מה למעשה טוען הרב מיכאל אברהם?
אני ממליץ לקרוא את הדברים בשלמותם בספר, או לכל הפחות את הטורים באתר שלו בנושא (כאן והמסתעף). אתמצת את דבריו כך:
- הקב"ה יודע את מעשי בני האדם. זו תכונה היוצאת מהיותו כל יכול. אבל, הוא אינו יכול לצפות את עתיד החלטות בני האדם. זו המשמעות של בחירה חופשית, שלא ניתן לדעת באיזה דרך יבחר האדם.
- הידיעה של הקב"ה את מעשי בני האדם אינה אומרת שהוא גם מתערב בנעשה בעולם. ככל שאנחנו יודעים הוא אינו מתערב כמעט בכלל בעולם.
- התערבות של אלוהים בנעשה בעולם, פירושו חריגה מחוקי הטבע. ככל שאנחנו מבינים, איננו רואים חריגות מחוקי הטבע, ולכן כנראה שגם אין התערבות אלוהית בעולם.
- כיוון שאלוהים אינו מתערב בנעשה בעולם, אין שום טעם להתפלל אליו ולבקש ממנו בקשות לרפואה, פרנסה, וכו'.
- יתרה מזאת, אין טעם להסתכל על ההיסטוריה כיד ה', או כנעשה בהתערבות אלוהית, ולכן לא ניתן להסיק מסקנות תיאולוגיות מההתרחשות ההיסטורית.
אמנם דבריו של הרב מיכאל אברהם אינם מתבססים על מקורות קודמים. לדידו, אין מקום לראיה מהמקורות בשאלות עובדה: או שיש השגחה פרטית או שאין, אלא רק לטיעונים והוכחות (אם אלה קיימות).
שורש דבריו של הרב מיכאל אברהם אינה צריכה להפתיע אף אדם מאמין. כולנו מכירים את דברי חז"ל ש"שכר מצוה בהאי עלמא ליכא", וכולנו יודעים ש"הקב"ה לא עובד אצלנו" ואל לנו לצפות ממנו סתם כך לשנות את חוקי הטבע עבור הרצונות שלנו. ובכל זאת, ההשלכה של דבריו לתחום התפילה והניסיון להסיק ממנו מסקנות מעשיות שיש לותר על רוב תכני התפילה המוכרים לנו, ללא ספק יש בה בכדי לזעזע מאמינים רבים.
הטענה העקרונית של הרב מיכאל אברהם אומרת שלכל התרחשות יש רק סיבה הכרחית אחת. אם התפוח נפל על ראשו של ניוטון בגלל חוקי המכניקה, אז היא לא נפלה בגלל שהא-ל רצה להעניש את ניוטון. לכן אם הבקשה בתפילה היא לשנות את העתיד להתרחש ללא התפילה, הרי שזה למעשה בקשה או ציפיה מאלוהים להתערב בחוקי הטבע. חוקי הטבע אינם משתנים לעיתים קרובות, ואף לא לעיתים רחוקות, אחרת לא יכלנו לסמוך על מדידות וניסויים מדעיים כלל.
אם כן, לאיזה מטרה אנחנו מבקשים בקשות בשעת התפילה?
מסקנתו של המחבר היא שאכן אין טעם לבקש בקשות בתפילה.
אכן האפשרות להתערבות אלוהית בחוקי הטבע היא לא מובנת לנו. זה נכון לא רק בדיון סביב נושא הבקשות בתפילה, אלא גם בהתייחסות שלנו לניסים המתוארים במקרא. כיצד ארע, לדוגמא, "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון"? האם כדור הארץ פשוט הפסיק להסתובב, או האט את מהירות סיבובו? כיצד לא עפו כולם מהכדור, ממהירות הסיבוב? בנקודה הזאת אני מזדהה הרבה יותר עם הרב מיכי מאשר עם מבקריו (לדוגמא כאן).
אך אחרי שאמרנו את זה צריך להתייחס לאפשרות נוספת להתערבות אלוהית בעולם.
כל עוד אנחנו מאמינים בחופש הבחירה, הרי שאיננו מטריאליסטים. יש באדם מימד או חלק רוחני בגופו שהוא האחראי על חופש הבחירה של האדם. הרב מיכי כתב ספר שלם בנושא (מדעי החופש). כלומר, אנחנו מחפשים אחר מקום ואפשרות להתערבות של אלוהים בעולם, ובמקרה יש לנו בתוך האדם מימד רוחני, "חלק אלוה ממעל". האם זה מופרך לומר שהאחד קשור לשני?
האדם מתפלל לרפואת חברו החולה. באותו יום פתאום צצה במוחו של הרופא לבדוק שנית את מצבו של החולה הזה, הגם שהוא כבר יודע את מצבו. בבדיקה השנית הוא מגלה משהו שמסייע למצוא עבורו תרופה.
האם זה מופרך לומר שאותו רעיון שצץ במוחו של הרופא מגיע מהתערבות אלוהית?
האם אנו מחוייבים לומר שזה הגיע מהתערבות אלוהית? בודאי שלא. אך האם יש כאן התערבות בחוקי הטבע, אם כן יש התערבות אלוהית? ממש לא.
הרב מיכי מעלה אפשרות קרובה לזו, אך לטעמי הוא דוחה את זה בקש.
הנה הדברים שהוא כותב בהערת שוליים בעמ' 285:
[כנגד הטענה ש]האדם אינו יצור חומרי בלבד, ויש לו בחירה חופשית. כלומר הוא יכול לנוע ולפעול באופן שחורג מחוקי הפיזיקה. זה אמנם נכון, אבל גם אז מה שקובע את התנהלותו הוא חוקי הפיזיקה עם הרצון וההכרעה החופשית שלו. ועדיין אין כאן מקום למעורבות אלוהית. מעורבות כזאת כרוכה בביטול הבחירה או בחריגה מחוקי הטבע. כאמור, ההנחה הסבירה היא שבדרך כלל זה לא קורה.
בטור התגובה שלו לרב משה רט, כתב הרב מיכי שהוא אינו טוען שהקב"ה אינו יכול להתערב בעולם, אלא שהוא אינו מתערב בפועל. אם ארצה להפריך את טענתו עלי להראות שהקב"ה מתערב.
אך לאורך הדרך מהספר הראשון בטרילוגיה ועד לכאן, הרב מיכי אינו טוען שיש לו הוכחות מוצקות לדבריו, אלא רק שהדברים מסתברים והגיוניים יותר מהאפשרות האחרת. עכשיו בואו נעשה חשבון. אם אנחנו מסכימים שיש אלוהים, ושהוא העניק לאנושות את המוסר, ושחשוב לו כיצד יתנהגו בני האדם (ולכן נתן להם תורה), ושהוא גם יודע ומשגיח על מעשי בני האדם (לכל הדברים הללו מסכים הרב מיכי), מה יותר מסתבר: שהוא גם מתערב לטובת אלה שמתנהגים כפי שהוא רוצה, או ש"עזב אלוהים את הארץ"?
הקב"ה רוצה שיתפללו אליו, אם לא בכל יום, לפחות בעת צרה. על כך אין ויכוח, זה הרי כתוב בתורה. אז האם יותר מסתבר שהתפילה פועלת או שהתפילה לא פועלת שום פעולה?
באחד הפרקים המשכנעים, לטעמי, בספר, דוחה הרב מיכי את העיקרון של "תורת התארים השליליים". לדבריו, התארים של הקב"ה אינם מתארים אותו, אלא את האופן בו הוא מתגלה לבני האדם. ולכן אין שום בעיה שהתייחסות אליו בתארים הללו.
הטענה ש"עזב אלוהים את הארץ" ושהוא אינו מתערב בשום דבר הנעשה כאן, אינה רק מעקרת את התפילה מכל תוכן, היא גם מעקרת את השפה הדתית שלנו. איזה משמעות יש שאלוהים הוא "רחום וחנון", אם הוא כלל לא משפיע על המתרחש בעולם? האם היתה משמעות כלשהי לגבנו אם הוא לא היה "רחום וחנון"?
בשולי העיסוק בפרק הזה בספר, אני מבקש להעלות עוד נקודה.
הכתיבה של הרב מיכאל אברהם על נושא התפילה היא הרבה יותר אישית והרבה פחות "מנותקת" וקרה מאשר הפרקים האחרים בספר (וגם בספרים האחרים שלו). בשלב מסויים בדיון הזה הוא קובע שיש לבטל את פסוקי דזמרא.
ישאל הקורא מיד: למה לבטל את אמירת פסוקי דזמרא? הרי אין בהם בקשות (שלדבריו אינן מועילות), אלא הודאה ושבח שאפשר בקלות לראות בהם הודאה ושבח על חוקי הטבע שאלוהים יצר.
והתשובה: כי זה משעמם. וזה ארוך. עובדה, טוען המחבר, אנשים רבים קוראים עלונים או לא מגיעים כלל לפסוקי דזמרא!
כך הוא מתבטא גם בראיון למקור ראשון בנושא ספרו (קישור):
בכלל, הייתי מוותר על הרבה חלקים מהתפילה. זה סתם טקסט ארוך ומיותר, שלא מדבר אל אף אחד. את החלקים שהם ממש הכרחיים מבחינה הלכתית, מ'ברכו' עד סוף שמונה עשרה, אני אומר. אבל בשאר חלקי התפילה אני מביא ספרים לבית הכנסת וקורא. אלה השעות הכי פרודוקטיביות שלי.
הרב מיכאל אברהם מנסה לאורך הספר לשכנע את הקורא שאין טעם להאמין בדברים שאינם משכנעים, ושצריך לעדכן את המחשבה על פי ההיגיון, ובמידה מסויימת הוא דורש מהמאמין "להתבגר". אך הנה הוא מבקש לערוך שינויים מהותיים בהנהגה הדתית שלנו, בלי שום סיבה הגיונית.
דווקא צפיתי שלצד הערעור שלו על מקומה של תפילת שמונה עשרה והבקשות שבתפילה, הוא יקרא להתבגר ולתת מקום של כבוד דווקא לאמירת קורבנות וברייתא דרבי ישמעאל, שזה לשיטתו חלק מלימוד תורה בחפצא (אם כי צ"ע לגבי קדשים וטהרות האם הם ייכללו במה שהוא מגדיר "תורה בחפצא") וכן לפסוקי דזמרא שיש בהם שבח והלל לבורא על חוקי הטבע.
אך צפייתי נכזבה.
