גרמא בשבת - חלק א

רשימה ראשונה בסדרה (בעז"ה)

הגמרא בבא קמא מביאה שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן גם מה שנראה כגרמא יהיה אסור (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):

ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

מצד שני הגמרא בשבת בפירוש אומרת שגרם כיבוי מותר (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכ עמוד א):

משנה. רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה. מיתיבי: טלית שאחז בה האור מצד אחד - פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה - כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור - פושטו וקורא בו, ואם כבה - כבה! - הוא דאמר כרבי שמעון בן ננס. - אימר דאמר רבי שמעון בן ננס - מפני שהוא מחרך, גרם כיבוי מי אמר? - אין, מדקתני סיפא: רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה - מכלל דתנא קמא שרי.

רש"י הסביר את דברי הגמרא בבא קמא שהסיבה שגרמא חייב בשבת, בניגוד לנזיקין, שכן:

מלאכת מחשבת - נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו.

מדברי רש"י משמע שאיסור גרמא במלאכות שבת בגמרא בבא-קמא הוא כללי, בכל מקרה שנתקיימה מחשבתו, ולכן נצטרך להסביר לשיטתו שהגמרא בשבת קכ הוא היתר פרטי. כלומר, לאור דברי רש"י אם נרצה לנסח כלל, נאמר כך: כל עוד נתקיימה מחשבתו, גרמא בשבת אסור, מלבד בכיבוי שבו יש היתר מיוחד. כמובן, שלאור דברים אלו, נצטרך להסביר מהו ההיתר המיוחד הקיים בכיבוי?

לשיטת רש"י שביסוד הדבר גרמא אסור, אלא שבכיבוי יש היתר מיוחד, נוכל לפרש שהכלים המלאים לא נועדו לגרום לכיבוי אלא פשוט לחצוץ בפני האש, ואין על כיבוי האש שם של "נתקיימה מחשבתו". כך כותב השלטי הגיבורים (דף מה בדפי הרי"ף):

ומה שכתב הטוא"ח סי' של"ד טלית שאחז בה האור שרי לפושטו אע"פ שהוא נכבה כיון שאינו מכוון בפשיטותו זאת לכבות דמשמע שאם מכוין לכך שאסור לפושטו ואין שום אחד מהפוסקים שיזכיר דבר זה כי מדברי כולם מוכח דגרם כיבוי שרי אפילו מכוין לכך מ"מ נראה דודאי כל גרם כיבוי דשרינן הוא בענין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצוץ בפני הדליקה וע"י כך בא הכיבוי [...] והלכך אי בהאי מעשה שעושה בא ממילא הכבוי שפיר דמי דלא הוי אלא גרם כיבוי בלא מתכוין דאי מכוין לכך אפילו ע"י גרם אסור כמ"ש הטור

בהמשך מסביר השלטי הגיבורים שגם לרש"י יש הבדל בין "אינו מתכוין" רגיל לבין "לא נתקיימה מחשבתו" בגרמא. במקרה של פסיק רישיה אם לא מדובר בגרמא הרי שזה נחשב למלאכת מחשבת הגם שאינו מתכוין, מה שאין כן בגרמא שגם אם בהכרח יקרה המלאכה, כל עוד לא זו היתה כוונתו העיקרית הרי שזה מותר.

  לעומת זאת, הרא"ש סייג את האיסור על גרמא בשבת בגמרא בבבא קמא למלאכת זורה בלבד, ש"מלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח". לכן, ההיתר בשבת קכ יוסבר כהיתר רחב. כלומר, לפי הרא"ש, הכלל ינוסח כך: גרמא בשבת מותר (מעשה – אסור, גרמא – מותר), חוץ מאשר במלאכת זורה שעיקר עשייתה ע"י הרוח.

אלא שלדברי הרא"ש הללו קשים דברי הגמרא בבא קמא. שכן, לדבריו, הגמרא היתה צריכה לחלק רק בין מלאכת זורה לשאר מלאכות, ולא בין שבת לנזיקין ("ה"מ לענין שבת... אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור").

לתרץ את הרא"ש אפשר לומר שיש חילוק בין מלאכות שדרך עשייתם היא תמיד בדרך של גרמא, לבין מלאכות שדרך עשייתם על דרך הכלל היא ישירה. מלאכות שדרך עשייתם היא בגרמא, כגון מלאכת זורה, התורה חייבה מדין מלאכת מחשבת, הגם שגרמא בשבת מותר.