מחשבה לפרשת יתרו

החזקוני מביא בפירושו לפרשה את המדרש הבא (חזקוני שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב):

שאל טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא מפני מה שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בחמש דברות הראשונות ואינו נזכר בחמש דברות האחרונות, הלך לו ר' עקיבא לפלטרין של טורנוסרופוס והראה לו את רומחו חזר והלך לטרקלין שלו והראה לו שם את מגינו חזר והלך לקלמרין שלו והראה לו שם את שריונו וכלי זיינו, חזר והוליכו לבית הכסא שלו אמר לו מפני מה לא נתת כאן כלי זיינך אמר לו מפני שהוא גנאי לי להניחם במקום הטנופת. אמר לו רבי עקיבא כך בדברות הראשונות אין שם אלא דרך כבוד ולכך נכתב שם שמו של הקדוש ברוך הוא אבל בחמש אחרונות שמדבר ברציחה וניאוף גנבה ועדות שקר וחמוד לא רצה להזכיר שמו בהם. 

הרב שעוועל, המהדיר של מהדורת החזקוני של מוסד הרב קוק, מפנה למדרש הבא כאפשרות למקור דבריו של החזקוני (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כא - י' הדברות פ' קמייתא):

[דבר אחר עלי עשור וגו'] אדריינוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע בן חנניא אמר לו כבוד גדול חלק הקדוש ברוך הוא לאומות העולם (שנתן) [שאותן] חמשה דברות הראשונות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שמו מעורב בהם, כלומר שאם חטאו ישראל הוא קורא אחריהם תגר, חמשה דברות (האחרונים) [האחרונות] שנתן לאומות העולם אין שמו מעורב בהם, כלומר שאם חטאו אומות העולם אין קורא אחריהם תגר, אמר לו צא וטייל (עמו) [עמי] במדינות, ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו היה רואה איקונים שלו קבועה, אמר לו זו מה היא, אמר לו איקונים שלי, עד שמשכו לבית הכסא אמר לו אדוני המלך רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט [שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה] ובמקום הזה אינה קבועה, אמר לו את הוא סבא דיהודאי כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף, אמר לו ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר כך שבחו של הקדוש ברוך הוא להיות שמו מעורב עם הרצחנים עם המנאפים עם הגנבים, סילקו והלך לו

המדרש בפסיקתא מגלה לפנינו מה היתה האינטרס של אותו רשע בשאלתו, ומדוע ראה החכם היהודי צורך להפריך את דבריו. לדברי אותו רשע, ה' איננו אלוהי העולם, אלא אלוהי היהודים. המצוות שניתנות ליהודים הם בשמו של ה', ולכן גם נענשים היהודים העוברים עליהם. המצוות השכליות אין בהם את שמו של ה', כי כביכול אין לה' את היכולת או הרצון לכפות את המצוות הללו על באי עולם, אלא להמליץ בפניהם על קיומם.

החכם היהודי אומר שלמעשה אין חלוקה של המצוות בעשרת הדברות בין "מצוות יהודיות" ל"מצוות אוניברסליות" - על כולם קיימת "שליטתו" של הקב"ה, כפי שגם שליטתו של אותו רשע נמצא גם במקומות המטונפים, אלא שלא שם נמצאת גאוותו. שמו של ה' נמצא במי שהצליח לעלות מהמקומות המטונפים של גניבה, רצח וניאוף, והוא כעת מנסה לתקן עולם במלכות שדי.

כל המצוות כולן ניתנו על מנת לקיימן, לעלות ולהתעלות בעזרתן, לקבל שכר על קיומן ועונש על ביטולן ו"כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע". החלוקה בין חמש המצוות הראשונות לחמש המצוות השניות היא שהצפייה מהאדם להתאמץ להיות במסגרת החמש הראשונות ולא להיות צריך תזכורת תמידית של החמש השניות.

למדרש הפסיקתא רבתי שהבאנו לעיל יש המשך (בעז"ה בהזדמנות אחרת נחזור לעסוק גם בו):

כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית לנו מה אתה משיב, אמר להם כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא, בתחילה הלך לו אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה, אמר [להם] לא תרצח, אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב שנאמר על חרבך תחיה (בראשית כ"ז מ') אין אנו יכולים לקבל את התורה, אחר כך הלך אצל בני עמון [ומואב] אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף הדא [היא] דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (שם /בראשית/ י"ט ל"ו) אין אנו יכולים לקבל את התורה, אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה, אמר להם לא תגנוב, אמרו לו כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל הדא היא דכתב יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו (שם /בראשית/ ט"ז י"ב) אין אנו יכולים לקבל את התורה, ואחר כך בא לו אצל ישראל, אמרו לו נעשה ונשמע, הדא הוא דכתב [ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש] מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב'), אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים (שה"ש =שיר השירים= ח' י"ד) ברח דודי ערוק מן ריחא בישא (אית) [ואתא] לך לריחא טבא על הרי בשמים, עלי עשור עלינו לקבל את המצות (עשרות) [ועשרת] הדברות, עלי נבל עלינו להתנבל עליה בימי השמד ר' שמעון בן לוי אמר בשמחה (ורבנים אמרים) [ורבנין אמרו] שלא (באנגרים) [באנגריא], וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דעתם של ישראל שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה באימה ויראה ברתת וזיע פתח ואמר אנכי ה' אלהיך. 

