"השקעות כשרות" - רכישת מניות בחברה העושה איסורים

לאחרונה אני עוסק מעט בנושא של "השקעות כשרות". ברשימה הזו ובבאות אחריה אפרוש חלק מהיריעה בנושא. עשיתי שימוש נרחב בטורו של הרב אלעזר גולדשטיין. 

אחת השאלות העולה לדיון בנושא זה היא: מה דינו של מי שרוכש מניות בחברה שעושה איסורים, כגון: חילול שבת, מסחר בחמץ בפסח, וכו'? האם מותר/אסור לרכוש מניות בחברה המעסיקה יהודים בשבת, מלוה בריבית, וכו'?

כך מוגדר הערך "מניה" בויקיפדיה:

מניה היא נייר ערך המקנה חלק בבעלות בחברה המקנה בעלות חלקית בזכויות והשליטה בחברה ובכלל זה זכות הצבעה, זכות לקבלת דיבידנד וזכויות בפירוק. לכל אחד מבעלי המניות ישנן מניה או מניות, כלומר זכויות וחובות הנוגעות לבעלות בחברה וליחסים בין בעלי המניות האחרים. חלק מהזכויות שמקנות המניה הן זכויות כלכליות (כספיות), ומכאן שהמניה היא נכס השווה כסף. חלוקת המניות בין בעלי המניות מייצגת את שיעור הבעלות של כל אחד מהם בחברה. דהינו, מעמדו של מחזיק המניה ילך ויתחזק ככל שיש בבעלותו יותר מניות.

אם אכן למחזיק המניות יש שותפות ובעלות חלקית בחברה - נחלקו בזה גדולי הרבנים כבר למעלה ממאה שנה.
כך מגדיר הרב כתריאל פישל טכורש את השאלה (קישור):

נשאלתי, אם מותר לסחור במניות של חברות ומפעלים ממשלתיים או פרטיים, שבהם מחללים את השבת, אם בעבודה אם בייצור ואם בטיפול.
יש לדון בזה משתי בחינות: א. מצד שותפות ממש, הלא המניות מהוות רכוש של המפעל והמחזיקן נהנה מרווחים כשותף בין כל יתר בעלי המניות, ויש בזה אחריות של שותפות, שכן הוא הנהנה כשותף מרווחים הבאים ע"י מעשי שבת אסורים. ב. משום "מסייע בידי עוברי עבירה", שהרי אפילו אם בעל המניה לא משתתףבמעשה ממש, אבל התמורה הממונית בעד המניות מושקעת במפעל, והמפעל הפועל בשבת פועל גם בשמו, ובזה הוא עוזר ומסייע לחילול שבת.

הרב שלמה גאנצפריד כותב להחמיר בשאלות אלו, משום שהיהודים בעלי המניות הם שותפים לאיסורים, בספרו "קיצור שלחן ערוך" (סימן סה סעיף כח):

מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים, והלוה אותם לישראל בריבית, אם היו באחריות העובד כוכבים שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם במעותיו מותר, ואם אינו באחריות העובד כוכבים אסור. ולכן במקום שיש קבוצות מעות (קופות חסכון) וכדומה שיש לישראל חלקים (מניות) שמה וישראלים לוים משם בריבית, אף על פי שהממונים המה עובדי כוכבים, מכל מקום נראה לי דאיסור גמור הוא. ולכן אסור ליתן לשם מעות (כי שמא ילוה ישראל שאינו הגון) וכן אסור ללוות משם, כי שמא נתן לשם ישראל שאינו הגון.

הרב משולם ראטה דן גם בשאלה של שותפות יהודית בעסק המחלל שבת, וחלק מטענותיו קשורים גם לנידון שלנו. בתשובה זו הוא מתדיין עם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, המעלה מספר סיבות להקל, והרב ראטה דוחה את רובן (שו"ת קול מבשר חלק א סימן מח):
א. זה מסייע שאין בו ממש, שכן מדובר באחוז קטן מכלל שווי החברה:

מ"ש הגאון שליט"א צד היתר לענין השותפות וקבלת רווחים מהעסק כיון שהכסף שישקיעו הדתיים הוא סכום מועט מאוד כלפי הסכום שיושקע מההסתדרות, זהו בבחינת מסייע שאין בו ממש,
אבל באמת אין לחלק לענין מסייע ידי עוברי עבירה בין סיוע מועט או סיוע מרובה 

ב. יש סוג של ברירה, שהרווחים מחילול שבת הולכים לאלה שאין להם רצון לשמור שבת (לטעם זה מסכים הרב ראטה):

ומ"ש צד היתר מטעם ברירה, שהרווחים שבאים בעקיפין מעבודת שבת הולכים להם לעצמם היינו למחללים, יפה כתב הגאון שליט"א 

למסקנה אוסר הרב ראטה את השותפות הזאת, בדברים הבאים (שו"ת קול מבשר חלק א סימן מט):

ממילא בנ"ד דידוע לנו בבירור שיעשו מלאכה בשבת על הספינה אין שום היתר לזה, בפרט שהבעלים של הספינה הם ישראלים וגם הנוסעים והפועלים הם ישראלים, ויש בזה גם איסור נהנה ממלאכת שבת.

אך לענ"ד יש מקום לחלק בין השותפות עליו דיבר הרב ראטה לבין נידוננו, כפי שנראה בהמשך.

הרב טכורש, במאמר שצויין לעיל, מביא בשם כמה אחרונים חידוש המתייחס לבעיה הראשונה שהוא העלה, שאלת השותפות, שלמעשה רכישת מניות אינה שותפות אלא יישות משפטית חדשה:

והנה ראיתי דבר חדש, בשו"ת מהורי"א הלוי (ח"ב סי' קכד). המחבר דן שם בשאלה, בדבר העיר נדבורנא שנמכרה לחברה "באדענקרעדיט אנשטלאלט" והעוסקים והמפקחים הם נוכרים, אבל גוף העיר הוא של אותם האנשים בעלי המניות (אקציען) מן האנשטאלט הנ"ל, והרבה מניות הן תחת יד יהודים וכל ההכנסות מתחלקות בין בעלי המניות. ונסתפק כי נמצא שם בית שכר ונשתהה עד לאחר הפסח שכר מעד, האם יש בזה חשש חמץ שעבר עליו הפסח, מאחר שחלק ישראל מעורב בו.
מהרי"א הלוי ז"ל העלה להיתר, ובניתוח השאלה שם רוצה לומר, שכאן בנידון המניות אין לבעל המניות זכות ובעלות לעשות כל מה שירצה, דהדבר ידוע, שאין לבעל המניות שום זכות וכח למכור החמץ או לבערו, שכן ההחלטות הן על פי המנהיגים המפקחים על העסק, על פיהם יצאו ויבואו כל עניני עסקיהם, וכיון שלא יכולים לבער החמץ, ממילא לא עברו בב"י, ומאחר שלא עברו בעלי המניות על ב"י, לא קנסו אותם חז"ל, לאסור החמץ לאחר הפסח. ומוסיף, דאם נאמר דגוף החמץ אינו של בעל המניות, אם כן גם הרשויות והבתים והחצרות אשר החמץ מונח שם, גם כן אינם של בעלי המניות, וכנודע שאין להם רשות ליכנס ולהשתמש במקומות השייכים לחברה. א"כ אף שהחמץ הוא באחריותם, שבאם יאבד החמץ, ההפסד על בעלי המניות, מ"מ הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם, ומכיון שלא היו באפשרותם בשום אופן לבער החמץ ואין לו לבעל המניות רשות ליכנס למקום שהחמץ שם, אין מקום כלל לקונסו וכו'.

 אך מהו אותה יישות משפטית עליו מדובר? אם המניות זה חלק מהבעלות על החברה, אך מצד שני רוכש המניות אינו נחשב הבעלים, אז איזה סוג בעלות זאת?

הרב שלמה דיכובסקי עונה לשאלה זאת בפסק דין שכתב (חלק מהדברים מובאים גם אצל הרב טכורש) (פסקי דין רבניים חלק י פס"ד בעמוד 273):

אמנם, עדיין חלה עלינו חובת הביאור, היכן מצאנו בדברי חז"ל בסיס לקביעת המושג אישיות משפטית, שאינה בשר ודם?

ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור.

שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן (ויקרא א', ב') שהביא את דברי רש"י שם, וכתב:
פירש הרב כן, לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה, עולת השותפין היא, מה בין שנים המשתתפין ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו,,, ואפשר שנאמר שאם רצו ציבור להפריש בתחילה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין, שתהיה נדבת ציבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה.

חולקים, איפוא, רש"י והרמב"ן אם ישנה אפשרות לשותפים ליצור יצירה חדשה הנקראת ציבור - ויש נ"מ הלכתית בין קרבן שותפין לקרבן ציבור - או שקרבן ציבור הוא רק מה שנקבע בתורה.

ההבדל המשפטי בין שותפין לבין ציבור הוא, ששותפות היא בעלות מליאה שישנה לכל אחד מן השותפים, ואילו ציבור הוא גוף משפטי שהשותפים נמנים עליו. ועיין בספרו של אבי מורי ז"ל נאות דשא ח"א בענין גדרי ציבור ושותפין בהלכה ובאגדה (עמ' מ' - נ"ו), שהאריך בראיות רבות לבאר את ההבדל בין שני המושגים הללו.

גם הרב מ"א עמיאל בספרו דרכי משה - דרך הקודש (ספר א', חלק א', שמעתתא ה' פרקים י' - י"א), עמד על החילוק בין ציבור לשותפין, והגדירו כך:

כבר הארכתי במקום אחר לבאר את ההבדל שבין גדר שותפות לגדר ציבורי, דלא רק הבדל כמותי יש בזה, דבשותפות שייך הדבר רק ליחידים ובציבור הוא לרבים, אך הבדל איכותי יש בכאן, והמושג דבר ציבורי הוא מכלל לפרט, כלומר דהדבר שייך לכלל בתור סוג ומהות בפני עצמו, ורק ממילא כיון דכל אחד הוא פרט בכלל, יש לו זכות בשייך לכלל.

הרב עמיאל השתמש בהגדרה זו בכדי להסביר ענינים שונים, עיין שם בדבריו.

עכ"פ, כאמור לעיל, המושג ציבור מהווה בנין - אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית.

דברים אלו אינם מוסכמים. במאמר שכתב הדיין הרב בנימין בארי (קישור) חלק על עקרון זה, שאפשר לחדש שחברה בע"מ זה יישות משפטית שחז"ל לא הכירו:

ואין לומר שמאחר שבעניני ממונות יש דברים התלויים בהסכמה כמו סיטומתא וכדומה, כמו כן גם מדין תורה יהיה אפשר ליצור גוף כזה כפי הגדרת בעלות שגופי תורה תלויים בה. שכן דבר שלא מצינו דבר כזה בתורה צ"ע אם אפשר ליצור אותו, ואינו דומה לסיטומתא דשם הוא רק ענין העברה מרשות לרשות דמסתבר בתלוי בהסכמה, כי גם קנין כסף או משיכה יסודו אף הוא בהסכמה, אלא שהתורה גילתה לנו שבפעולה כזאת אדם מעביר זכויותיו, ולכן מצאו דגם במקרים אחרים אם הוא מנהג מקובל יתכן שהוא קונה (ואף גם בזה ידועה המחלוקת הגדולה אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא), אבל לקבוע בעלות וזיקה של דבר לממון וליצור דבר דמיוני של בעלות ולא בעלות ממש, מנל"ן לחדש דבר כזה, וצ"ע.

 הרב טכורש אמנם פתר את הבעיה של השותפות, אך בנוגע לבעיית המסייע לדבר עבירה, הוא אינו מוצא פתרון:

ואם כן בנידון דידן, הגם שיצאנו מחשש שותפות, מכיון ששונה היא חברת מניות שזה חברה משפטית מיוחדת, אשר אין הבעלות לבעל המניה, אבל בכל זאת מידי סיוע לעוברי עבירה ולפני עור לא תתן מכשול, לא יצאנו. ואין הבדל אם יש לו הרבה מניות או מעט, כי מטעם "מצוה עליו להפרישו" אין הבדל בין סיוע מעט להרבה כנ"ל, באופן כזה יש לייעץ ליהודים יראי אלקים השומרים שבת כדין, שלא ישתפו עצמם במניות במפעלים כאלה המחללים את השבת בכדי להינצל מחשש של סיוע לעוברי עבירה.

