האם צמו בתשעה באב בימי בית שני?

נספח לרשימה: האבכה בחודש החמישי?

הנביא זכריה נשאל בשנה הרביעית לדריוש, בין זמן יסוד בית ה' (הנחת אבן הפינה) לבין חנוכת בית המקדש השני, האם יש להמשיך להתענות בחודש החמישי, בתשעה באב. תשובתו אינה חד משמעית, ובפועל הנביא אינו מספר לנו כיצד נהגו אותם השואלים. ויתרה מזאת, כיצד נהגו לאחר שנחנך בית המקדש השני? האם המשיכו לצום או לציין את תשעה באב לאחר חנוכת בית המקדש?

בשיעור תחת הכותרת "האם צמו על חורבן הבית הראשון בימי הבית השני?", הרבנית ד"ר טובה גנזל לא מספקת תשובה חד-משמעית לשאלה, אך בערך מדקה 45 היא מציעה התייחסות לשאלה:

היא מביאה ממגילת תענית את הקטע הבא:

בחמשת עשר באב זמן אעי כהניא ודילא למספד. מפני שכשעלתה גולה בראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים כשיעלו למחר הגליות הן אף הן צריכין התקינו להם את יום חמשה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים וכל המתנדב קרבן למקדש אפילו עצים פטור מן ההספד באותו יום ואינו צריך לומר חטאות ואשמות נדרים ונדבות בכורות ומעשרות תודות ושלמים לכך הוא אומר ואינש דיהוי עלוהי אעין או בכורין והאומר הרי עלי עצים למזבח וגיזרין למערכה אסור בהספד ותענית. ומהו זמן אעי כהניא זהו שאתה אומר בחמשה עשר בו בני זתוא בן יהודה ועמהם בני הכהנים ולויים וגרים ונתינים וממזרים ועבדים משחררים וכל מי שטעה בשבטו ובני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות ובני שלמי הנטופתי. 

לדבריה, הדגש על "כשעלתה הגולה בראשונה" מראה כי היה רצון של העולים מהגולה להפוך את יום ט' באב מאבל ליום-טוב.

בהמשך היא מביאה קטע נוסף ממגילת תענית:

בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא. מפני שגזרה מלכות יון הרשעה שמד על ישראל ואמרו להם כפרו במלכות שמים ואמרו אין לנו חלק באלהי ישראל ולא היו מזכירין שם שמים בפיהם. וכשתקפה יד בית חשמונאי התקינו שיהו כותבין שם שמים בשטרות וכך היו כותבין בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול דהוא כהן לאל עליון וכששמעו חכמים בדבר אמרו וכי מזכירין שם שמים בשטרות למחר זה פורע את חובו וקורע את שטרו ונמצא שם שמים מוטל באשפה ובטלום ואותו היום עשאוהו יום טוב. 

רואים גם כאן תאריך שאנו מכירים כצום לזכר חורבן בית ראשון, ג' בתשרי - צום גדליה, שנהפך גם הוא מיום צום ליום טוב במהלך בית שני. [ועי' בגמרא ראש השנה יח ע"ב - יט ע"א "ותיפוק ליה דהוה ליה יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם"]

והדברים מפליאים כשנזכרים שהנביא זכריה הזכיר בדווקא את שני הימים הללו (זכריה פרק ז ה)

אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: 

מחברים אחרים התייחסו באופן שונה לשאלתנו. המדרש כותב (איכה רבה (בובר) פרשה ג):

ד"א ישיחו בי יושבי שער. אלו ישראל שיושבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות. ונגינות שותי שכר (שם /תהלים ס"ט י"ג/), מאחר שהן אוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב הן יושבין וקורין קינין ונהי איכה ישבה בדד. 

דברי המדרש מתמיהים - מה הכוונה "סעודת תשעה באב"? 

הרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנב סעיף ט) כותב את הדברים הבאים:

ומנהג בכל גלילות אשכנז לאכול סעודה קבועה קודם מנחה, ואח"כ מתפללין מנחה ואוכלים סעודה מפסקת (מהרי"ל). ונוהגין להרבות קצת בסעודה ראשונה, כדי שלא יזיק להם התענית הואיל ופוסקים מבעוד יום כמו ביום כיפורים; ויש קצת ראיה לזה ממדרש איכה רבתי; מיהו מי שיוכל לסגף עצמו ויודע בעצמו שאין התענית מזיק לו ומחמיר על עצמו, נקרא קדוש כנ"ל. 