השקעות כשרות - מעין סיכום

בשתי הרשימות הקודמות שעסקו בנושא השקעות עפ"י ההלכה:

- "השקעות כשרות" - ריבית
- "השקעות כשרות" - רכישת מניות בחברה העושה איסורים
ראינו שתי בעיות הלכתיות עיקריות כשבאים לדון בנושא השקעות:
1. לקיחת חלק באיסורי תורה, כגון חילול שבת וכד', המבוצעות ע"י החברות שמשקיעים בהם.
2. איסורי ריבית בהלואות לחברות.

ראינו גם כי קיימות פתרונות הלכתיים לבעיות הללו, שאפשר לסכם אותם בדבריו של הרב אשר וייס (מתוך מאמר בתחומין לג):

סוף דבר, לענ״ד החברה היא בעלים על עצמה, כמבואר. ומשום כך נראה שבכל הנוגע לאיסור גנבה וגזלה וכדומה, שהן מצוות שכליות שבין אדם לחברו, ודאי פשוט שמצוות אלה מוטלות אף על חברה - אסור לה לגנוב ואסור לגנוב ממנה. דברור ופשוט שגם גוף זה, שיש בו מקבלי החלטות בעלי בחירה, צריך להתנהג בדרכי הצדק והיושר, שהרי העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום. ועוד, דהלא אף הגוזל בגרמא, והחולק עם הגנב ונהנה מממון גזילה - חטא בידו. אך בכל הנוגע לאיסורי תורה שאינם אלא גזרת הכתוב, כחמץ בפסח, שבת וריבית וכד׳ - אין איסור בכספי חברה מעיקר הדין.

פתרון זה והדומים לו אינם מקובלים על כלל הפוסקים, אם כי גם לא ניתן להגדירם כדעת מיעוט (כפי שהראינו ברשימות הקודמות).

גופים שונים בקרב הציבור החרדי ניסו למצוא פתרונות שיהיו יותר "לכולי עלמא", הגופים השונים ופתרונותיהם עם הבעיות שיש בהם מפורטים במסמך שהוציאו מכון כת"ר (קישור). בין הפתרונות, כאילו הנראים כהערמה לכל דבר, וביניהם פתרונות המצמצמים את אפיקי ההשקעה של המשקיעים המעוניינים בכך.
בסיכום דבריהם מדגישים במכון כת"ר שאין בנמצא כעת פתרון שיענה על כל הצרכים:

שיטות הבד"ץ וועד ההלכה להשקעות כשרות, אף אם הן מהודרות מן הבחינה ההלכתית, אינן יכולות לספק פתרון סביר לכלל הציבור, שהרי אי אפשר להורות לכלל להימנע באופן גורף מרכישת מניות. מאידך, ההכשר שהרב דביר שליט"א מעניק לאיגרות חוב של חברות שאינן חתומות על 'היתר עסקא', בתנאי שנעשה 'היתר עסקא' ייעודי לאותן איגרות חוב בעת הנפקתן, גם הוא מעורר קשיים.

עם זאת, הם עדיין תומכים במתן כשרות מסוימת להשקעות. על מנת להתמודד עם הבעיות ההלכתיות הם מציעים, בשם הרב יעקב אריאל והרב זלמן נחמיה גולדברג בנוגע לריבית:

לאפשר רכישת מניות במסלולים הכשרים, אלא שיש להקפיד שרכישת המניות ואיגרות החוב תהיה אך ורק מחברות שחתמו על 'היתר עסקא', ואי אפשר להסתפק ב'היתר עסקא' שנחתם על איגרת חוב ספציפית.

ומתוך רצון לא לעודד חילול שבת, הם מציעים:

כי לשם רמת כשרות רגילה, תוגדר חברה בתור שומרת שבת אם הפעילות העיקרית שלה, שממנה היא מפיקה את רווחיה, אינה מתקיימת בשבת. על כן לא תותר השקעה בחברה המייצרת בשבת או המשווקת את מוצריה בשבת. אולם, אם חברה משביתה את פעילותה העיקרית בשבת, מותר יהיה להשקיע בה – אף אם היא מפעילה שירות תיקונים בשבת, מתוך תקווה כי הגדרה שכזו תאפשר לחזק את שמירת השבת בכלל החברות במשק. לעניין הגדרת חברה בתור שומרת שבת, תלקח בחשבון פעילות החברה עצמה ולא תהיה התחשבות בפעילותה של החברה הבת.

