אמת ואי אמת (חלק א): האם יש איסור לשקר?

לא מזמן הזכרנו את ענין "לשנות מן האמת מפני השלום". אני מבקש בסדרה הבאה לעיין בסוגיית אמירת אמת ואי-אמת.

נפתח בשאלה: האם בכלל יש איסור לשקר, ומה הוא כולל?

מספר פעמים התורה מזהירה מפני אמירת שקר.

1. בעשרת הדברות: לא תענה ברעך עד שקר/שוא – חז"ל הסבירו שאיסור זה מופנה לעדי שקר (תלמוד בבלי מסכת מכות דף ד עמוד ב):

האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה? ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין.

וכך כתבו גם הראשונים בעלי הפשט. לדוגמא אבן עזרא (שמות (הפירוש הארוך) פרשת יתרו פרק כ פסוק יג):

כאילו כתוב לא תענה אם אתה עד שקר.

2. בפרשת משפטים: מדבר שקר תרחק – גם כאן חז"ל מייחסים את האיסור בעיקרו לדיין או להתנהלות בבית הדין, כנראה עפ"י ההקשר של הפסוק (תורה תמימה שמות פרק כג פסוק ז):

(ז) מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל' ב']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרפו עמו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שרואה את רבו טועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, תא אתה וקום התם ולא תימא מידי, דהא לא מפקת מפומך שיקרא, אפילו הכי אסור, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלקו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, וכן מניין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - תניא, ר' נתן אומר, מדבר שקר תרחק זו אזהרה לפרוש מן המינות, וכן הוא אומר (קהלת ז') ומוצא אני מר ממות וגו' [מכילתא]:

גם הראשונים בעלי הפשט הסבירו פסוק זה בהתאם להקשרו בפרשה שהוא מדבר על הנהגתם של הדיינים. כך לדוגמא רשב"ם:

מדבר שקר תרחק - אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן תתרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל.

או דברי אבן עזרא:

מדבר שקר עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר, וכמוהו צדק צדק תרדוף

אך יש מהפרשנים שכתבו שאכן יש כאן איסור לשקר.

ר' חיים פלטיאל שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ז:

(ז) מדבר שקר תרחק. שלא לדבר שקר.

ספורנו שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ז:

(ז) מדבר שקר תרחק. מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז"ל (אבות) הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר (אבות א, ט):

3. בפרשת קדושים: וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ – גם כאן ככלל הראשונים אינם מפרשים זאת לאיסור על אי אמירת אמת, אלא איסור לרמות את עמיתו בענייני ממון. כך לדוגמא ספורנו:

לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו. שכל זה בממון

היוצא מכאן שנראה שקשה למצוא איסור על סתם סיפורי בדיה, כל עוד לא נגרם נזק למישהו אחר כתוצאה מהשקר.

גם הרמב"ם בספר המצוות שלו לא מנע מצווה של "מדבר שקר תרחק", או "לא תשקרו", על שקר סתם. שתי המצוות שהוא מונה, זה מצווה רמ"ט:

שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו והוא אמרו (שם) ולא תשקרו איש בעמיתו

ומצווה רפה:

שהזהירנו מהעיד עדות שקר והוא אמרו ית' (יתרו) לא תענה ברעך עד שקר

הדברים הטרידו את רשב"ץ שבספרו על האזהרות תמה: "היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת?" (זהר הרקיע קנט):

לדברי רשב"ץ מתייחס הגרי"פ פערלא בספרו וקובע שאכן אין איסור על סתם שקר (עשין עשה כב):

ומעתה מה שתמה הרשב"ץ ז"ל איך אפשר שלא יהי' לנו מ"ע בדבור אמת לא ידענא מקום קושיא כלל. דודאי בדברים שבין אדם לחבירו יש לנו כמה אזהרות בתורה. בדיינים כתיב מדבר שקר תרחק. ובעדים כתיב לאו דלא תענה וגו'. ובאונאת דברים כתיב לא תונו. ובגניבת הדעת כתיב לא תגנבו וכתיב לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. אבל בדברי שקר זולת זה שהם פטומי מילי בעלמא. אף דמדה מגונה ודבר גנאי הוא לדבר בם. מכל מקום על כל פנים לית בהו איסורא מן התורה כלל. ואפילו מדרבנן נראה דלא אסרום.

