נפילת מצדה לאור ההלכה והשלכותיה לימינו

מיתוס גבורת לוחמי מצדה אומץ ע"י ראשי התנועה הציונית כמיתוס מכונן של גיבורים המוכנים למות עבור חירותם.

בשנת תש"כ (1960) מפרסם הרב שלמה גורן, שכיהן אז כרב הצבאי הראשי, מאמר שכותרתו "גבורת מצדה לאור ההלכה", בו הוא מבקש לקבוע כי לוחמי מצדה פעלו עפ"י ההלכה, ושיש ללמוד ממעשיהם לקח גם לימינו.

את הדיון ההלכתי מתחיל הרב גורן מסיפור מיתתו של שאול המלך המבקש מנושא כליו לקום ולהרגו.

[כאן נחרוג מעט מהמהלך של הרב גורן]

ר"י אברבנאל שואל מדוע וכיצד ציווה שאול לנושא כליו להרוג אותו:

השאלה הראשונה למה שאול הרג את עצמו? ואיך צוה לנושא כליו שיעמוד עליו וידקרהו? והנה ההורג עצמו כאלו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, כמו שחז"ל הוכיחו מאמרו (בראשית רבה פרשה ל"ד דף ל"ח ע"ב) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ו'). ואם נאמר שעשה זה מהסבה אשר זכר פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, הנה אם היתה העלילה שימיתוהו הנה הוא היה הורג עצמו גם כן, ואם היה שיעלילו בגופו הנה לא ימלט מזה גם אחרי מותו, ואם כן למה הרג עצמו?

תשובתו היא ששאול בחר בכך כי חשש שייפול חי בידי הפלישתים והוא חשש שיתעללו בו בטרם יהרגו אותו, ומכיוון שיש מעלה בבחירת מוות על פני קלון, בחר שאול במוות.

והנה שאול לא חטא במה שהרג את עצמו לפי שהיה יודע כי סופו למות במלחמה ההוא, כי כן אמר לו שמואל ומחר אתה ובניך עמי, וכאשר ראה שנתקיים דברו בבניו אשר מתו לעיניו ושהמורים היו הולכים סביבו ושהיה בלתי אפשר להמלט מידם בחר ליהרג ביד נערו או ביד עצמו, באופן שלא יתעללו בו פלשתים כי פחד שיעשו לו כאשר עשו לשמשון או לצדקיהו ושיבזו אותו בקלון מתמיד וחרפה רצופה, ולהיותו מעולה בטבעו אוהב הכבוד והמעלה היה ראוי שיבחר מות מקלון, כל שכן כשיתחברו יחד, ועל כיוצא בזה אמר אגג מלך עמלק (בסי' ט"ו ל"ב) אכן סר מר המות כמו שפירשתי שם. וכן אחז"ל בב"ר (פר' ל"ד ל"ח ע"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך. הנה התבאר שלא חטא שאול בזה, והותרה השאלה הראשונה:

את דבריו מסיים ר"י אברבנאל בדברי המדרש בב"ר המחריג פעולה כמו זו של שאול מעונש על רצח:

אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך

דברים דומים לאלה מצינו בדברי הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסוף - ענין ההספד):

וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס שמספידין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו'.

וכך נפסק גם בשלחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף ג):

וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.

מכל הנ"ל ניתן להסיק מסקנה שאדם הנמצא במצבו של שאול מותר לו לאבד עצמו לדעת, אך האם ניתן לומר שמצוה לעשות זאת?

הרב גורן מציע שתי אפשרויות למקורות הדוגלות בכך שאכן מצוה למסור את נפשו.

המקור הראשון הוא דברי שמואל הנביא לשאול (שמואל א פרק כח יט):

וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי

על זה אומר הילקוט שמעוני (שמואל א רמז קמא):

שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו שיהא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עמי עמי במחיצתי.

מכאן, טוען הרב גורן "שנצטווה שאול לנהוג כך". והוא ממשיך "ואין לומר ששאול עשה עפ"י צו הנבואה כמבואר בילקוט, שהרי המדרש מלמדה מן המקרא של פרשת נח הקובע הלכה לדורות שבמקרה דומה אין איסור של איבוד לדעת".

מקור נוסף, הוא מהגמרא בעבודה זרה המספרת אודות הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, שלא היה מוכן לפתוח את פיו ולקרב את מותו משום ש"מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". על זה כותב רבינו תם שם:

דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו

התוס' בעבודה זרה מפנה לתוספות בגיטין הכותב שכשיש חשש ליסורין או לעינויים ניתן (מצוה??) לשלוח יד בנפשו.