והמגן-אברהם כתב שכוונת הרמ"א למדרש שלנו (מגן אברהם סימן תקנב ס"ק יב):

ממדרש איכה. דף כ"ג ע"א איתא שם אחר שאוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ט"ב יושבין וקורין קינין

אחרונים רבים חלקו על דבריו אלה של המגן-אברהם, ביניהם ערוך השלחן שכתב (ערוך השולחן אורח חיים סימן תקנב):

וזה שכתב ראיה ממדרש הוא בפתיחה דאיכה רבתי [סי' י"ז] וזה היה בבית שני שהיה להם יום זה לששון ולשמחה כמו שיהיה לעתיד והיו שותין ומשתכרין ועם כל זה קראו מגילת איכה לזכרון חורבן בית ראשון כן כתבו המפרשים ונכון הוא 

וכן כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (חלק א סימן מז):

ומה ששאלת איך נהגו בבית שני עם צום ת"ב. הלא זו היא שאלת באי הגולה (זכרי ז' ג') האבכה בחדש החמשי וגו' ותשו' השם ית' ע"ז (שם ח' י"ט) צום הרביעי כו' עי' במפו' שם ובראב"ע שהאריך, ובב"י או"ח סי' תק"ן, וא"כ פשוט דבימי בית שני ל"ה צום, אלא דעיקר שאלתך אם נהגו אז איזה מנהג ת"ב, הנה בפתיחתא לאיכ"ר ססי' י"ז אי' ישיחו בי יושבי שער אלו ישראל שהן יושבי' בבהכ"נ ובה"מ ונגינות שותי שכר מאחר שהן יושבי' ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת ת"ב, יושבין וקורין קינין ונהי ואיכה" ולפ"ד רמ"א ומ"א תקנ"ב סקי"ב המדרש מיירי לאחר חורבן בית שני, ועי' בפי' מהרז"ו במד' שם וברד"ל, אבל בהגהת מהר"צ שפיץ ז"ל על המ"א המדרש מיירי בשעת בית ב' דלא התענו אבל אמרו קינות ע"ש והוא מפני שידעו דל"ה גאולה שלימה עדיין.

לדבריהם, מדרש זה מתאר נוהג שהיה מקובל בימי בית שני בו היו "אוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב" כיום של ששון ושמחה, אך עדיין זכרו את חורבן בית ראשון ע"י שהיו יושבין וקורין קינין ונהי.

מחברים אחרים ניסו ללמוד מדברי המשנה (משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה ג):

על ששה חדשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח על אב מפני התענית על אלול מפני ראש השנה על תשרי מפני תקנת המועדות על כסלו מפני חנוכה ועל אדר מפני הפורים וכשהיה בית המקדש קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן:  

על פניו נראה שהמשנה מדברת לאחר חורבן בית שני שכן היא מסיימת "וכשהיה בית המקדש קיים", ואעפ"כ הרמב"ם מסביר שדברי המשנה אמורים אף בימי הבית (רמב"ם על משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה ג):

ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו', כאלו נתן את הבחירה בידם באלו הימים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו. וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, לפי שתמוז הוא החדש הרביעי, וצום החמישי תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי צום גדליה, וצום העשירי עשירי בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות. 

הרב יעקב אריאל, בספרו באהלה של תורה ב, סי' עד (קישור) מעיר כך על דברי הרמב"ם:

ההכרח לומר דלדעת הרמב"ם לא כל ימי בית שני שוים היו, ופעמים היה שלום ופעמים לא היה שלום ולא היתה גזירת מלכות. ואפילו אם היתה גזירת מלכות, העובדה שיש בית בנוי וישראל יושבין על אדמתן מקרי לא שלום ולא גזירה, ורק אחרי החורבן שייך לומר דאיכא גזירת מלכות גרידא. וע"ז כ' הרמב"ם דבבית שני לא היו מתענין, אלא רצו מתענין רצו לא, כלומר כשהיתה גזירת מלכות בבית שני, בתשעה באב היו מתענין, ואה"נ כשהיה שלום היו שמחין. (אח"כ מצאתי שבפרמ"ג במשבצות ריש סי' תקנ"א ושפת אמת שתרצו באופן זה, וברוך שכיוונתי).

