מצוות הצדקה - מקורות ראשוניים

גמילות חסדים היא אחת מן העמודים שהעולם עומד עליהם.

התורה מרחיבה בכמה וכמה מצוות את הצורך לגמול חסד עם הבריות:

1.      שמות פרק כב כד:

אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:

ספר החינוך מגדיר מצווה זו:

להלוות לעני, כהשגת היד כפי מה שצריך לו, למען הרחיב לו ולהקל מעליו אנחתו

טעם המצווה לדברי ספר החינוך – שנהיה בעלי מידות טובות וראויים לקבל את הטובה מאת הקב"ה. [ספר החינוך מוסיף לשיטתו שפרנסת העני בידי אדם הוא חלק מתורת הגמול]

2.      דברים פרק טו ז-יא:

(ז) כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן: (ח) כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ: (ט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא: (י) נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל  מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: (יא) כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:

ספר החינוך מגדיר כאן שתי מצוות:

מצוות לא-תעשה:

שלא נמנע החסד והצדקה מאחינו בני ישראל, וכל שכן מן הקרובים. בדעתנו חולשת ענינם ויש בנו יכולת לסעדם

ומצוות עשה:

לעשות צדקה עם הצריך אליה בשמחה ובטוב לבב. כלומר שנתן מממוננו למי שיחסר לו, ולחזק העני בכל מה שצריך למחיתו בכל יכלתנו

מלבד מצוות אלו, התורה מצווה לתת לעני מעשר עני למשך שנתיים מתוך מחזור שבע שנים:

3.      דברים פרק יד

(כח) מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: (כט) וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה:

ספר החינוך הגדיר מצווה זו:

להוציא מעשר עני בשנה השלישית וששית מן השמטה, ועל זה נאמר [דברים י"ד, כ"ח], מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך, ובשנה הזאת היו מפרישין מעשר עני במקום מעשר שני של שאר שנים, ואין מפרישין מעשר שני כלל.

וכן נצטוינו על מתנות לעניים, לקט שכחה ופאה.

ראוי לסיים סקירה זו בדברי הרב דסלר במכתב מאליהו ח"א בקונטרס החסד:

הן האהבה והנתינה באות כאחת, האם הנתינה היא תולדת האהבה או להיפך האהבה באה מן הנתינה?

הורגלנו לחשוב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, ייטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם את פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא – אם בן יהיה, אשר ילד או אימן, או חיה אשר גידל, ואם צמח אשר נטע, או אם גם מן הדומם, כמו בית אשר בנה – הנהו דבוק למעשי ידיו באהבה כי את עצמו ימצא בהם.

ושם בהמשך הוא כותב:

לאדם אשר יזכה להגיע את המדריגה המעולה הזאת, מובנת היא כפשוטה מצות התורה: "ואהבת לרעך כמוך" – "כמוך בלי שום הפרש... כמוך ממש" (מסילת ישרים פרק יא). כי בנפשך תמצא, אשר אתה והוא – אחד הנכם, ותרגיש הרגשה ברורה, כי הוא לך כמוך.

ואמנם היה מי שטען בפני שיש בדברים אגואיסטיות מסוימת, שבסופו של דבר האדם מטיב לעצמו ולא לזולתו, כי הוא רואה את השתקפות עצמו בזולתו.

מעניין שגם העלי-תמר על הירושלמי בתחילת פאה הדגיש את הרווח האישי שיוצא מהנתינה לזולת:

וגמילות חסדים. בתנ"ך בא השם חסד בלי הסמיכות גמילת חסד כמו זה חסדך אשר תעשה עמדי (בראשית כ) ולבני ברזילי תעשה חסד (מ"א ב) ובכמ"ק. אולם בלשון חכמים גמילות חסדים, שכן החסד שעושה האדם עם חברו עושה חסד לעצמו שחברו ישלם לו כגמולו וכמ"ש רש"י בריש פרשת ויחי, חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, מכאן שחסד שעושים עם החיים הוא כן מצפה לתשלום גמול, ואעפי"כ מצוה היא כדי שבנ"א יגמלו חסד אחד עם חברו וסוף כל סוף חברו נהנה מחסדו וכמו מצות צדקה דכתיב בחנוני נא בזאת אמר ה' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והרקותי לכם ברכה עד בלי די וכמ"ש בתענית ט. ומצוה גדולה היא שהעני נהנה. ועמ"ש בכתובות פ"ז ה"ה.

נראה שניתן ללמוד מדברי חכמים אלו שבמצוות בין אדם לחבירו בסופו של יום הדבר המכריע הוא המעשה והתוצאה, ופחות הכוונה והמניע.