 בשיחה שנתן לאחרונה הרב שלמה אישון, ראש מכון כת"ר, הוא אומר שעיקר העניין שהוא רואה בהשקעות כשרות זה להשקיע ערכית על השוק הכלכלי, כפי שמקובל מאד במערב (כמו בנוגע לאי צריכת סחורה שיוצרה ע"י ילדים וכד'):



לאור הנ"ל, אם ישנם פוסקים חשובים שניתן לסמוך עליהם ולהשקיע באפיקים המקובלים, ואם אחת הסיבות העיקריות להעדיף השקעה במסלול הלכתי מיוחד הוא השפעה ערכית על השוק הכלכלי, הצעד הבא צריך להיות להעריך בכסף את החשיבות ההלכתית הזו. כלומר, אם נניח שבמסלול הלכתי מוצע יש רווחים פחותים מאשר במסלולים הרגילים, מה הגבול הכספי שעדיין ייעצו במכון כת"ר (ובמכונים דומים) לציבור ללכת למסלול ההלכתי.
דומני שברור לכולם שאם היה ברור שבמסלולים ההלכתיים המוצעים מפסידים סכומים עצומים של כספים, הרי שהיה מוסכם שיש לסמוך על הדעות המתירות ולהשקיע במסלולים הרגילים. אם כן, הייתי מעוניין שכל מכון שעוסק בתחום יפרסם היכן הוא היה שם את הגבול ואומר מעבר לגבול הזה גם אני הייתי ממליץ ללכת למסלול הרגיל.

מעבר לנקודה הזאת, במכונים השונים הנותנים תעודות כשרות לבתי השקעות וכד' קיים בעיית ניגוד האינטרסים הקיים בכל מערך כשרות המזון. בעל העסק משלם למי שמנפיק עבורו את תעודת הכשרות. בתחום ההשקעות אין גוף חיצוני המפקח על עבודת נותני הכשרות. לכן נוצר כאן תלות מאד לא בריא בין המפוקח למי שאמור לפקח.
כולנו נחשפים לחילולי השם מדי פעם בפעם בשוק כשרות המזון. לא הייתי רוצה לראות מראות כאלה בשוק הפיננסי. וד"ל.

מחשבות בעקבות קריאת הספר "שיעורי בית" מאת: הרב חיים נבון

זה לא ביקורת ספרים קלאסי, אלא יותר מבחר מחשבות שעלו אצלי במהלך ובעקבות קריאת הספר "שיעורי בית" של הרב חיים נבון. למי שלא מכיר, הספר עוסק במשנת הרב סולובייצ'יק על זוגיות, מיניות ומשפחה בימינו. פרקי הספר, למעט הפרק האחרון, הנם למעשה סיכום וגיבוש משנתו של הרב סולובייצ'יק בנושאים המדוברים. הפרק האחרון הוא יותר קריאת כיוון למוסד המשפחה לנוכח אתגרי המאה ה21. אם הייתי צריך לסכם את הפרק האחרון במשפט אחד הייתי אומר כך: התרבות המערבית ממיתה אסון על המשפחה המסורתית. אמנם, רק הפרק האחרון עוסק בזה ישירות, אך נראה שאמירה זו היא למעשה סיבת הורותו של הספר כולו.

אם כן, הבה נתבונן מעט באמירה הזאת.
כשאנחנו מסתכלים כיום על העולם מסביבנו אנו יכולים לראות בבירור את המשבר הפוקד את מוסד המשפחה בקרב החברה המערבית. מנגד, אם נתבונן בעולם המוסלמי, נראה שלא חלו כמעט שום שינויים ומהמורות במוסד המשפחה בחברה זו בעשורים האחרונים.
לכאורה, אם מוסד המשפחה הוא בעל ערך כה עליון בסולם העדיפויות שלנו, הקריאה שהיתה צריכה לעלות ממצב הדברים היא הקריאה הבאה: בואו נהיה חברה בעלת ערכים יותר מזרח תיכוניים, מאשר חברה בעלת ערכים מערביים.
מדוע איננו שומעים את הקריאה הזאת?
את התשובה לשאלה הזאת אשאיר לקורא (מוזמנים לשתף בתשובותיכם בתגובות).

במקום הקריאה לאמץ ערכים מזרח תיכוניים על פני הערכים המערביים, יש בספר (וכמובן, לא רק בו, אלא בצורת החשיבה שלנו בכלל) הנחה מוצנעת שהערכים המערביים שהחברה שלנו אימצה הם נתון, וכעת יש למצוא את הדרך כיצד לשמר את מוסד המשפחה בתוך תרבות מערבית. במילים אחרות, הקריאה היא: לא לזרוק את התינוק עם המים. ניתן לאמץ את התרבות המערבית, ובכך לזרוק הרבה ערכים ישנים (כדוגמת תפקידיה של האשה בבית, המבנה הפטריארכלי, החיים בחמולה ועוד), אבל לפני "פינוי האשפה" אנחנו רוצים לודא שלא זרקנו גם את מוסד המשפחה לפח.
כאן, לדעתי, מגיעה שאלה שהיא אף יותר קשה מהשאלה הקודמת: מי אמר שזה אפשרי בכלל?