הרב פרופ' דוד גולינקין, ממכון שכטר של התנועה הקונסרבטיבית, מנסה להוכיח שבבית שני צמו בתשעה באב. הנה חלק מדבריו (קישור):

ומה עלה בגורלם של ד’ הצומות הללו במרוצת תקופת בית שני? האם יש עדות ממשית על כך? אין עדות לגבי ג’ הצומות, אבל יש עדות ברורה שצמו בתשעה באב בימי הבית השני. מהרי”ן אפשטיין מנה שלוש הוכחות לכך מהספרות התלמודית:
1. משנה ראש השנה א’:ג’:
על ששה חדשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים, יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.
כלומר, בזמן הבית שליחים יצאו אף על פסח קטן – דהיינו פסח שני (במדבר ט’:א’-י”ג) — אבל על תשעה באב ושאר החגים ברשימה יצאו בין מלפני החורבן ובין לאחר החורבן.
2. ברייתא המופיעה בירושלמי ביצה ב’:ב’, ס”א ע”ב = תענית י”ג ע”א ועוד:
כל מחוייבי טבילות טובלין כדרכן בתשעה באב וביום הכיפורים. אמר ר’ חנניה סגן הכהנים: כדיי הוא [חורבן] ביתו של אלהינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה אחת.
הכוהנים בבית המקדש היו טובלים במקווה כדי לאכול תרומות בטהרה. לפי פרופ’ אפשטיין, רבי חנניה חי ונפטר לפני חורבן בית שני. אם כן, יש כאן מחלוקת מזמן הבית אם לטבול בתשעה באב אם לאו. זאת אומרת, שהיהודים צמו בתשעה באב בתקופת בית שני.
3. תוספתא תענית ג’:ו’, מהד’ ליברמן, עמ’ 338 ומקבילות:
אמ’ ר’, לעזר בי ר’ צדוק: אני הייתי מבני סנואה בן בנימין [שקרבן העצים שלהם הוא בעשרה באב ולכן זה יום טוב בשבילם] וחל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר שבת [=ליום ראשון] והיינו מתענין ולא משלימין.
ר’ אלעזר בר’ צדוק חי לפני ואחרי החורבן. ברם, רוב הסיפורים שהוא מספר בספרות התלמודית התרחשו לפני החורבן והביטוי ” אני הייתי” מלמד שהוא מספר על אירוע שאירע לפני החורבן. פרופ’ אפשטיין גם מסביר שלמרות שר’ אלעזר היה כהן, הוא הצטרף לקרבן העצים של בני סנואה בן בנימין.
מכאן ניתן ללמוד שבזמן הבית השני בני המשפחה הזאת צמו חצי יום כשתשעה באב נדחה לעשרה באב מפאת כבוד השבת, אבל שאר העם התענו והשלימו.
4. אפשר להוסיף הוכחה רביעית על פי סברא. לדעת אלון “בכל ימי בית שני לא נתקיימו תעניות אלו… מלאחר חורבן [בית] שני עמדו חכמים וחזרו והנהיגו תעניות אלו…” (אלון, כרך א’, עמ’ 166 וכן סבר מור). רוזנטל כבר תמה על שיטה זאת (עמ’ 458): אם זכריה הנביא ביטל את ד’ הצומות הללו בשנת 518 לפנה”ס והתנאים חידשו אותם כעבור 600 שנה בשנת 70 לספירה, למה לא שמענו מילה על כך בכל הספרות התלמודית!? ועוד, למה לתנאים לחדש את הצומות של עשרה בטבת וצום גדליה שאין להם קשר לחורבן בית שני כלל וכלל!
לסיכום, ברור שבימי בית שני, כשבית המקדש עמד על תילו ואחוז ניכר של עם ישראל היה שרוי על אדמתו, המשיך העם היהודי לצום בתשעה באב וכנראה אף בשאר הצומות שנקבעו כזכר לחרבן בית ראשון.