: 

אך כדאי גם שנביא כאן את דברי השולחן ערוך לקמן בסי' קצה:

שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אינם מצטרפות; ואם יש שמש אחד לשתיהן, הוא מצרפן  וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד; ויש מי שאומר שאם רשות הרבים מפסקת בין שני הבתים, אינם מצטרפין בשום ענין. 

השלחן ערוך, בעקבות המשנה שהבאנו לעיל, מדבר בפירוש על שתי חבורות. לא על צירוף יחידים לחבורה. כך שנראה שהראיה משם קצת מצריכה עיון. 

לכן דומני שקצת צ"ע על האופן הנחרץ בו הג"ר אשר וייס לדוגמא חורץ את ההלכה בנידון זה (דברי הרב אשר וייס במלואם כאן):

כיצד בכל זאת הפכה הלכה ברורה שמניין המתפללים צריכים להיות באותו מקום, לכזו שיש עליה מחלוקת אם אפשר שכל אדם מהמניין יעמוד ברשות אחרת (דבר שלא ברור אם אפילו המשנה ברורה העלה בדעתו)? דומני ששעת הדחק הציבורית גם שיחקה מקום בשיקול ההלכתי כאן. 

לדברי הרב יוסף צבי רימון בסוגיא - כאן

לדברי הרב צבי רייזמן בסוגיא - כאן