מוסד המשפחה מתפרק בחברות ברחבי העולם שבהם אימצו את הערכים המערביים. זה נתון שקשה להתוכח אתו. דומני שלא קשה להצביע על התלות והסיבה לכך. כל עוד מוסד המשפחה זה מוסד עם מנהל אחד שכולם מכירים בו ומבטלים את דעתם מפני דעתו, הרי שזה מוסד שיש לו סיכוי טוב להחזיק מעמד. אבל ברגע שלמוסד יש שני ראשים, הרי שהפיצוץ במקרים רבים, סטטיסטית, זה רק שאלה של זמן. אמנם, בספר "שיעורי בית" ובספרים אחרים העוסקים בזוגיות, ניתן למצוא עצות כיצד על בני זוג להתייחס למשפחתם בכדי שזה יילקח בחשבון כחלק מפיתוחם האישי לאורך שנות בגרותם, אבל בסופו של דבר אלו עצות בלבד שלא מטפלות בשורש הענין. ושורש הענין הוא שערכי התרבות המערבית עצמם אינם יושבים טוב עם המוסד מימי טרום המודרניזם בשם המשפחה.

אנסח את הדברים בצורה קצת שונה. מוסד המשפחה בנוי על ההנחה ש"טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו" - טוב [לאשה] לשבת בשניים מאשר לשבת אלמנה (בענין זה ראו בספר מעמ' 50 ואילך), ולכן ברירת המחדל הוא להיות חלק ממשפחה . בחברה מערבית הכלל הזה לא מקובל, כי פעמים רבות "טב למיטב ארמלו מלמיטב טן דו". ניתן לטעון שהכלל של "טב למיטב" מצביע על משהו מטפיזי בטבעו של האדם/האשה, אבל כל עוד אנחנו מאמצים את ערכי העולם המערבי אנחנו למעשה משדרים מסרים סותרים. [ראו, אגב, במאמר הקצר שפרסמה מוריה קור בדבר הגירושין בציבור הדתי בו ניתן לראות בחוש את הבלבול הנורא שגורמים המסרים הסותרים. מצד אחד היא טוענת שההלכה היא שגורמת לעליה במספר הגירושין ולכן צריך לנהוג כחילונים, מצד שני, לדבריה, ההלכה תשמור עלינו כדי שמספרי הגירושין לא יגיעו למה שהם אצל הציבור החילוני.]

אני מסכים בכל לב לכל האמור בספר "שיעורי בית". אני קורא לכל מי שמוכן לשמוע בקולי: שימרו על נישואיכם! השקיעו בנישואין שלכם! אל תתנו לתלאות הזמן לתת את אותותיו ביחסים שלכם! אבל, אינני משוכנע שנמצאה עדיין המתכון כיצד ניתן מצד אחד לחיות בחברה מערבית ומצד שני לצפות שמוסד המשפחה לא תיפגע. 

לשון הקודש

מאז שמחת תורה אני לומד מדי שבוע את הספר "פרשגן" של הרב רפאל פוזן ז"ל על תרגום אונקלוס. לימוד הספר על הסדר הוא לא קל, ואפילו קצת מתיש. עם זאת, על הדרך הכניס המחבר הפניות ורעיונות נחמדים, קצתם בגוף הספר, וקצתם בהערות השוליים. הדברים הבאים מופיעים בהערת שוליים על בראשית מה יב. 

ישנה מחלוקת בין רמב"ן לרמב"ם באשר לסיבה שהעברית, שפת התורה, מכונה "לשון הקודש" (רמב"ן שמות פרק ל יג):

מחצית השקל בשקל הקדש - קבע לו משה רבינו מטבע כסף בישראל, כי מלך גדול היה, וקרא למטבע ההוא "שקל" בעבור שכל המטבע במשקל שלם, אין בו פחות ולא כסף סיגים. ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש. וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם:
והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי. ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש:
והנה אין צורך לטעם הזה, כי הדבר ברור שהלשון קדש קדשים הוא כמו שפירשתי. והטעם שהזכיר על דעתי איננו אמת, כי מה שיכנו ישגלנה, ישכבנה, יורה כי משגל שם עצם לבעילה, וכן יכנו לאכול את חוריהם (מ"ב יח כז), כי הוא שם מגונה. ואם מפני טעמו של הרב, היו קורים לו "לשון נקיה", כענין ששנינו (סנהדרין סח ב) עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ואמרו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לשון נקי (ב"ר פו ז), וכן במקומות רבים:

הרמב"ן סבור ששפתינו היא לשון הקודש משום שזו השפה בה הקב"ה דבר עם הנביאים, ובו נמסרה התורה לישראל. הרמב"ם סבור, מאידך, שזו לשון הקודש משום שאין בה שמות לאברי הבעילה בזכר או בנקבה. 

למעשה טוען כאן רמב"ן שאין שום דבר מיוחד בשפה הזו באופן עצמאי. כמו שה' בחר בשפה זו לדבר בה עם נביאיו, כך יכל לבחור בכל שפה אחרת, ואז השפה האחרת היתה מקבלת את מעמד "לשון הקודש". 

דברי רמב"ן אלו הולכים לשיטתו במקום אחר בפירושו לתורה. 

