המוצא חמץ בחול המועד פסח

מחלוקת בדין ביעור חמץ

המשנה בתחילת פרק שני של פסחים מביאה מחלוקת בין חכמים לרבי יהודה כיצד נכון לקיים את מצוות התורה "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם":

רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים:

בהסבר דעת רבי יהודה הגמרא (יב ע"ב) מביאה ברייתא שמצמצמת את החיוב לבער חמץ בשריפה:

אמר רבי יהודה: אימתי - שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו - השבתתו בכל דבר!

הראשונים נחלקו מה הכוונה "בשעת ביעורו" ו"שלא בשעת ביעורו".

רש"י ביאר:

שלא בשעת ביעורו - בתחילת שש וכל שש, דאכתי מדאורייתא שרי, אבל בשעת ביעורו, בשבע שהוא מוזהר מן התורה - השבתתו בכל דבר.

כלומר, לדעת רש"י החיוב לבער חמץ בשריפה לדעת רבי יהודה הוא רק קודם זמן איסורו. לאחר זמן איסורו, ביעורו בכל דבר.

תוספות חולקים על רש"י. בין היתר הם מקשים על רש"י שרבי יהודה לומד שביעור חמץ הינו בשריפה מדין נותר שהינו בשריפה, והרי הדמיון מתקיים בעיקר לאחר זמן איסורו – שיהא בשריפה!

לכן מסבירים התוספות הפוך מרש"י: לאחר זמן איסורו דינו בשריפה, ואלו לפני זמן איסורו דינו בכל דבר.

[על דברי תוספות אלה, כתב הרש"ש (כא ע"ב) את הדברים המשעשעים הבאים:

וא"ת לפ"ז איך שרי לאכול ולהאכיל חמץ ל"י קודם הלא מבערו שלא ע"י שריפה י"ל דחום הטבעי אשר בבע"ח המעכל המזון הוי כשריפה [...] אולם לפ"ז יהיה סתירה למש"כ (בשבת סו) דלר"י חמץ בשריפת עצים דוקא ובדרך רחוק קצת י"ל דאדם נקרא עץ כדכתיב כי האדם עץ השדה בניחותא כפי' הראב"ע שם וה"ה בהמה חיה ועוף:]

הרא"ש מסביר את דעת רש"י שרבי יהודה וחכמים נחלקו אך ורק בשעה הששית, ואלו לפני כן ואחרי כן גם רש"י מסכים שמבערו בכל דרך (טור אורח חיים הלכות פסח סימן תמה):

כתב א"א הרא"ש ז"ל דאפילו לרש"י בשעה חמישית השבתתו בכל דבר כיון שמותר בהנאה ואינו נראה כן מפירושו שהוא פי' דלר' יהודה אפילו יוצא בשיירא הוא דוקא בשריפה וכששורפו בשעת איסורו לכ"ע אסור ליהנות בו לכך טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפני עצמו

[עי' מור וקציעה להסבר חדש בגמרא: שמחלוקת ר"י וחכמים זה רק בימי הפסח, אך בערב פסח רבי יהודה סובר שביעורו בכל דבר]

פסק הלכה

תוספות (כז ע"ב, ד"ה אין ביעור חמץ אלא שריפה) פוסקים כרבי יהודה:

אין ביעור חמץ אלא שריפה - נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה (ד' לג:)

[המשנה בתמורה כותבת: ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח - ישרף]

לעומת זאת, הרמב"ם פוסק כחכמים (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ג הלכה יא):

כיצד ביעור חמץ שורפו או פורר וזורה לרוח או זורקו לים

השלחן ערוך פסק כרמב"ם (שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תמה סעיף א):

כיצד ביעור חמץ, שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים.  ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה, הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים. הגה: והמנהג לשורפו. וטוב לשרפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע), אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה, הרשות בידו. (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו).

אך הרמ"א כתב שהמנהג בכל זאת לשרוף את החמץ.

המשנה ברורה מסביר:

והמנהג לשורפו - דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:

המוצא חמץ

הטור בסימן תמו כותב:

המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יוציאנו מיד

הבית יוסף שואל על לשון הטור "יוציאנו" – מה הצורך בזה? הרי אם דינו בשריפה, מה זה משנה אם מוציאו או לא?

הבית יוסף מציע שני תירוצים ללשון הטור:

1. הכוונה יוציאנו מהעולם על ידי שריפה.

2. דברי הטור הם כדברי רש"י שלאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר גם לדעת רבי יהודה, ולכן מספיק להוציאו מרשותו:

אי נמי לפירוש רש"י (י: ד"ה בתוך המועד) דשעת ביעורו היינו משעה ששית ואילך וכיון דבשעת ביעורו השבתתו בכל דבר משמע לרבינו דהוא הדין דבמוציא מרשותו סגי

הט"ז דוחה את הסבר הבית יוסף בדברי הטור:

ואני או' חס לנו לפ' כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרי' בגמ' פ"ק א"ר ישמעאל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הן חמץ בפסח ובור בר"ה וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו

לכן, הוא מסביר שכוונת דברי הטור הם שפשוט יוציאנו מביתו עד שיספיק לבערו, שלא יבוא לידי מכשול אכילה.

המשנה ברורה שראינו לעיל כותב שלכתחילה יש לבער את החמץ שמצא בביתו בחול המועד בשריפה, לצאת ידי כל הדעות.

הפסקי תשובות (סי' תמו) מוסיף מה הדין באדם שמכר כל חמצו:

המוצא חמץ בביתו אם הוא בחוה"מ יוציאנו ויבערנו מיד. ויש לכתחילה לבערו ע"י שריפה דווקא, ואין צריך להוציאו לרשוה"ר כדי לשורפו, אלא יטלנו למקום שאין שם אנשים ואף אם הוא בדירתו או בחצירו ושם ישרפנו מיד.

ולפי מנהג זה שכותבים בשטר מכירה שמוכרים כל חמץ בכל מקום שהוא כתבו עוד שאם מוצאים בזמננו חמץ בבית בפסח אין לשורפו או לבערו מן העולם בכל צורה שהוא, שאיך יוכל לבער דבר שאינו שלו והוא קנין הנכרי, ואדרבה בשעה שיקחהו לשריפה הרי גזל בידו וקנאו להתחייב באונסין, אלא יקח החמץ מיד עם מציאתו ויצניעו עם שאר החמץ במקום שמכור לנכרי.