ואעפ"כ נראה שלא ניתן להשאיר את הדברים כך, ולו רק מהעובדה שאנו מתייחסים לשקר כדבר חמור ביותר שנוגד את היותנו אנשי אמונה.

לכן נראה שאמנם האיסור בתורה הוא אכן רק כשהאדם גורם נזק לחברו או לחברה ע"י השקר שלו. אבל, הסברה נותנת שלא ניתן להקים חברה בה מקיימים "ככל היוצא מפיו יעשה" ו"מוצא שפתיך תשמור ועשית", ו"מדבר שקר תרחק" (גם אם נפרש את הפסוק הזה עפ"י מובנו המשפטי) ו"לא תשקרו" (כשהוא מתפרש כשקר בענייני ממון), כל עוד שאין אמת מידה מאד ברורה שהאדם צריך להקפיד על דיבור אמת. לא ניתן להפריד בין עולם המשפט ועולם העסקים לבין העולם שבחוץ, ולקבוע שבאחד יישמר האמת כשבשני אין צורך לשמור על דיבור אמת. אמנם, השקר בעולם המשפט ובעולם העסקי הוא חמור לאין ערוך משקר של סיפורי בדיה, אך לא ניתן לשים מחיצה ביניהם. אם רוצים להקפיד שבאחד ישרור האמת, אין מנוס מלהתהלך תמיד במידת האמת, שגם אם היא לא מפורטת כציווי בתורה היא בודאי כלולה במצוות אחרות כמו "ואהבת לרעך כמוך", "קדושים תהיו", ו"ועשית הישר והטוב". 

נפילת מצדה לאור ההלכה והשלכותיה לימינו

מיתוס גבורת לוחמי מצדה אומץ ע"י ראשי התנועה הציונית כמיתוס מכונן של גיבורים המוכנים למות עבור חירותם.

בשנת תש"כ (1960) מפרסם הרב שלמה גורן, שכיהן אז כרב הצבאי הראשי, מאמר שכותרתו "גבורת מצדה לאור ההלכה", בו הוא מבקש לקבוע כי לוחמי מצדה פעלו עפ"י ההלכה, ושיש ללמוד ממעשיהם לקח גם לימינו.

את הדיון ההלכתי מתחיל הרב גורן מסיפור מיתתו של שאול המלך המבקש מנושא כליו לקום ולהרגו.

[כאן נחרוג מעט מהמהלך של הרב גורן]

ר"י אברבנאל שואל מדוע וכיצד ציווה שאול לנושא כליו להרוג אותו:

השאלה הראשונה למה שאול הרג את עצמו? ואיך צוה לנושא כליו שיעמוד עליו וידקרהו? והנה ההורג עצמו כאלו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, כמו שחז"ל הוכיחו מאמרו (בראשית רבה פרשה ל"ד דף ל"ח ע"ב) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ו'). ואם נאמר שעשה זה מהסבה אשר זכר פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, הנה אם היתה העלילה שימיתוהו הנה הוא היה הורג עצמו גם כן, ואם היה שיעלילו בגופו הנה לא ימלט מזה גם אחרי מותו, ואם כן למה הרג עצמו?

תשובתו היא ששאול בחר בכך כי חשש שייפול חי בידי הפלישתים והוא חשש שיתעללו בו בטרם יהרגו אותו, ומכיוון שיש מעלה בבחירת מוות על פני קלון, בחר שאול במוות.