כשיוסף מתודה לאחיו, הוא אומר להם (בראשית פרק מה פסוק יב):

וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם: 

מה פירוש הפסוק? כיצד האחים רואים שיוסף הוא המדבר אתם? רמב"ן מפרש כך (בראשית פרק מה פסוק יב):

(יב) כי פי המדבר אליכם - בלשון הקדש (בלי מליץ זה), דעת המפרשים (רש"י, הראב"ע, והרד"ק), והוא תרגום אונקלוס. ויתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס, כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, כי על דעתי הוא שפת כנען, כי אברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא, והגל הזה עד, ואיננו לשון לאיש אחד לבד, אבל הוא לשון כנען:ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא, ואף כי המושל, שדרך המלכים והמושלים לדעת הלשונות, וכמו שתראה בנבוכדנצר שאמר בלשון הקדש (דניאל ב ג) חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את החלום, בעבור שהיו שם חרטומים ואשפים ומכשפים וכשדים מלשונות רבים ומישראל, וכולם יבינו אותו. והם ענו לו בארמית, וידברו הכשדים למלך ארמית, כי הם היו הקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות, ולהם היה הרשות לדבר אל המלך. ועוד, כי כאשר בא יוסף משם למצרים יבאו רבים. ויותר היה להם ראיה בהזכירו שמו וענין המכירה, אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה:
והנכון בעיני כי יאמר והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימן כי אני המושל והאדון לכל מצרים המגיד לכם מפי כי אני אחיכם ומצוה להוריד אבי אלי לכלכלו, אם כן תגידו לאבי את כל הכבוד ואת כל אשר ראיתם בעיניכם ותמהרו להורידו אלי, כי הדברים אמת, ויש בי כח להצילו ולהחיותו ברעב. והוא כמו כי פי אני דברתי. ובגמרא במסכת מגילה (טז ב) אמרו, כפי כן לבי:

רמב"ן מביא את את דעת הפרשנים האחרים שיוסף דבר עם אחיו ב"לשון הקודש", שזו הוכחה שאכן מדובר ביוסף עצמו. רמב"ן דוחה פירוש זה, בטענה ש"לשון הקודש" זו למעשה השפה בה דברו עמי כנען, ולא שפה מיוחדת של משפחת אברהם. שכן, אברהם הגיע מחרן בה דברו ארמית. לכן, סביר שמי שנמצא בעמדת מנהיגות במצרים, כמו יוסף, יכיר את השפה העברית בה דברו עמי כנען שכניהם. 

ובעניין קרוב מפרש רמב"ן את יציאתו של אברם ותרח ואור כשדים לכיוון ארץ כנען ברצונם לצאת משטח השיפוט של נמרוד, בו דברו ארמית, אל ארץ כנען בו דברו בשפה אחרת (וכפי שראינו לעיל, בעברית) (רמב"ן בראשית פרק יא פסוק כח):

ותרח אביו ואברהם היה בלבם מן היום ההוא שנצל שילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשדים מפחד המלך, כי חרן קרוב להם, ועם אחד ושפה אחת לכלם, כי לשון ארמית לשניהם, ורצו ללכת אל עם אשר לא ישמע לשונו המלך ההוא ועמו:

כל זה הוא כמובן שלא כפי שנמצא בחז"ל שלשון הקודש היתה השפה המקורית, וממנה התפצלו השפות לאחר דור הפלגה, כפי שרש"י כותב שם (רש"י בראשית פרק יא פסוק א):

שפה אחת - לשון הקודש:

וכפי שכותב ריה"ל בספר הכוזרי שלשון הקודש היא הלשון הקדומה וממנה נתפרדו הלשונות (ספר הכוזרי מאמר ב):

סז. אמר הכוזרי: היש לעברית מעלה על לשון הערב, היא יותר שלמה ורחבה ממנה, ואנחנו רואים את זה בעינינו.
סח. אמר החבר: מצא אותה מה שמצא נושאיה, נתדלדלה בדלותם וצרה במיעוטם. והיא בעצמה החשובה שבלשונות מקבלה וסברא. הקבלה, שהיא הלשון אשר דבר בה ה' ית' עם אדם וחוה, ובה דברו שניהם, כאשר יורה על זה הגזר, אדם מאדמה, ואשה מאיש, וחוה מחי, וקין מקניתי, ושת משת, ונח מינחמנו, עם עדות התורה וקבלת דור אחר דור עד עבר עד נח עד אדם, ושהיא לשון עבר ובעבורו נקראת עברית, מפני שנשאר עליה עת הפלגה ובלבול הלשונות, וכבר היה אברהם מדבר בארמית באור כשדים שהארמית היא לשון כשדים, והיתה לו העברית לשון מיוחדת לשון הקדש, והארמית לשון חול, לכן נשא אותה ישמעאל אל הערב, והיו אלו שלש לשונות משותפות מתדמות, הארמית והערבית והעברית, בשמותיהם ובתהלוכותיהם ובשמושיהם. ומעלתה מדרך הסברא לפי העם המשתמשים בה, במה שהיה צריך אליו מהמליצה כ"ש עם הנבואה הפושטת ביניהם, והצורך אל האזהרה ואל הנגונים והזמירות ומלכיהם משה ויהושע ודוד ושלמה היתכן שיחסר להם מליצה בעת שהיו צריכים אליה לדבר, כאשר תחסר לנו היום בעבור שאבד הלשון ממנו? הראית ספור התורה, המשכן והאפוד והחשן וזולתם כשהוצרכו אל שמות נכריות היאך מצאו אותם עד תומם, וכמה נאה סדר הספור ההוא, וכן שמות העמים ומיני העופות והאבנים, וזמירות דוד, והתרעם איוב והתוכחו עם רעיו ותוכחות ישעיה ונחמותיו, וזולתם. 

