כפייה דתית - הרב סולובייצ'יק והרב קוק

ברשימה "ביקורת ספרים: עוז וענווה, מאת: הרב ראובן ציגלר" הצגתי את דברי הרב סולובייצ'יק בעניין "כפה עליהם הר כגיגית". ברשימה הנוכחית אני מבקש להציג את הדברים בצורה שלמה יותר, ולהציג מנגד את דבריו של הרב קוק על אותה סוגיה.

הגמרא בשבת (פח) מתארת שה' כפה על אבותינו במעמד הר סיני את ההר כגיגית. התוצאה של פעולה זו היא "מודעה רבה לאורייתא":

ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.

ורש"י מסביר:

שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס

ניתן להבין מכאן שזו הדרך הראויה לחיקוי: לכפות את שמירת התורה על עם ישראל. על פי זה כתבו רבים וטובים שיש עניין לחוקק חוקים במדינת ישראל המונעים מאחינו בני ישראל לחטוא. כך לדוגמא כתב הרב אברהם שרמן במאמר בתחומין ה שכותרתו "חובת החקיקה הדתית ויישומה על פי ההלכה". הנה שאלת הפתיחה של המאמר:

והנה פסקת המסקנה:

נראה שתי גישות שונות של שניים ממנהיגי הציבור הדתי-לאומי בעניין הכפייה הדתית: הרב סולובייצ'יק והרצי"ה קוק.

הרב סולובייצ'יק על כפייה ובחירה

בדרשתו הידועה "איש האמונה הבודד" מנתח הרב סולובייצ'יק את שני תיאורי בריאת האדם בתחילת ספר בראשית. לדבריו, שני התיאורים מתארים שני טיפוסים שונים של אנשים: איש ההדר ואיש הדת/האמונה.

-        איש ההדר, האדם הראשון, הינו אדם יוצר, כריזמאטי, כובש, הוא מעוניין להבין "כיצד פועל היקום?" בעיקר כדי שהוא יוכל לשלוט ביקום ולקדם את עצמו ואת הבריאה. אדם זה הוא יצור נכבד, "ותחסרהו מעט מאלוהים", יציר כפיו של אלוהים ונזר הבריאה.

-        איש האמונה, האדם השני, מעוניין להבין "מדוע פועל העולם?", "מה מהותו של היקום?". אדם זה נוצר מהאדמה. הוא אינו חוקר את היקום בצורה מדעית, אלא מתפעל מהעולם דרך רגשותיו. הוא אינו מחפש להיות כאלוהים, אלא להתחבר לאלוהים.

לכל אחד משני טיפוסי "האיש" הללו נוצר גם קהילה.

לאיש ההדר נוצרת קהילת ההדר – קהילה שכל אחד מחבריה מתחבר לקהילה כי הוא מרגיש שהוא עצמו יקבל משהו מהשותפות, יותר ממה שהוא יכול להשיג מהבדידות.

לאיש האמונה נוצרת קהילת הדת – קהילה שלא מתחברים אליה מתוך השאלה "מה אקבל ע"י הצטרפות לקהילה?", אלא ע"י השאלה "כיצד אנחנו יכולים כולנו להתקדם עם נהיה ביחד?".

המיוחד בקהילת הדת הוא שאלוהים בכבודו ובעצמו הוא חבר מן המניין בקהילה:

"האדם הראשון נפגש בכוח עצמו עם חווה, ואילו האדם השני נפגש עמה על פי תיווכו של האלוהים... לעולם אין האלוהים מחוץ לקהילה בעלת הברית. הוא מתחבר אל האדם והוא שותף לקיומו של בעל הברית. סופיות ואין-סופיות, זמניות ונצחיות, יצור ובורא – הכל מתקשרים לאותה קהילה. הם מתחברים יחדיו ומשתתפים בקיום אחיד." 

"האלמנט של שיתוף האלוהים והאדם חיוני הוא לקהילת הברית, כי עצם הצידוק של הברית מבוסס בעקרון המשפטי-ההלכתי של משא ומתן חפשי, קבלת אחריות הדדית של חובות, והכרה מליאה של זכויות שוות לשני הצדדים המתאגדים בברית. שני צדדים המתחברים בזיקת-גומלין של ברית הם בעלי זכויות שאינן ניתנות להפקעה ואשר מתבטלות רק בהסכמה הדדית. החוויה הפרדוקסאלית של חירות, הדדיות, ו"שוויון" בעימות האישי עם האלוהים, משמשת יסוד להבנת טיבה של קהילת האמונה והברית."

הדברים הללו של הרב סולובייצ'יק, מעבר לחידוש הרב שיש בהם, בודאי אינם יכולים להסתדר עם רעיון כמו זה ש"כפה עליהם הר כגיגית", שאפשר לכפות אדם להיות חלק מקהילת-דת.

הרב עצמו מתייחס לשאלה הזאת בהערת שוליים:

"דעת התלמוד שכפה עליהם הר כגיגית, שהאלוהים עשה פעולת כפיה בשעת ההתגלות בסיני, אינה נוגדת את התיזה שלנו. התלמוד מתייחס לפעולה שנעשתה לאחר שהברית נכרתה על פי החלטה חופשית ביום הקודם. 

לפיכך תמוה מאמר הגמרא "מכאן מודעא רבה לאורייתא" מאחר שהכפיה התייחסה רק להגשמתה של הברית ולא לעצם כריתת הברית... יש לפרש את הרעיון שבמאמר הזה שהוא מתייחס לנסיבות מוסריות מקלות אך לא להגנה הלכתית. 

לפי הנראה, האלוהים דורש מן הקהילה שתי התחייבויות: האחת היא כללית, לציית לרצון ה' – כל עוד אין הקהילה מכירה את האופי של ההתחייבות. והשניה היא התחייבות כלפי כל חוק וחוק. ההתחייבות השניה נתקבלה מתוך כפיה. 

הטעם להכנסת גורם הכפיה לברית הגדולה בסיני בניגוד, לכאורה, לסיפור המקראי, הוא שאיש הברית חש שהאלוהים כופה עליו ומכניע אותו אף בשעה שהוא פועל כבן-חורין."

לסיכום, הרב סולובייצ'יק מציע להבחין בין הכניסה הראשונית לקהילת האמונה – שזו נעשית לגמרי בחופשיות ובבחירה מודעת, לבין ההתחייבות על הפרטים שזה נעשה לכאורה בכפייה. אך גם מה שנעשה לכאורה בכפייה, זה לא בהכרח לגמרי בכפייה, אלא ייתכן וזה רק תחושה שהאלוהים כופה עליו ומכניע אותו, גם אם הוא פועל לחלוטין כבן-חורין. [נראה שיש מקום להשוות זאת לנישואין: האדם נכנס לברית הנישואין לחלוטין בבחירה חופשית, אך החיים המשותפים והיחס הבינאישי מחייב את האדם גם לעשות דברים שבבחירה חופשית יתכן ולא היה מוכן להתחייב אליהם. אך זה חלק מהקשר, שהאחד עושה לטובת השני גם דברים שהוא לא תמיד שמח בהם.]

הרב ראובן ציגלר (עוז וענווה, עמ' 165) מציע אפשרות אחרת לפשר בין דברי הרב כאן על קהילת הברית לבין אלמנט הכפיה, הגם שהוא מודה שזה שונה מהדרך שהרב עצמו הציע. לדבריו, הכפיה אינה בהכרח על איש האמונה, אלא על הדמות המורכבת משני סוגים הטיפוסים – איש ההדר ואיש הדת:

"נוכל להציע שאדם ב' אינו חווה כפייה במפגשו עם הברית, בניגוד לאדם א'. אדם ב' רואה בברית את המענה לבעייתו, ואילו אדם א' מתייחס אליה כחובה כפויה. כלומר, גם לעניין זה, כל אחד מאתנו מורכב משני סוגי אדם, והדיאלקטיקה בין החופש והכפייה נובעת מתגובותיהם של החלקים השונים בנפשנו לחוויית הברית."

נראה שהרב רואה בקבלת ברית-סיני הכניסה האולטימטיבית לקהילת-דת, ולכן לא ייתכן והיא נעשתה בכפיה. ולכן לא ניתן להסביר שכפיית ההר כגיגית היתה על עיקר קבלת הברית (והכניסה לקהילת הדת). הסברו של הרב שהכניסה לקהילת האמונה לא נעשית לצורך רווח אישי, אלא לצורך הנאת הבריאה כולה, מסבירה מדוע לא סביר שזה נעשה בכפייה.

את גישתו נגד כפייה בענייני דת מראה הרב סולובייצ'יק באיגרותיו הן ביחס להלכות ציבור, ענייני החקיקה הדתית במדינת ישראל, והן ביחס להוראה וחינוך:

אי אפשר לי להצטרף לשום תנועה, אף אם מלאה היא חכמים וסופרים כרימון, אם היא מנסה "להעמיד את הדת על תלה על ידי ידויי אבנים והפצת כתבי פלסתר"... גם בארץ ישראל צריכים להיזהר פן ניכשל בבחירת אמצעים בלתי הגונים לשם הגנה על הדת... רק עבודה רוחנית-חינוכית תחולל נפלאות. לו הייתי בארץ-ישראל, הייתי נלחם במישור החקיקתי רק על אפשרות מלאה של חינוך דתי בכל השלבים... ביחס לחוקים אחרים אין אני משוכנע כי עזרה פורמלית-מדינית תחזק את מעמד הדת. (הרב סולובייצ'יק, איש על העדה, עמ' 225)

מאמרים מפורסמים... אומרים כי "הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים" (מדרש), "אי סייפא לא ספרא, ואי ספרא לא סייפא" (התלמוד), וניתן לבארם באורח יפה לאור מה שאמרנו לעיל (בדרך דרשנית, שכן במקורם פירוש מאמרים אלה אחר הוא). הן החרב, מכשיר הכוח הפוליטי, והן הספר, סמל ההשפעה והשלטון הרוחניים, ניתנו לאדם בידי ה'. אין האדם יכול לזכות בשניהם. עליו להחליט, או שהאדם הוא שליט פוליטי הכופה את רצונו על אחרים, או שהוא מורה ומנהיג רוחני המביא אחרים להפנים את רצונו. (הרב סולובייצ'יק, איש על העדה, עמ' 342)

הרב קוק על כפייה ובחירה

הראי"ה קוק מסביר את הגמרא על "כפה עליהם הר כגיגית" בספרו עין איה באופן הבא:

האדם שליט לבחור במה לרצות, אך אינו שליט להחליט האם לרצות – עצם קיום הרצונות של האדם (המאוויים שלו) נובע מעצם זה שהוא בחיים.

לאן שייכת התורה? לשאלה מה לרצות, או לשאלה האם לרצות?

בכפיית קבלת התורה על עם ישראל, ה' סיווג את התורה כחלק מחייה של האומה – כבר אין שאלה האם לקבל את התורה, זה דבר נתון.

לאור דברים אלו הרב קוק מסביר את המודעה רבא לאורייתא באופן אחר מזה שהסברנו עד עתה:

שאין כוונתה של מודעא זו החלשה לקיום קבלת התורה, כי אם התגלות עליונה, שבכל מה שאפשר להיות עובר ע"י יצרי לבב אדם מהעברתה של תורה אינו משנה כלל את תכונתו של הרצון הפנימי העצמי של ישראל העומד למעלה מכל חירות וחופש בחיריים.

לדברי הרב קוק, כיוון שה' כפה עליהם הר כגיגית, והתורה לא נתקבלה מבחירה, אלא הפכה לחלק מחייה של האומה הישראלית, הרי שכאשר הם עוברים על רצון התורה ברור שאין זה בחירה אמיתית לעבור על דברי התורה (שהרי אין להם בחירה כזאת).

מעניין להשוות את דבריו אלה של הראי"ה קוק לדברים שראינו לעיל מהרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק דבר על כך שהצטרפות לברית סיני, לקהילת האמונה, חייבת להיעשות באופן וולונטרי, אחרת היא חסרת משמעות. הרב קוק אומר דבר כמעט הפוך לגמרי. לא רק שאין צורך להצטרפות וולונטרית לברית סיני, אלא שאין אפשרות להתנגד.

ראינו לעיל, שכפועל יוצא מהשקפתו, הרב סולובייצ'יק סבר שהדרך לחינוך לתורה ולעידוד התקרבות לדת אינה יכולה לדור יחד עם כפייה. 

בנו של הראי"ה קוק, הרצי"ה קוק, שכנראה סבר כאביו ביחס לחיבור האינהרנטי שיש לעם ישראל לתורה, התבטא על כפייה דתית באופן הבא (שיחות הרב צבי יהודה, ספר שמות, עמ' 208):

הרב חגי שטמלר מסביר את שיטתו הפילוסופית של הרב צבי יהודה קוק בעניין זה בספרו עין בעין (עמ' 218):

המשמעות מרחיקת הלכת של התפיסה הפילוסופית הזו, היא התנגדות רוחנית לכל כפייה מכל סוג שהוא. לכן טען כי יש לקיים מצוות לא בתור מעשים חיצוניים גרידא, 'מצות אנשים מלמדה', אלא ככאלה הנובעים מתוך תודעה אמונית עמוקה. העשייה החיצונית לעולם צריכה להיות מחוברת לאידיאלים ולשאיפות הפנימיות, ולמעשה גם מה שנראה כחיצוני, אינו אלא פנימי ונפשי.

זו הפרשנות הפילוסופית שאותה מעניק הרצי"ה לדברי המשנה במסכת ברכות: "למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמע'? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה, ואחר כך יקבל עליו עול מצות". הקדימות איננה קדימות של עשייה אלא של משמעות, כך שהמצוות מקבלות את המשמעות מתודעת עול מלכות שמים.

הגענו לתוצאה מעניינת. הגם שהרב סולובייצ'יק והרב קוק הבינו באופן הפוך את משמעות "כפה עליהם הר כגיגית", ואת האופן בו עם ישראל הצטרף ל"קהילת הדת". אעפ"כ כשהם ביקשו להפוך את משנתם למעשים, הם הסכימו שאין בין דת לכפייה כלום!