סקירת ספר: המצוי הראשון, מאת: הרב ד"ר מיכאל אברהם - חלק א'

לפני מספר חודשים הרב ד"ר מיכאל אברהם הוציא לאור טרילוגיה חדשה.
הספר הראשון, "המצוי הראשון - אמונה, מחויבות דתית וחשיבה רציונלית" מורכב מחמש "שיחות" (570 עמ'). כשסיימתי לקרוא את השיחה הרביעית החלטתי לקחת פסק זמן קצר, כדי לחזור על עיקרי הדברים שקראתי עד כה ולסכם לעצמי את עיקרי הדברים. לפניכם סיכום מאד מאד קצר לשלוש השיחות הראשונות. אני מקווה בשבועות הקרובים לפרסם רשומה נפרדת על השיחה הרביעית שבספר. להווי ידוע, שאני אפילו לא יכול לקרוא לסיכום הזה "ראשי פרקים", כי כנגד כל מילה הכתובה כאן יש בספר כעמוד שלם. עם זאת, אני מאמין שזה יתן למי שלא קרא את הספר, או שמע על הספר עד כה, איזה שהיא תמונה במה עוסק הספר. מי שבקי בספריו הקודמים של הרב מיכי יראה שיש כאן לא מעט נושאים שהוא נגע בהם גם בספריו הקודמים, אך הדיון בספר הנוכחי הוא הרבה יותר שיטתי.

הרעיון המרכזי בספר הוא שכשמחפשים הוכחות לקיומו של אלוהים, אין זה נכון לחפש הוכחה עם ודאות של 100%, אלא מספיק להגיע להוכחה שקיומו יותר סביר מאשר אי-קיומו. כך, שמי שיבחר לא להאמין באלוהים, למעשה בוחר בדרך הפחות סבירה והפחות רציונאלית. כל אחת משלוש השיחות הראשונות עוסקת בראיה שונה לקיומו של אלוהים.

הראיה האונטולוגית
הראיה האונטולוגית היא מפרי עטו של איש דת נוצרי בן המאה ה12 בשם אנסלם מקנטרברי. בראיה הזאת יש ניסיון להוכיח את עובדת קיומו של אלוהים מתוך הגדרה בלבד, בהסיק לוגי.
הגדרת האלוהים אותו מנסה אנסלם להוכיח הוא: אלוהים הוא העצם הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת.
הכופר הטוען שאין אלוהים, למעשה אומר שאין "דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת". ועם זאת, הרי הוא מבין בשכלו את מה שהוא אומר. כלומר, הוא מסוגל להעלות על דעתו יש כזה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. ואם הוא מבין את המושג של יש שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת, סימן שהמושג אלוהים קיים בשכלו, גם אם הוא טוען שאלוהים אינו קיים במציאות.
ואם המושג קיים בשכלו, הרי שהוא יכול גם לצייר בשכלו מציאות שבו אלוהים כזה כן קיים במציאות.
אך אם הוא מסוגל לצייר בשכלו מציאות שבו קיים יש "שגדול ממנו אין להעלות על הדעת", הרי בהכרח שקיים יש כזה. זאת, מכיוון ש"אילו המושג אלוהים היה קיים בשכל בלבד ולא במציאות, כי אז ניתן היה להעלות על הדעת משהו (מושג) גדול ממנו: אלוהים שקיים במציאות." (עמ' 80).
כלומר, ההנחה של הכופר המוליכה אותו לתובנה ש"דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת" יכול להיות קיים רק בשכל, מובילה לסתירה (עם העובדה/הנחה שאלוהים קיים במציאות הוא גדול מכזה שקיים רק בשכל).
לכן, המסקנה היא, שאלוהים (דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת) שאיננו קיים זו סתירה לוגית.

הראיה האונטולוגית יכולה להתקיים רק כנגד כופר כזה שמבין מהו "דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת". כלפי כופר כזה שאומר שהוא אינו מבין מה זה אומר "דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת", אין כאן ראיה.
עוד יש להדגיש שהראיה הזאת מניחה למעשה הנחת יסוד שיש קיים הוא גדול מיש שאינו קיים. אם לא נקבל את ההנחה הזאת, הרי שהראיה תיפול. אך אין הכרח לא לקבל את ההנחה הזאת.
המחבר טוען לערעור נוסף על הראיה הזאת והיא שהראיה מניחה שניתן להעלות על הדעת שאלוהים קיים, גם בהנחה שאין דבר כזה אלוהים בעולם. זו הנחה בעייתית. שכן במצב כזה שאין אלוהים, לא ברור שכלל ניתן להעלות על הדעת (לחוש או לחוות) את קיומו.

הראיה הקוסמולוגית
הראיה הקוסמולוגית נוסחה לראשונה על ידי המלומד הנוצרי תומאס מאקווינס, בן המאה ה13. האלוהים המוכח על פי ראיה זו מוגדר כ"עילת המציאות".
הרב מיכי מציע את הניסוח הבא של הראיה הקוסמולוגי:

הנחה א: לכל דבר מהסוג שיש לנו ניסיון לגביו צריכה להיות סיבה (או עילה).
הנחה ב: דברים מסוג זה קיימים.
מסקנה: צריכה להיות סיבה לקיומם של הדברים הללו. נכנה אותה X1. 

אם X1 הוא מהסוג שיש לנו ניסיון לגביו, אזי בהכרח יש לו סיבה/עילה X2. ואם לא - אז X1 יוכר כאלוהים. נמשיך את הרגרסיה עם X2, עד שנגיע למשהו שאין לנו ניסיון לגביו (ולכן אין לו בהכרח סיבה/עילה לקיומו).
כדי לפרוך את הראיה הזו, יש להניח שרשרת אינסופית של עילות, ואז יש לשאול האם סביר יותר להניח יש עילה ראשונית, או להניח שיש שרשרת אינסופית של עילות. הטיעון של הרב מיכי הוא שפחות סביר להניח שרשרת אינסופית של עילות.
אפשרות אחרת לפרוך את הטיעון הזה הוא לטעון שהעולם הוא קדמון, ולכן אינו זקוק לעילה. הוא תמיד היה קיים (כך טען אריסטו). אך נראה שאפשרות זו הופרכה ע"י התאוריה המדעית של המפץ הגדול. אך מעבר לזה, הרי שטיעון העולם קדמון אינו באמת פותר את הבעיה, שכן יש מרכיבים שונים בעולם שעדיין זוקקים עילה, כדוגמת חוקי הטבע (כאן נכנס לתמונה הראיה הבאה: הראיה הפיזיקו-תיאולוגית שלמעשה משלים את הראיה הקוסמולגית).

הראיה הפיזיקו-תיאולוגית
הראיה הפיזיקו-תיאולוגית מוכיחה אלוהים שהוא יוצר היקום שאחראי למורכבותו ותכנונו.
הגרסא הפשוטה של הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, כפי שנוסח ע"י כומר נוצרי בן המאה ה19 אומרת שאם נמצא שעון, נניח כדבר פשוט שיש שען שתכנן ויצר את השעון הזה.
הנה ניסוח הטיעון ע"י הרב מיכי:

הנחה א: ידוע לנו שהיקום קיים זמן סופי כלשהוא, ולכן הוא נוצר (לא היה קיים תמיד).
הנחה ב: ידוע לנו שהוא מורכב/מתואם/מתוכנן.
הנחה ג: ידוע לנו שהוא (או: המורכבות שלו היא) מסוג הדברים שאינם נוצרים באופן ספונטני והם גם לא סיבת עצמם.
מסקנה: היה משהו או מישהו אחר שיצר אותו, כלומר תכנן והרכיב אותו. הוא עצמו לא נוצר על ידי משהו אחר, והוא סיבת עצמו (אחרת התהליך יחזור שוב ושוב עד שנגיע לחוליה הראשונית שהיא סיבת עצמה. 

הטיעון הזה למעשה מניח שיותר סביר שקיים יש שהוא סיבת עצמו, מאשר להניח שדברים נוצרו מאליהם.
ערעור מרכזי על הטיעון הוא שזה "סטטיסטיקה ברוורס", כלומר אחרי שהדבר נוצר הטיעון שואל: "מה הסיכוי?". אך ערעור זה לא מחזיק מים, כי אכן אם יקרה דבר שהוא לחלוטין לא סביר, עדיין נשאל: "מי הגורם לתופעה הלא סבירה הזאת?", ולא נניח שהיא התרחשה מאליה.
האם תיאוריית האבולוציה פורכת את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית? לא. תיאוריית האבולוציה מסבירה כיצד פועלת מנגנון התפתחות עולם החי, אך זה אינו אומר שאין מתכנן למנגנון הזה. גם אם אנחנו מקבלים את הטיעון שחוקי הטבע הם האחראים ליצירת העולם המורכב אותו אנחנו מכירים, עדיין תיוותר השאלה מי יצר את אותם חוקי טבע.
הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי מניח שתי הנחות: א. יצירת יקום באופן אקראי הוא ארוע מאד נדיר. ב. לא היו מספיק נסיונות כדי לחולל אותו.
ניסיון ההפרכה מהאבולוציה הוא ניסיון להפריך את ההנחה הראשונה. אך אפשר לערער גם על ההנחה השניה. אך ערעור כזה מצריך להניח קיומם של מספר עצום של יקומים לא מוצלחים, במקביל לזה המוצלח שלנו. קשה לראות כיצד הנחה זו סבירה יותר מההנחה שלא היו מספר רב של נסיונות.