עדכון:
לדברי רמב"ן, הגם שאין בשפה העברית קדושה עצמית, או אפילו חשיבות עצמית מיוחדת משאר השפות, הרי שחשיבותה הוא בזה שהיא נבחרה לשפה "בו [הקב"ה] ברא עולמו". יוצא אם כן דבר מעניין, כשה' אמר לאברם לעזוב את בית אביו וללכת לארץ כנען, הרי שיש במשמעות האמירה הזאת לא רק את העליה הפיזית לארץ, אלא גם את רכישת שפת המקום - השפה העברית בה דברו, לדברי רמב"ן, עמי כנען. אותה שפה בה ברא ה' את עולמו. 

בדיקת תותים

לאחרונה הארגונים העוסקים בהלכות תולעים, כדוגמת כושרות, פרסמו שיש נגיעות גדולה מבעבר בתות-שדה.



שיטת הבדיקה של כושרות היא לשטוף, להשרות, ולהבריש את התותים ואז לסנן את המים ולבדוק מה ירד מהתותים. לדבריהם, במים נמצאו כמויות גדולות של חרקים גם אחרי שטיפה שניה.
יש להדגיש, שהחולשה של שיטת הבדיקה הזאת היא שהבדיקה אינה מוכיחה שהתותים נקיים, אלא רק בודקת אם היה עליהם לכלוך/חרקים שיורדים בעזרת שטיפה/השריה/שפשוף. לכן, ייתכן שיש חרקים שלא יורדים בשיטות הללו והינם עדיין על גבי התותים.

לאור תוצאות הבדיקות שלהם, ערכתי בדיקת תותים משלי.

קניתי חבילת תותים בסופר:

חתכתי את ראשי ארבעה תותים:

השריתי את התותים במים:

שפשפתי את התותים במברשת:

אח"כ סיננתי את המים בנפה של קמח (תודה לאשתי שלא התרגשה מהבלאגן שעשיתי במטבח בערב שבת):

והנה התוצאות לפניכם:

זה תמונה דרך זכוכית מגדלת (לא מוצלחת במיוחד):

התבוננתי ארוכות בכל השאריות שנשארו במסננת. לא מצאתי שום דבר שנראה כמו חרק. בצר לי, הוצאתי את זכוכית המגדלת שברשותי והסתכלתי גם באמצעותו. גורנישט.

כפי שכתבתי, בדיקה זו אינה מוכיחה שהתותים אינם נגועים, אלא רק שמה שירד מהתותים אינם חרקים (לפחות לפי טביעת העין שלי). לכן, הסתכלתי בתותים שוב בעיניים ובדקתי שאין עליהם חרקים. משלא ראיתי שום חרק, אכלתי את התותים לתיאבון.

אינני יודע כיצד להסביר את הפער העצום בין מה שעיני ראו ורואות לבין מה שכושרות וארגונים אחרים מפרסמים. לאור תוצאות הבדיקה שלי, התבוננתי בעוד מספר תותים מהחבילה שנראו במבט ראשון מעט פחות איכותיים. על אחד מהם מצאתי משהו שייתכן והיה חרק, לא יכלתי לקבוע בודאות גם כשהשתמשתי בזכוכית מגדלת. אך גם אם אותו עצם כהה שמצאתי היה חרק, אינני חושב שהוא אסור הלכתית, ואינני יודע לומר אם הוא היה יורד בשטיפה פשוטה במים.

מסקנתי היא שאין סיבה לא להמשיך לצרוך תותים: לחתוך את הראשים, לשטוף ולהתבונן בעין שהתות נקי, ואז לברך ולאכול.

עדכון:
נספח: תוצאות הבדיקות של כושרות:

"השקעות כשרות" - ריבית

ראה גם: "השקעות כשרות" - רכישת מניות בחברה העושה איסורים

כהקדמה לרשימה הזאת מומלץ מאד לקרוא (לפחות) את החלק הראשון של הערך העוסק בהיתר עיסקא באתר דעת, כדי להבין את המשמעות של היתר עיסקא.

בטור קודם בנושא השקעות דנו בנושא רכישת מניות בחברות. כשאדם רוכש מניות הוא הופך להיות חלק מבעליו של החברה, או לפחות להיות שותף ברווחיה ובהפסדיה. אם החברה תרויח - הוא ירויח, ואם החברה תפסיד - הוא יפסיד. באופן זה אין כלל בעיה של איסור ריבית. הוא אינו מלוה כסף לחברה, אלא משקיע את כספו, ולכן גם שותף להפסדים עתידיים, אם יהיו.