והנה שאול לא חטא במה שהרג את עצמו לפי שהיה יודע כי סופו למות במלחמה ההוא, כי כן אמר לו שמואל ומחר אתה ובניך עמי, וכאשר ראה שנתקיים דברו בבניו אשר מתו לעיניו ושהמורים היו הולכים סביבו ושהיה בלתי אפשר להמלט מידם בחר ליהרג ביד נערו או ביד עצמו, באופן שלא יתעללו בו פלשתים כי פחד שיעשו לו כאשר עשו לשמשון או לצדקיהו ושיבזו אותו בקלון מתמיד וחרפה רצופה, ולהיותו מעולה בטבעו אוהב הכבוד והמעלה היה ראוי שיבחר מות מקלון, כל שכן כשיתחברו יחד, ועל כיוצא בזה אמר אגג מלך עמלק (בסי' ט"ו ל"ב) אכן סר מר המות כמו שפירשתי שם. וכן אחז"ל בב"ר (פר' ל"ד ל"ח ע"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך. הנה התבאר שלא חטא שאול בזה, והותרה השאלה הראשונה:

את דבריו מסיים ר"י אברבנאל בדברי המדרש בב"ר המחריג פעולה כמו זו של שאול מעונש על רצח:

אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך

דברים דומים לאלה מצינו בדברי הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסוף - ענין ההספד):

וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס שמספידין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו'.

וכך נפסק גם בשלחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף ג):

וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.

מכל הנ"ל ניתן להסיק מסקנה שאדם הנמצא במצבו של שאול מותר לו לאבד עצמו לדעת, אך האם ניתן לומר שמצוה לעשות זאת?

הרב גורן מציע שתי אפשרויות למקורות הדוגלות בכך שאכן מצוה למסור את נפשו.

המקור הראשון הוא דברי שמואל הנביא לשאול (שמואל א פרק כח יט):

וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי

על זה אומר הילקוט שמעוני (שמואל א רמז קמא):

שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו שיהא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עמי עמי במחיצתי.

מכאן, טוען הרב גורן "שנצטווה שאול לנהוג כך". והוא ממשיך "ואין לומר ששאול עשה עפ"י צו הנבואה כמבואר בילקוט, שהרי המדרש מלמדה מן המקרא של פרשת נח הקובע הלכה לדורות שבמקרה דומה אין איסור של איבוד לדעת".

מקור נוסף, הוא מהגמרא בעבודה זרה המספרת אודות הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, שלא היה מוכן לפתוח את פיו ולקרב את מותו משום ש"מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". על זה כותב רבינו תם שם:

דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו

התוס' בעבודה זרה מפנה לתוספות בגיטין הכותב שכשיש חשש ליסורין או לעינויים ניתן (מצוה??) לשלוח יד בנפשו.

כדי להשלים את התמונה יש להביא את דברי האורחות החיים המובא בבדק הבית בבית יוסף הכותב שיש מפרשים ששאול "שלא ברצון חכמים עשה" (בית יוסף יורה דעה סימן קנז):

[בדק הבית] וכתוב בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.

הרב גורן דוחה דעה זו, בטענה שהוא מנוגד לכל מה שראינו עד כה.

את דבריו מסיים הרב גורן, באופן מעט מפתיע, עם מסקנות מעשיות:

מכל האמור נוכל להסיק כי:
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ב) הנופל בידי האויב כנ"ל העומד ודאי לכוף אותו לעובר על עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.
ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.
ה) כאשר ירא מפני יסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי יסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.
ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.
ז) כל שאין חשש ליסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות בטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.
ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו.

את דבריו של הרב גורן מבקר בחריפות הרב משה צבי נריה, במאמר שכותרתו "התאבדות אנשי מצדה בהלכה". כבר מניסוח הכותרות ניתן לחוש בהבדלי הגישה בין שני הרבנים.

טענתו העיקרית של הרב נריה היא שאכן הרב גורן לא הצליח להוכיח כי יש מצווה למסור את הנפש, אלא רק היתר לעשות זאת במקרים מסוימים.