 הרב משה פיינשטיין דן גם הוא בסוגיית רכישת המניות, הן מצד השותפות (בו הוא מסכים לעקרון שחברה בע"מ אינה שותפות במובן הרגיל) והן מצד מסייע (שבו הוא כותב שאין זה מסייע, משום שאם פלוני לא ירכוש את המניות, אז אלמוני ירכוש אותם). הנה דבריו (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן ז):

ובדבר ליקח שערס מקאמפאניעס שעושין מלאכה ומסחר בשבת הא חזינן שנתפשט להיתר והטעם פשוט שאין להחשיב את הקונים שערס שהוא רק משהו מהמסחר שאין להם שום דעה בהמסחר אף לענין חלקם לבעלים של"ד [=שלא דומה] לשותפות במקצת שיש לו דעה כבעלים, וגם אין הקונה שערס רוצה להיות בעלים בהמסחר ואינו רוצה לקנות כלום בהמסחר אלא הוא רק כקונה ריוח והפסד שיהיה בהמסחר לפי סך כך וכך שקנה, ויותר נראה שאין בהם גדר קנין בדינא שהוא לקנין דבר שלא בא לעולם, רק מצד קניני דיני המדינה. ומה שלפי תנאי המכירה יש לבעל השערס דעה לבחירת פרעזידענט /נשיא/ הוא רק פטומי מילי בעלמא כי למעשה משאירין לעצמן יותר מהרוב שלא שייך שיאמרו דעה וגם הקונים אין רוצים לומר דעה בזה כי אין כוונתם לקנות זה ולכן לע"ד אין לחוש למה שעושים הבעלים דהקאמפאניעס שאינו נוגע להם. ואף אם יש גם יהודים בהבעלים אין להחשיב מסייע לעוברי עברה שהמסחר יעשו גם כשלא יקנה שערס מהם כי לא חסר מי שיקנה שערס והקונה קונה רק לטובת עצמו ולכן אין בזה שום איסור וכמו שנוהגין הרבה בנ"א ואף יראי חטא לקנות. אבל ודאי לקנות מדה מרובה כ"כ עד שיתחשבו בדעתו יש לאסור אף בפעקטערע /בבית חרושת/ ומסחר של עכו"ם כיון שלא התנו כמו שצריכין להתנות כשעושה ישראל שותפות עם עכו"ם כדאיתא בש"ע או"ח סימן רמ"ה. 

את דבריו מסייג האגרות משה בכך שאם יש לו כמות מרובה של מניות, כך שיש לו השפעה על התנהלות החברה, אזי הדין ישתנה.

לאור דברים אלו, מסכם הרב שלמה אישון, ראש מכון כת"ר, את הדברים כך (קישור):

מעיקר הדין אין על אדם פרטי איסור להשקיע בקרן נאמנות, קופות גמל וכדו' המשקיעות בין השאר בחברות המחללות שבת. עם זאת ראוי לחזק כמה שיותר חברות השומרות שבת, ועל כל אדם לעשות מאמץ לכוון את ההשקעות לחברות אלו, ולהימנע מלהשקיע במקומות שאינם שומרים על ההלכה, בין בעניינים שבין אדם למקום ובין בעניינים שבין אדם לחבירו.
היתר זה אינו אמור כאשר מדובר בהשקעה בסכום גדול המעניקה למשקיע השפעה ממשית על פעילותה של החברה.
יודגש כי ההיתר האמור כאן אינו מתייחס להיבטים הציבוריים של הנושא. כפי שכבר כתבנו לעיל, יש לעשות הכל לשם צמצום התופעה של הפעלת עסקים בשבת. יש לקחת בחשבון כי שותפות של יהודים שומרי מצוות בעסקים שאינם שומרים שבת, ובמיוחד ההנאה מהרווחים שגורפים עסקים אלו בשבת, מעניקה לגיטימציה לחילול השבת, וזאת אף אם מהבחינה ההלכתית אין בכך משום חיזוק ידי עוברי עבירה או סיוע להם.
עם זאת דומה כי המפתח מצוי יותר בידיהם של הגופים הגדולים שהינם בעלי הכח הכלכלי החזק, וההשקעה שלהם בעסקים המחללים שבת עלולה להיות כרוכה באיסור "לפני עיוור" דאוריתא.
אין ספק שאם גופים אלו ינהגו בהתאם להלכה וימנעו מלהשקיע בעסקים מחללי שבת, הרי שקיומה של השבת במדינת ישראל יתחזק, אפשרויות ההשקעה בעסקים שאינם מחללים שבת יגדלו, והדבר יאפשר גם לאנשים פרטיים להשקיע ביתר קלות רק בגופים העומדים תחת פיקוח הלכתי.