לעומת זאת ישנם אפיקי השקעה בהם המשקיע מלוה את כספו לחברות גדולות, והחברות מתחייבות להחזיר לו את כספו כעבור זמן נקוב בתוספת ריבית. כאן ישנה הלואה בריבית.
האם הדבר מותר עפ"י ההלכה?

בטרם ניכנס לעצם השאלה, נראה שראוי להזכיר את דבריו הנוקבים של החלקת-יעקב בנוגע לאיסור ריבית (שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן סג):

הראתיך לדעת שמצוה גדולה לחפש עצות להקל על פי דעת השו"ע והפוסקים, על המסחר הנהוג שלא יהי' מסובך באיסור רבית וא"ר [=ואבק ריבית]. ואף גם לפעמים כשנאלצים להיכנס בפירצה דחוקה ולסמוך על הפוסקים המקילים, וכמובן לפי כללי ההוראה - וזה התנצלותי כלפי המבקרים, שכמה פעמים בקונטרס הלזה חפשתי וסמכתי על דעת מקילין. כמה חרדו ורעשו הרבנים הגאונים שבכל דור להקל בתקנות עגונות להתיר אשה מכבלי העיגון, דבר הנוגע רק ליחידה, ואינה מצווה על פו"ר וגם לא על מצות שבת, עי' בי"ש רסי' א', רק משום דטב למיתב טן דו וכו', על אחת כמה וכמה בדבר הנוגע להכלל וחיי בני אדם תלויים בזה, עי' טו"ז יו"ד סי' רצ"ד לענין שתיית שכר שעורים של חדש. מצוה על כל רב ומורה ת"ח וצורב, לחתור חתירות ולמצא עצות עפ"י דרכי התורה וכללי ההוראה, להקל על המסחר שלא יהי' יושבת ומסובך באיסור רבית החמור - והשי"ת יצילנו משגיאות ויאר עינינו בתוה"ק.

אינני יודע אם דברים אלו היו לנגד עיניו של הרב משה פיינשטיין כשהוא כתב את תשובותיו בנוגע להלוואות לבנקים, אך נראה שניתן לומר שהוא הלך בדרך זו.
הרב משה פיינשטיין חידש שהלואה לתאגיד אינה בגדר איסור הלואה בריבית שאסרה התורה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סב - וראה גם סימן סג):

והנה אם הלוה הוא קארפאריישאן שגוף האנשים חברי הקארפאריישאן אין חייבין כלום ואין על גופם שום חיוב ושעבוד ולא מצות פריעת חוב כמו שיש למלוה שנאמר בהו איסור ריבית שאף אם הוא עני ואין לו הוא חייב בדין פרעון החוב ומחוייב להשיג מעות מדין התורה ולפרוע החוב אבל בקארפאריישאן שהם אין חייבין כלום נמצא שאין כאן לוה כלל אלא הביזנעס הוא הלוה שאינו שייך לחיובים, מסתבר דלא נאמר ע"ז איסור ריבית אבל שייך זה רק כשהלוה הוא קארפאריישאן אבל כשהלוה הוא סתם אדם שהוא חייב בשעבוד הגוף אף שהמלוה הוא קארפאריישאן יש בזה איסור ריבית. 

לדבריו, אם לא מתקיים שיש ללוה שעבוד הגוף למלוה, אזי לא נאמר על זה איסור ריבית, וההלואה מותרת.

[כדאי לציין שבמאמר של הרב נתן דרייפוס שהתפרסם בתחומין יד בנושא "דיני ריבית בראי הכלכלה המודרנית" מצויין (בהערה 15) הרב צבי פסח פרנק כמי שאומר שגם בהלוואה לחברה בע"מ יש איסור ריבית מהתורה, אך בפועל כשמדובר ב"בנק ממשלתי" הרב פרנק כותב דברים די דומים לדבריו של האג"מ, וזאת משום שאין מישהו פרטי שהכספים מגיעים אליו. לכאורה בכל חברה ציבורית הדין יהיה שווה. הנה דבריו (שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קכו):

אולם בבנק הממשלתי יש מקום לומר דאין צריכין להיתר עיסקא, ואינו דומה לסתם בנק של איזה חברה שהיא, דשם עכ"פ יש בעלים מסוימים על כספי הבנק והרבית בא מיד הלוה ליד המלוה - בעל המעות - אבל בבנק הממשלתי אין לשום יחיד זכות בעלות על עצם הממון. ומעין דוגמא לזה נראה מדברי שו"ת מהרי"ט (יור"ד סי' מה) הו"ד במל"מ סוף פ"ד מהל' מלוה ולוה ד"ה ודע וז"ל: ובמעות שהוקדשו על מנת שיהא הקרן קיים לעולם ומהפירות יעשו מהם צדקה דאליבא דכו"ע מותר להלוותן ברבית משום דהני עניים לאו בעלי הממון מיקרי כיון שאין להם בגוף הקרן כלום ואינם זוכים אלא בפירות העתידים לבוא אחר שיבואו לעולם, והפקיד שהופקד להשגיח בזה לאו שלוחו של בעל המעות אלא לזכות העניים הוא משגיח, ואילו אמר ללוה אני נותן לך מנה של פלוני שילוה לך ותתן לי כ' דינרים היה מותר כו' לא אסרה תורה רק מלוה למלוה, עכ"ל. וכאן נמי בכספי הבנק הממשלתי אין מי שיש לו זכות בעלות על הכסף וגם הרבית אין זוכה בהם שום אדם פרטי, מכש"כ שאין זה רבית הבאה מלוה למלוה, ואין בכה"ג איסור רבית. ]