גם דברי רבינו תם המנוסחים באופן ש"מצוה לחבל בעצמו", מצוטטים במקורות אחרים כ"מותר לחבול בעצמו", וכך נכתב גם בפסקי התוספות בגיטין. אם נוסיף לזה את הדעה המובאת באורחות חיים, ששאול לא נהג כהוגן, הרי יש להתרחק ממסקנותיו של הרב גורן.

בתוך דבריו הוא מביא גם את דברי ר"י מבעלי התוספות, ואת מסקנת המהרש"ל מדבריו (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ח) שאסור לו לפגוע בנפשו:

היינו נמי שאסור להרוג את עצמו בשביל שום דבר שירא. וכן פסק ר"י להדיא (תוד"ה אלא). ונראה, אפילו אם נתפס בידי גוים. ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד ע"ז. מ"מ לא ימית את עצמו. ויסבול כל העינויים לפי כחו, והבא לטהר מסייעים לו. ואולי יכול לקבל הענויים.

הרב נריה מסיים את דבריו במילים הבאות:

ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות המות, והיו צפויים ליסורים והתעללויות ולהעברה על דת – אילו היו נוהגים כפסק דין זה לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

במאמר שפרסם ד"ר ירון זילברשטיין (בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה, דעת 81 2016 עמ' 411-440) מנתח המחבר את הבדלי ההשקפה בין הרב גורן לרב נריה, כפי שהם באים לידי ביטוי במאמריהם על מצדה.

הוא מציע את החלוקה הבאה (עמ' 437):

ההבדל המרכזי בין תפיסותיהם של שני הרבנים הוא יחסם למושג 'יהודי חדש' ולמושג 'קידוש ה'', התלוי בו, וכן למשמעות קיומה של מדינת ישראל. הרב גורן מבקש לעצב 'יהודי חדש' הכולל גבורה יהודית ואף 'ישראלית', ששבי איננו אפשרות מבחינתה, בעוד עצמאות מדינית וריבונות הן מרכיב מרכזי בתפיסתה. מלחמות ה' נתפסות כחלק מהגבורה היהודית, והניצחון בקרב כקידוש ה'. לדעתו, הקריאה בדברי אלעזר [בן יאיר]: 'אשרי הנופלים בקרב, כי מתו בהילחמם בעד חירותנו ולא במכרם אותה לאויבים', היא שצריכה להדריך גם את חיילי צה"ל במלחמותיהם.

[...]
הגבורה לדידו [של הרב נריה] איננה גבורת הנשק והמוות, אלא דווקא גבורת כיפוף הקומה, שבה על היהודי לותר על חירותו ועל ריבונותו ולחיות חיים יהודיים של 'וחי בהם'. [...] 'היהודי החדש' של הרב נריה הוא למעשה אותו יהודי ישן המוכר משנות הגולה הארוכות.

נספח

הרב משה צבי נריה, התאבדות אנשי מצדה בהלכה (מתוך "אוצר החכמה"):

ד"ר ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה:

יחס רבני למבקשים להחליף את מינם

בשבוע שלפני פסח התפרסם בכמה אמצעי תקשורת [בין היתר בגל"צ ובעיתון הארץ] סיפור אודות נער המבקש להחליף את מינו למין נקבה ושבשל כך סבל מאלימות קשה במוסדות החינוך בהם ניסה להשתלב. 

[הסיפור עצמו אינו מענייננו כאן, ראשית משום שאיני משוכנע כי אפשר לסמוך על דיווחי התקשורת בנושאים אלו, ושנית משום שהנושא העקרוני הוא בעיני החשוב כאן.]

 

מספר ימים לאחר פרסום הפרשה בתקשורת נשלח מכתב עליו חתומים כמה עשרות רבנים ורבניות לחיזוק הנער. באורח פלא המכתב הגיע גם לעיתון הארץ ופורסם שם. הנה המכתב לפניכם:

לאחר מספר ימים פרסם מיכאל פואה מאמר תגובה למכתב זה באתר ערוץ 7 (קישור). 

עם או בלי קשר לדבריו של מיכאל פואה גילו חלק מהרבנים החתומים על המכתב הזה את תוכנו של המכתב: קרי, מכתב שאינו מתמקד רק בגינוי אלימות, אלא תמיכה אקטיבית בתהליך שינוי המין. 

אחד מהרבנים הללו הוא הרב ד"ר רונן לוביץ שמיהר להוציא מאמר הבהרה (קישור) באתר ערוץ 7 (אינני  יודע מדוע זה לא נשלח לפרסום גם בהארץ). בין היתר הוא כותב:

אולם את חטאיי אני מזכיר וחרף כל האמור ברצוני להודות בכנות שטעיתי בכך שחתמתי על המכתב המדובר. המכתב התקבל בזמן הלחץ הגדול של ערב פסח, והוספתי את חתימתי מבלי לקרוא אותו בתשומת לב. עשיתי זאת מתוך תחושה שבכל מקום של אלימות יש לצאת להגנת הנפגע, ועל אחת כמה וכמה במקרה זה שסכנותיו מרובות, ומרובים בו גילויי חוסר סובלנות בוטה בחברה שמהווים חממה להנבטת זרעי אלימות בשמם של ערכי דת ומשפחה כביכול. כיוון שהכותרת היתה "מכתב לנערה טרנסג'נדרית", ולא "גילוי דעת" או "מכתב פומבי" וכדומה הבנתי שהמכתב יישלח אישית אל אותו נער כדי לעודד אותו, ולמנהלת בית הספר כדי לזרז אותה לפעילות מתקנת ותו לא.
כיוון שכך לא נתתי לבי לכך שהמכתב מכיר בזהות המינית החדשה שאימץ הנער לעצמו, וכי מבין השיטין עלול לבצבץ עידוד למעשה. כמו כן לא מצאתי את הזמן להתדיין בניסוח הדברים ולהביע הסתייגות מהקריאה שיש במכתב לחנך לכך "שמדובר בתופעה טבעית", קריאה שעלולה להתפרש באופן פסול, והיא חורגת בהרבה ממה שנכון ונחוץ כתגובה למקרה המדובר.
משיחות עם רבנים אחרים שחתמו על המכתב התברר לי שאכן לפחות כמה מהם שותפים לעמדתי זו, וחשו אף הם אי-נוחות רבה עם אמירות אלה, אלא שחיפזון פסח הביאם, כמוני, לפסוח על שינויים ותיקונים שנדרשו במכתב. ייתכן שהתקיים בנו בעניין זה הביטוי "מועדים לשמחה", כדברי ידידי הרב יהודה גלעד.

כתגובה להבהרתו של הרב רונן לוביץ כתב הרב יואל קטן גם הוא מאמר לאתר ערוץ 7 (קישור). זה לא קורה כל יום שאני מסכים לתוכן מאמרי הדעות של הרב יואל קטן. הפעם זה קרה (אם כי יש להודות שאני הייתי מתנסח קצת באופן אחר). הנה מה שבעיני הוא השורה התחתונה מדבריו:

אפשר וצריך להתנגד בחריפות לאלימות שהופנתה נגד אותו נער מסכן, אפשר אפילו לכתוב עצומה נגד זה, אבל איך אפשר לעודד את התופעה הזו של החלפת המגדר ולקרוא לנער המסכן הזה בלשון נקבה כפי שבחר לעצמו?

או במילים שלי:
יכלתם לכתוב מכתב עליו יסכימו כל קצוות המגזר הדתי שתוכנו: 'איננו מסכימים עם הדרך בה בחרת ללכת, אבל אנחנו מגנים בנחרצות כל שימוש באלימות נגדך'. במקום זה כתבתם מכתב שבמחשבה שניה גם הרב רונן לוביץ לא מרגיש בנוח לחתום עליו.

לפני מספר ימים פרסם הרב אבידן פרידמן, אחד מחותמי המכתב שלא חזר בו מחתימתו, מאמר תגובה לרב יואל קטן (קישור). הרב פרידמן מסביר במאמרו שהטעם להתייחס למבקש להחליף את מינו עפ"י המין אותו בחר הוא מפני ש"משנים מהאמת מפני השלום". ולדבריו, הוא גם מבין את החלוקים עליו, כמו הרב קטן:

כנראה שהרב יסביר ש"עת לעשות לה', הפרו תורתך", וניתן לדחות גם על איסורים חמורים ביותר בשעת הצורך שכזו. כדי לשמור על ערכי המשפחה שהם תחת מתקפה בימינו, אסור להסתכן בחשש ולו הרחוק ביותר של עידוד "התופעה הזו של החלפת המגדר".

יש לומר, שאינני מבין מדוע התמקד הרב פרידמן בטיעון של "משנים מהאמת מפני השלום", שכן הוא סובר שאכן המבקש להחליף את מינו הוא במובן מסוים בעל המין החדש, או בעל המגדר החדש, או הזהות החדשה, או כל מילה אחרת שנרצה לבחור לטובת הענין.
אך עתה שבחר בטיעון שבו הוא מסכים שמדובר בשקר, אך שאפשר (ואולי צריך) לשנות מפני השלום, הרי שהטיעון הזה אינו מספק.
הכלל הוא שאם יש שני דרכים, באחד צריך לוותר על ערך האמת ובשני צריך לותר על ערך השלום, אז בוחרים בזה שבו מוותרים על האמת. אך אם יחד עם האמת עומדים גם ערכים אחרים, אין כלל גורף שבוחרים בדרך השלום. לדוגמא, אם עם האמת עומד גם הצדק, הרי ברור שלא נאמר שזה "הפרו תורתך" לדבוק באמת ובצדק על פני השלום.
במקרה הזה, לפני שיהיה אפשר לקבוע שמשנים מפני השלום, צריך לקודם לבחון מה הערכים העומדים בצד השני ורק אז לקבל החלטה אם במקרה הזה נכון לשנות או לא. טרם ראיתי ניתוח שעשה זאת.
[אין זה ענייני כאן, ואולי בעתיד נעמיק בזה יותר, אך יש לציין שחוץ מהמובן מאליו, יש לקבלת עקרונות "הנזילות המגדרית" גם מחירים נוספים בתוך קבוצות שאולי לא ציפו לכך בתחילת דרכה של התנועה המחשבתית הזאת. ראו כאן וכאן וכאן. ההתייחסות למחירים של התנועה המחשבתית הזאת נצרכת פי כמה כשמדובר בכאלה שעודם בגיל ההתבגרות ושיקול דעתם איננו כשל אדם בוגר. ואכמ"ל.]
גם הקביעה "שברמה ההלכתית [...] חייבים לדבר בצורה שלא פוגעת במישהו לפי הרגשות הסובייקטיביות שלהם", הוא שגוי. אונאת דברים ודומיו אינה נקבעת עפ"י הרגשה סובייקטיבית, אלא עפ"י נתונים אובייקטיביים. אנשים יכולים להיעלב, להתרגז ולהתעצבן מכל מיני דברים שזולתם עושים. אך כל עוד הזולת אינו פוגע במודע כדי לפגוע בו, הרי שאין לו למי לפנות בתלונה, כי אם לעצמו. [אם כי יתכן ויש דרך חסידות להימנע במקרים כאלה מלפגוע בזולת, אך זו ודאי אינה קביעה "בצורה ברורה ברמה ההלכתית"].
ככלות הכל, מטעמים אלו ומטעמים נוספים, אינני חושב שיש מקום כלל לטענת "משנים מהאמת מפני השלום" במקרה הזה.

לסיום דברי, עלי לומר שבאופן אישי אני מאוכזב מאד מחלק מרבני בית הלל (המכתב לא היה של רבני בית הלל, אך מספר רבנים/ות מבית הלל חתמו עליו). הן אלה שחתמו על המכתב הזה ומסכימים לתוכנו, והן אלה שאינם מסכימים לתוכנו אך בכל זאת חתמו עליו כי לא ראו צורך לקרוא על מה הם חותמים.