שכר ועונש – בספרות חז"ל

בחלק הקודם, "שכר ועונש במקרא", ראינו שמערכת השכר והעונש שהתורה מאריכה בו היא עבור הציבור, ולא לפרטים-יחידים. עבור הפרט, התורה אינה מציינת שיש מערכת כוללת של שכר ועונש, אלא רק עונשים מובטחים למי שסוטה באופן קיצוני מהדרך הטובה.

נראה שנושא השגחת הבורא על ברואיו קשור בטבורו לנושא השכר ועונש: אם התורה מציגה מערכת שלמה של שכר ועונש ומבטיחה שלעושה טוב ייטב, ושלעושה רע יירע, אזי יש לצפות שרק לעושה רע יירע ושרק לעושה טוב ייטב. ואם התורה לא מציגה מערכת שלמה של שכר ועונש, כפי שראינו לגבי היחיד, אין סיבה השקפתית לחשוב שרק לעושה רע יירע.

הפעם נתמקד בספרות חז"ל ונראה מה אומרים לנו חז"ל אודות סוגיות השכר ועונש וההשגחה.

המשנה בקידושין אומרת (פרק א משנה י):

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ

כלומר, לדברי המשנה נראה שיש מערכת של שכר ועונש – העושה טוב מקבל טובה, והעושה רע – אינו זוכה בטובה.

אך הגמרא מסבירה שיש בדבר זה מחלוקת תנאים: רבי יעקב סבור שאין שכר מצוה בעולם הזה, ואילו תנאים אחרים (שלא פורש מיהם) סבורים שיש שכר מצוה בעולם הזה. (לפי רש"י המשנה זו דעה תנאית החולקת על רבי יעקב, אך הפני יהושע חולק על הבנת רש"י ומסביר שכוונת הגמרא לומר שמה שכתוב במשנה "מטיבין לו ומאריכין לו ימיו" זה בעולם הבא):

הא מני? רבי יעקב היא, דאמר: שכר מצוה בהאי עלמא ליכא; דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה; בכיבוד אב ואם כתיב: למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך, בשילוח הקן כתיב: למען ייטב לך והארכת ימים, הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך - לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך - לעולם שכולו ארוך. ודלמא לאו הכי הוה! ר' יעקב מעשה חזא. ודלמא מהרהר בעבירה הוה! מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ודלמא מהרהר בעבודת כוכבים הוה, וכתיב: למען תפוש את בית ישראל בלבם! איהו נמי הכי קאמר: אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא, אמאי לא אגין מצות עליה כי היכי דלא ליתי לידי הרהור.

לכאורה, דבריו של רבי יעקב תואמים לחלוטין עם הדברים שפתחנו בהם: שאין מקום לומר שניתן להסיק מאיכות חייו של האדם בעולם הזה על טיב מעשיו.

כך גם עולה מדברי הגמרא בשבת (דף נה עמוד א):

אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא - דכתיב "הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו'". אין יסורין בלא עון דכתיב "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם".

מיתיבי; אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה. אמרו לו: והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו! אמר להם: "מקרה אחד לצדיק ולרשע לטוב וגו'"! - הוא דאמר - כי האי תנא, דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר יען לא האמנתם בי הא האמנתם בי - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם.

מיתיבי: ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד. וכולהו גמרא, לבר מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא, דכתיב "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב" וכי בת נחש הואי? והלא בת ישי הואי! דכתיב "ואחיותיהן צרויה ואביגיל"! אלא: בת מי שמת בעטיו של נחש. מני? אילימא תנא דמלאכי השרת - והא איכא משה ואהרן, אלא לאו: רבי שמעון בן אלעזר היא, ושמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עון, ותיובתא דרב אמי - תיובתא.

גם כאן מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בנושא: האם אדם מת בגלל חטאיו בלבד, או שיש מציאות שאדם מת גם בלא קשר לחטאיו. אך הגמרא בסופו של דבר דוחה ואומרת שאין טעם לומר ש"אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון".

באופן דומה ניתן לראות גם בגמרא בעבודה זרה שאין מקום לציפייה שבעולם הזה תהיה התערבות א-להית לפגיעה בעושי רשעי בכל מעשה שעושים (דף נד עמוד ב):

ת"ר, שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי: אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה, הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות, יאבד עולם מפני השוטים? אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שגזל סאה של חטים [והלך] וזרעה בקרקע, דין הוא שלא תצמח, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. דבר אחר: הרי שבא על אשת חבירו, דין הוא שלא תתעבר, אלא עולם כמנהגו נוהג והולך, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. והיינו דאמר ריש לקיש, אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי.

גם כאן הגמרא מדגישה כי "עולם כמנהגו נוהג והולך" והקב"ה אינו "מטריח" את עצמו לשנות את טבע הנהגת העולם בעקבות מעשיהם של יחידים. אך חשוב להדגיש, שבגמרא זו יש רק צד אחד של המשוואה: שלא בהכרח שיארע רע לעושי רשעה, אך הצד השני של המשוואה (שרע מתרחש רק לעושי רשעה) אינו מופיע כאן בפירוש.

נעצור כאן לרגע ונדגיש נקודה חשובה.

הגם שעד עתה הצגנו את דברי חז"ל כאילו אין בהם חידוש על פני מה שראינו בפרק הקודם כשניסינו לנתח את דברי התורה שבכתב, יש בדברי חז"ל חידוש גדול. לדברי חז"ל יש מערכת שלמה של שכר ועונש גם ליחיד, דבר שלא יכולנו לדעת מהניתוח שערכנו. אלא, שהמערכת הזאת של שכר ועונש אינה מוצאת את מקומה בעולם הזה.

ולאחר שאמרנו דברים אלו נראה שיש מקומות בחז"ל שדווקא כן רואים בהם שבעולם הזה שלנו יש הקפדה על מעשי בני האדם, וכי הם מקבלים את הראוי להם על פי מעשיהם:

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד ב

ואמר ר' חנינא: אין אדם נוקף [=נוגף] אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר: מה' מצעדי גבר כוננו, ואדם מה יבין דרכו.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב

ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים - חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ל עמוד א

הכל בידי שמים, חוץ מצינים פחים, שנאמר: "צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם"

במקורות מקבילים גם המימרא ש"הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים" מובא בשם ר' חנינא.

אך לפחות לגבי מימרות "הכל בידי שמים" אין זה בהכרח נכון שמדובר כאן שכל שיארע לאדם הוא שכר ועונש על פעולותיו, אלא שהאדם הוא חלק מהטבע וחלק ממנהגו של עולם, אך אל לאדם להתרשל בעניין יראת שמים וצינים ופחים. כלומר, יתכן ומימרות אלו באות דווקא להעצים את מעשיו והשפעתו של האדם, ולא לצמצם אותם.

באשר למימרת ר' חנינא ש"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה", באמת נראה שיש כאן עמדה שונה מהעמדה שהוצגה למעלה מכמה וכמה מימרות חז"ל, אך כן תואמים למימרת רבי אמי ולדעה התנאית החולקת על רבי יעקב.