על דרכו של האגרות משה חלק הרב שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כח):

ועתה נחזור לשאלתנו, מבואר בשו"ע סי' קע"ג סעיף י' "אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמור ויתבשל מפני שזה שמוכר עתה בעשר הוא פרי ששוה עשרים כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה", וכן דעת התוס' בדף ס"ד ע"א באומר לחברו מה שעזי חולבות מכור לך דאסור בכה"ג שמזלזל הרבה בגלל הקדמת המעות, אלמא דאע"ג דליכא כלל שום שעבוד וחובת הגוף על המוכר להחזיר ללוקח את מעותיו אם יהיה תיוהא, ואחריות הפרעון מוגבלת רק מפירות הפרדס בלבד אפי"ה חשיב רבית דרבנן ואסור, ואף להנך שפירשו דמיירי כשלא יצאו עדיין הפירות ולא חשיב זבינא משום דהו"ל דשלב"ל, מ"מ פשוט וגם מבואר שאף בכה"ג שמפורש התנה המוכר שאף אם יחזור הלוקח מ"מ לא יהי' לו פרעון אלא מהפרדס בלבד אפי"ה אסור, ומצינן נמי בגיטין דף ל' ע"א במלוה מעות את הכהן ולוי דפוסק עמהם כשער הזול ואין בו משום רבית, "כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי אין בו משום רבית", והקשו ע"ז בתוס' דמ"ש מפרדיסא דאע"ג דאית ביה תיוהא ואפי"ה אסור, ותרצו דרק התם התירו משום תקנת כהן, וכיון שכן נראה דה"ה נמי בנד"ד אף על גב שאם יגנב או ישרף כל ההון של הבנק אין שום חיוב ושעבוד הגוף על בעלי המניות לשלם את החובות, אפי"ה נראה לכאורה דקל וחומר הוא מכל הנ"ל דאע"ג שהוא דרך זבינא ואפי"ה אסור כ"ש הכא שהוא הלואה ממש.

הגרש"ז מביא מקרה בו מפורש שיש איסור ריבית דרבנן, אע"פ שאין בו שום שיעבוד נפשי של הצד הלווה. לכן, הוא מסיק שגם בהלוואה לבנקים ולחברות בע"מ יש איסור ריבית דרבנן.

עדכון:
הרב אשר וייס כתב בנושא מעמדן ההלכתי של חברות בע"מ שני סימנים בשו"ת מנחת-אשר, ומהם הוכן מאמר שהתפרסם בתחומין לג בנושא. בדבריו הוא מקשה על האגרות-משה, שטען שאין איסור להלוות לעסק משום שאתה מלווה ל"ביזנעס" ולא ליהודי, אך יש איסור ללוות מעסק שכן הלווה משעבד את נפשו לחוב. כך כותב הרב אשר וייס:

ונתקשיתי להבין למה כשהחברה לווה אומרים שאין כאן לוה כלל אלא ״הביזנעס הוא הלווה״, ולא אמרינן כן כשהחברה מלווה. דהלא ניתן לומר גם כן - כיוון שאין בעלי החברה מחויבים אישית באחריותה, ״הביזנעס הוא המלווה״.

למסקנה, סובר הרב אשר וייס, שחברה בע"מ הינה ישות הלכתית-משפטית נפרדת שאינה מחויבת במצוות. לכן, אין על חברה בע"מ כלל איסורי ריבית. עם זאת, בדבריו הוא גם שם גבול ברור, היכן נאמר שמשהו אסור גם על חברה בע"מ:

סוף דבר, לענ״ד החברה היא בעלים על עצמה, כמבואר. ומשום כך נראה שבכל הנוגע לאיסור גנבה וגזלה וכדומה, שהן מצוות שכליות שבין אדם לחברו, ודאי פשוט שמצוות אלה מוטלות אף על חברה - אסור לה לגנוב ואסור לגנוב ממנה. דברור ופשוט שגם גוף זה, שיש בו מקבלי החלטות בעלי בחירה, צריך להתנהג בדרכי הצדק והיושר, שהרי העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום. ועוד, דהלא אף הגוזל בגרמא, והחולק עם הגנב ונהנה מממון גזילה - חטא בידו. אך בכל הנוגע לאיסורי תורה שאינם אלא גזרת הכתוב, כחמץ בפסח, שבת וריבית וכד׳ - אין איסור בכספי חברה מעיקר הדין.

את דברי אני מבקש לסיים עם דברים שכתב לאחרונה הרב דני וולף, ר"מ בישיבת הר-עציון, בעמוד הפייסבוק שלו: