בדף היומי מהיום נלמד (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יא עמוד א):
אונקלוס בר קלונימוס איגייר. שדר קיסר גונדא דרומאי אבתריה, משכינהו בקראי, איגיור. הדר שדר גונדא דרומאי [אחרינא] אבתריה, אמר להו: לא תימרו ליה ולא מידי. כי הוו שקלו ואזלו, אמר להו, אימא לכו מילתא בעלמא: ניפיורא נקט נורא קמי פיפיורא, פיפיורא לדוכסא, דוכסא להגמונא, הגמונא לקומא, קומא מי נקט נורא מקמי אינשי? אמרי ליה: לא. אמר להו: הקדוש ברוך הוא נקט נורא קמי ישראל, דכתיב: וה' הולך לפניהם יומם וגו', איגיור [כולהו]. הדר שדר גונדא אחרינא אבתריה, אמר להו: לא תשתעו מידי בהדיה. כי נקטי ליה ואזלי, חזא מזוזתא [דמנחא אפתחא], אותיב ידיה עלה ואמר להו: מאי האי? אמרו ליה: אימא לן את. אמר להו: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, איגיור. תו לא שדר בתריה.
[בתרגום ע"י חברותא:
חברותא עבודה זרה דף יא עמוד א
והגמרא מספרת על מה שאירע עם אונקלוס, שגם הוא היה אחד מחשובי רומי, והתגייר.
אונקלוס בר קלונימוס איגייר, התגייר.
שדר קיסר, שלח קיסר רומי גונדא דרומאי, גדוד חיילי רומי אבתריה, אחריו, לתופסו ולהביאו אליו.
משכינהו בקראי, משך אותם במקראות, שהוכיח להם בראיות מהכתובים על דת ישראל שהיא האמיתית והנצחית, איגיור. נמשכו אחריו חיילי רומי, והתגיירו גם הם.
הדר שדר, חזר הקיסר ושלח גונדא דרומאי [אחרינא], אחרת אבתריה, אחריו, וציווה עליהם הקיסר, ואמר להו: לא תימרי ליה, ולא מידי. אל תכנסו איתו בוויכוחים!
כי הוו שקלו ואזלו, כשלקחוהו והתחילו ללכת, אמר להו, אמר להם אונקלוס: לא אתווכח עמכם, אלא אימא לכו מילתא בעלמא, אומר לכם דבר סתם!
ובחשבם, שעל כך לא נצטוו מהקיסר - שמעוהו.
אמר להם: ניופיורא, שר קטן נקט נורא, מחזיק אבוקה קמי פיפיורא, בפני שר הגדול ממנו, להאיר לפניו לכבודו. וכן עושה פיפיורא לדוכסא, שר גדול ממנו, וכך עושה דוכסא להגמוניא, והגמוניא עושה כך לקומא, המלך -
קומא - מי נקט נורא מקמי אינשי, האם המלך מחזיק אבוקה בפני אנשים?! אמרי ליה החיילים לאונקלוס: לא!
אמר להו אונקלוס לחיילים: הקדוש ברוך הוא נקט נורא, מחזיק אבוקה להאיר קמי ישראל, דכתיב [שמות יג] "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להאיר להם".
ובכך הוכיח להם גודל חביבות וחשיבות עם ישראל בעיני הקדוש ברוך הוא.
איגיור [כולהו], גם הם נוכחו בצדקת דרכו, ונתגיירו.
הדר שדר, חזר ושלח גונדא אחרינא אבתריה, גדוד אחר אחריו. אמר להו, וציוה עליהם: לא תשתעו מידי בהדיה! אל תדברו אתו כלום!
כי נקטי ליה ואזלי, כשלקחוהו, והתחילו ללכת, חזא מזוזתא, ראה את המזוזה [דמנחא אפיתחא המונחת בפתח], אותיב ידיה עלה, אונקלוס שם ידו על המזוזה, ואמר להו: מאי האי? מה זה? [גירסא אחרת: אחיך, צחק, ואמר להו: אמאי קא מחייך, מדוע הנני צוחק?].
וכך משך אותם לדבר אתו.
אמרו ליה, אמרו הם לאונקלוס: אימא לן את, אמור לנו אתה!
אמר להו אונקלוס: מנהגו של עולם מלך, שהוא בשר ודם, יושב מבפנים בהיכלו, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים, והוא משמרן מבחוץ. שהמזוזה שומרת עליהם מן המזיקין, כמו שנאמר [תהלים קכא] "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".
איגיור. גם הם נתגיירו.
תו לא שדר בתריה, שוב לא שלח אליו גדודים לתופסו.]
הגמרא מספרת אודות שלושה ניסיונות מוצלחים של אונקלוס לגייר את שליחי הקיסר.
את תוכן השכנוע הראשון איננו יודעים, מעבר לזה שהוא משך את לבם בפסוקי המקרא. השכנוע השני היה שהקב"ה האיר לפני בני ישראל, שלא כדרך מלך או מפקד חשוב לפני פקודיו. השכנוע השלישי היה שהקב"ה שומר על ישראל מבחוץ, שלא כדרך מלך ששומריו יושבים ושומרים אותו מבחוץ.
מה שכנע כל כך את שליחי הקיסר בדברים אלו?
על פניו יש צדק במה שקורה אצל ייצורי אנוש - המלך הוא זה שנהנה מהשמירה והתאורה של הפחות חשובים ממנו. מדוע אם כן זה שונה אצל הקב"ה?
הסבר אפשרי אחד לדברי אונקלוס הוא שהמוטיב שהוא מנסה להחדיר ללב שומעיו הוא שאם היחסים בין אדם ליוצרו הם רק כנתין כלפי מלכו, הרי שהדברים חסרים ולא מובנים. אם נוסיף ליחסים האלה מימד של הורות - רק אז יש פשר למה שמתרחש במערכת היחסים הזו. שכן הורה דואג לילדיו - "ואשא אתכם על כנפי נשרים", שומר עליהם ודואג לצרכיהם.
זה מה שאונקלוס אומר לשליחים שמשכנע אותם: יש לכם ביהדות הזדמנות למערכת יחסים של בן לאב. התוכלו לותר עליה?
אבל נראה להוסיף עוד דבר.
נקדים את דברי המהרש"א בחידושי אגדות:
יראה בזה לפי ענינו שהם מיני שררה לפי מעלותם לעבודת כוכבים הקומא הוא הגדול לפי חשיבותו ואמר דכל אחד מהם נקט נורא להחשוב וגדול ממנו עד שהקומא לפי גודלו וחשיבותו לא נקט נורא מקמי שום בר אינש אלא בפני עבודת כוכבים כי במחשך כל מעשיהם והם צריכין לאור אדם אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן כי נהורא עמיה שרי ואדרבה הוא נקט נורא מקמי ישראל כי הוא אינו צריך לאורם אבל הם צריכין לאורו כדאמרינן פרק ב"מ ועיין בענין זה פרק החובל וק"ל:
המהרש"א מסביר שהקב"ה איננו זקוק לתאורה, בניגוד למלך או מפקד בשר ודם. כך גם הקב"ה איננו זקוק לשמירה, בניגוד למלך בשר ודם. אבל אצל בני אדם, לא רק המלך זקוק לשמירה, הנתינים שלו זקוקים לכך שהוא ישמר למען שלומם שלהם - שכן אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלאו. החיילים זקוקים שמפקדם יראה כדי שהוא יוכל להוביל אותם במלחמה.
כשבני אדם דואגים לרווחתם של הממונים עליהם בהיררכיה הצבאית או המונארכית, הם למעשה דואגים לטובתם שלהם - הם פועלים למען האינטרס שלהם שדאגה למלך או למפקד משרת את הטובה שלהם.
ביחסים בין ישראל להקב"ה אף אחד לא משלה את עצמו שהבורא זקוק לתאורה - "וכי לאורם הוא צריך?" או לשמירה. לכולם ברור שהקב"ה שומר עליהם, ודואג לצרכיהם ולא להפך. בעבודת ה' האדם אינו יכול לחוש שהוא מטיב לא-ל - הא-ל הוא המטיב לנו בני האדם, ולא להיפך.
נדמה שבדרך הזו נוכל להבין גם את הימשכותם של שליחי הקיסר הראשונים אחר המקראות - סיפורי המקרא ממחישים את הנהגת ה' את העולם ואת בני האדם שחייבים לו הכרת הטוב רבה.
בשבת שירה נפתח את עינינו לחזות בטוב הגדול שעשה הקב"ה עמנו ועם אבותינו ונאמר לפניו שירה חדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
אשמח לקבל תגובות לדברים המתפרסמים בבלוג "רב צעיר".
נא להקפיד להגיב לגופם של דברים ולא לגופם של כותבים!
בבקשה לא להגיב כ"אנונימי" - בחרו בשם כלשהוא והגיבו איתו.