כדי להשלים את התמונה יש להביא את דברי האורחות החיים המובא בבדק הבית בבית יוסף הכותב שיש מפרשים ששאול "שלא ברצון חכמים עשה" (בית יוסף יורה דעה סימן קנז):

[בדק הבית] וכתוב בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.

הרב גורן דוחה דעה זו, בטענה שהוא מנוגד לכל מה שראינו עד כה.

את דבריו מסיים הרב גורן, באופן מעט מפתיע, עם מסקנות מעשיות:

מכל האמור נוכל להסיק כי:
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ב) הנופל בידי האויב כנ"ל העומד ודאי לכוף אותו לעובר על עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.
ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.
ה) כאשר ירא מפני יסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי יסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.
ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.
ז) כל שאין חשש ליסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות בטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.
ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו.

את דבריו של הרב גורן מבקר בחריפות הרב משה צבי נריה, במאמר שכותרתו "התאבדות אנשי מצדה בהלכה". כבר מניסוח הכותרות ניתן לחוש בהבדלי הגישה בין שני הרבנים.

טענתו העיקרית של הרב נריה היא שאכן הרב גורן לא הצליח להוכיח כי יש מצווה למסור את הנפש, אלא רק היתר לעשות זאת במקרים מסוימים.

גם דברי רבינו תם המנוסחים באופן ש"מצוה לחבל בעצמו", מצוטטים במקורות אחרים כ"מותר לחבול בעצמו", וכך נכתב גם בפסקי התוספות בגיטין. אם נוסיף לזה את הדעה המובאת באורחות חיים, ששאול לא נהג כהוגן, הרי יש להתרחק ממסקנותיו של הרב גורן.

בתוך דבריו הוא מביא גם את דברי ר"י מבעלי התוספות, ואת מסקנת המהרש"ל מדבריו (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ח) שאסור לו לפגוע בנפשו:

היינו נמי שאסור להרוג את עצמו בשביל שום דבר שירא. וכן פסק ר"י להדיא (תוד"ה אלא). ונראה, אפילו אם נתפס בידי גוים. ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד ע"ז. מ"מ לא ימית את עצמו. ויסבול כל העינויים לפי כחו, והבא לטהר מסייעים לו. ואולי יכול לקבל הענויים.

הרב נריה מסיים את דבריו במילים הבאות:

ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות המות, והיו צפויים ליסורים והתעללויות ולהעברה על דת – אילו היו נוהגים כפסק דין זה לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

במאמר שפרסם ד"ר ירון זילברשטיין (בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה, דעת 81 2016 עמ' 411-440) מנתח המחבר את הבדלי ההשקפה בין הרב גורן לרב נריה, כפי שהם באים לידי ביטוי במאמריהם על מצדה.

הוא מציע את החלוקה הבאה (עמ' 437):

ההבדל המרכזי בין תפיסותיהם של שני הרבנים הוא יחסם למושג 'יהודי חדש' ולמושג 'קידוש ה'', התלוי בו, וכן למשמעות קיומה של מדינת ישראל. הרב גורן מבקש לעצב 'יהודי חדש' הכולל גבורה יהודית ואף 'ישראלית', ששבי איננו אפשרות מבחינתה, בעוד עצמאות מדינית וריבונות הן מרכיב מרכזי בתפיסתה. מלחמות ה' נתפסות כחלק מהגבורה היהודית, והניצחון בקרב כקידוש ה'. לדעתו, הקריאה בדברי אלעזר [בן יאיר]: 'אשרי הנופלים בקרב, כי מתו בהילחמם בעד חירותנו ולא במכרם אותה לאויבים', היא שצריכה להדריך גם את חיילי צה"ל במלחמותיהם.

[...]
הגבורה לדידו [של הרב נריה] איננה גבורת הנשק והמוות, אלא דווקא גבורת כיפוף הקומה, שבה על היהודי לותר על חירותו ועל ריבונותו ולחיות חיים יהודיים של 'וחי בהם'. [...] 'היהודי החדש' של הרב נריה הוא למעשה אותו יהודי ישן המוכר משנות הגולה הארוכות.

נספח

הרב משה צבי נריה, התאבדות אנשי מצדה בהלכה (מתוך "אוצר החכמה"):

ד"ר ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה: