נוסח וידוי הכהן הגדול והוידוי שלנו ביום הכיפורים

שלוש פעמים מתודה הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים: 

- פעמיים על הפר (כשביניהם הוא עושה הגרלה על השעירים) - בפעם הראשונה וידוי עליו ועל ביתו, ובפעם השניה וידוי עליו, ועל אחיו הכהנים:

(ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:
(יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ:

- ופעם אחת על השעיר המשתלח - על כל עם ישראל:

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:

בגמרא מובאת מחלוקת כיצד בדיוק מתנסח הכהן הגדול בוידוי (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד ב):

תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, [...] דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: [...]אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. [...]אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים.

ואכן בעקבות מסקנת הגמרא שההלכה כדברי חכמים, מביא הרמב"ם בהלכות תשובה את נוסח הוידוי (רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א):

כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה

 ניתן לראות כי הרמב"ם הכליל בנוסח וידוי זה את כל שלבי החזרה בתשובה: וידוי (חטאתי), פירוט החטא (עשיתי כך וכך), חרטה (נחמתי), וקבלה לעתיד (איני חוזר לדבר זה).

בעוד שני מקומות במשנה תורה מביא הרמב"ם נוסח של וידוי, למרבה ההפתעה הנוסחים הללו שונים מהנוסח שהוא מביא כאן וחסר בהם חלק מהאלמנטים המופיעים בנוסח זה שבהלכות תשובה.


1. רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה יד-טו

ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה.
כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי

2. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד

וסומך שתי ידיו על ראש הפר ומתודה, וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. ואחר כך מגריל על שני השעירים, וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ובא לו אצל פרו שנייה וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וידוי שני, וכך הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וגו', ואחר כך שוחט את הפר ומקבל את דמו
ואחר כך בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה, וכך הוא אומר אנא השם חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', ואחר כך משלח את השעיר למדבר

אם נסכם, את חלקי הוידוי המופיעים בכל אחד מהנוסחים ברמב"ם נקבל כך:

• בהלכות תשובה: וידוי, פירוט החטא, חרטה, קבלה לעתיד. 
• הל' מעשה הקרבנות: וידוי, פירוט, (חרטה?), בקשת כפרה 
• הל' עבודת יום הכיפורים: וידוי, בקשת כפרה

יש הבדל אחד שקל מאד להסביר: בוידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים אין פירוט החטא - שכן הכהן הגדול מתודה בשם כל ישראל. הוא אינו יכול לפרט את חטאי כל ישראל. 

אך מה עם ההבדל בין חרטה-קבלה לעתיד לבין בקשת כפרה?

הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מתייחס לשאלה זו בשני מקומות:

1. הגרי"ד סולובייצ'יק, שיעורי הגרי"ד עמ' סה:

ונראה שיש שני סוגים של וידוי. יש וידוי שנועד להיות ביטוי מילולי של עצם התשובה. הרי דברים שבלב אינם דברים וכל עוד לא הוציא בפיו את מה שגמר בלבו, אין תשובתו אלא בגדר הרהור בעלמא. וכמו שתשובה מחייבת הכרת החטא, חרטה על העבר וקבלה על העתיד, כך הבא להתוודות צריך לכלול את כל התכנים האלו.
אך יש גם סוג נוסף של וידוי, אשר עיתויו הוא לאחר שחזר האדם בתשובה, וזאת על פי הכתוב: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". ועי' ברמב"ם שפסק "עבירות שהתודה עליהם ביום הכיפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביום כיפורים אחר אף על פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". פשוט שוידוי זה אינו חלק מתהליך התשובה עצמו, אלא מטרתו היא ריצוי וכפרה.
על רקע הבחנה זו נראה לומר שהוידוי של הכהן הגדול אינו מדין תשובה, שהרי אין הוא יכול לשוב על חטאיהם של בני ביתו, אחיו הכהנים ושאר כלל ישראל. הכהן הגדול לא מתוודה אלא כדי להשיג כפרה ומחילה, ולכן הוא מסתפק רק בהזכרת החטאים ובבקשת הכפרה עליהם. זוהי גם הסיבה שהוידוי שאנו אומרים בתפילת יוה"כ איננו כולל קבלה לעתיד. את עצם התשובה כל אחד צריך לעשות באופן אישי, ואילו הוידוי בשעת התפילה לא נועד אלא לשם בקשת כפרה.

2. הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 155:

בקרבן יש משני האספקטים הללו של וידוי גם יחד. כאן הוידוי הוא חלק מן התשובה שבלעדיה הקרבן הוא בבחינת "זבח רשעים תועבה". אם אין קרבן בלי תשובה, ואין תשובה בלי וידוי, הרי ממילא אין קרבן בלי וידוי. זהו צד אחד של הוידוי הנאמר בקרבן, אבל יש עוד וידוי אחר, זה הנאמר על הקרבן בשעה שסומך ידיו עליו, והוא, וידוי זה, בא כבר לאחר התשובה.

לדבריו, ישנם שני סוגי וידוי: יש וידוי של חזרה בתשובה ועזיבת החטא, ויש וידוי של בקשת כפרה ומחילה. הוידוי המופיע בהלכות תשובה, ללא בקשת הכפרה, הינו מהסוג הראשון. הוידוי של הכה"ג ביום הכיפורים הוא מהסוג השני. הוידוי הנאמר על קרבן חטאת ואשם מורכב למעשה משני הוידויים יחד.

לאבחנה זו בין שני סוגי הוידוי יש משמעות לתפילות שלנו ביום הכיפורים.
הראשונים כתבו שיש חיוב להתודות ביום הכיפורים. כך לדוגמא כותב ספר החינוך (מצוה שסד):

ועובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עונו.

על איזה וידוי מדובר כאן, מבין שני הוידויים שהציג הרב סולובייצ'יק?

חיוב זה מופיע גם ברמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ז-ח):

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים, ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה, ואף על פי שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי, עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר אף על פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.

נשווה דין זה להלכה אחרת ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ג)

כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.

נראה שבהלכות אלו ברמב"ם יש ממש את החלוקה שעשה הגרי"ד סולובייצ'יק. בהלכה ז-ח הרמב"ם לא מזכיר את הצורך לפרוט את החטא, ואומר שעיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו", וזהו הוידוי של יום הכיפורים - הוידוי של בקשת הכפרה. זאת, לעומת הלכה ג' בו הרמב"ם אומר שכל המתודה צריך לפרוט את החטא.

כך רואים גם בשלחן ערוך ובנושאי כליו שאין צורך לפרט את החטא בוידוי של יום הכיפורים:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרז

אין צריך לפרט החטא; ואם רצה לפרט, הרשות בידו; ואם מתודה בלחש, נכון לפרט החטא. הגה: אבל כשמתפלל בקול רם, או ש"צ כשחוזר התפלה, אין לפרט החטא; ומה שאומרים על חטא בסדר א' ב' לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשוה אינו אלא כנוסח התפלה (ד"ע).

מגן אברהם סימן תרז ס"ק ה

אבל אנחנו חטאנו - פירוש כאן מתחיל הוידוי עד אחר אשמנו [של"ה] ופשטא דתלמודא משמע דא"צ יות' דא"צ לפרט בחטא ואחר כוונת הלב הן הדברים, אין לדבר בשעת הוידוי [הגמ"נ]:

ההסבר לכך שהוידוי שאנו אומרים ביום כיפור שונה מהוידוי של הלכות תשובה, הוא בדיוק כפי שהסביר הרב סולובייצ'יק - זהו וידוי של כפרה, שהורתו בוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים.
כך מביא הרב יעקב אפשטיין בספרו חבל נחלתו (חבל נחלתו, ח"י סי' כא - תוכן הוידוי על חטא וביום הכיפורים)

נראה שההסבר לכך שהוידוי של יום הכיפורים אינו וידוי מלא ומפורט, מבואר עפ"י האמור בספר יראים (סי' רסג): "וידוי יום הכפורים. צוה יוצרינו לכהן גדול שיתודה על חטאת יום הכפורים ב' וידויין אחד עליו ועל ביתו ועל שעיר המשתלח עון ישראל. בשעיר המשתלח בהדיא כתוב בפ' אחרי מות והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. ומן התורה בכפרת דברים הכתוב מדבר או אינו אלא בכפרת דמים נאמר כאן לכפר ונאמר להלן לכפר מה להלן בעגלה ערופה בכפרת דברים הכתוב מדבר אף כאן בכפרת דברים".
"תולדה למצות עשה. צוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביום הכפורים. כדתניא בסוף פ' יוהכ"פ [פ"ז ב'] מצות וידוי יוהכ"פ עם חשיכה וחכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שלא תטרף דעתו. אע"פ שיתודה ערבית אחר סעודתו צריך שיתודה קודם סעודתו התודה ערבית צריך שיתודה שחרית בשחרית יתודה במוסף במוסף יתודה במנחה במנחה יתודה בנעילה. אמר בר [המדורי] לא שנו אלא שלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך וקיי"ל הכי והוסיפו עליו על חטא שחטאנו וכו' ובא הדבר שלא לשגות".
נראה שעיקר הוידוי ביום הכיפורים הוא וידויו של כהן גדול, הוא המצווה מן התורה (ולהלן נביא על מה הוא מכפר), וידוי זה ודאי שאינו מפורט, שהרי אין כהן גדול יכול להתודות על כל חטאי עם ישראל בפירוט. חז"ל הוסיפו חיוב וידוי נוסף על היחידים ביום הכיפורים. וידוי זה אינו בא להחליף את הוידוי שעל היחידים בדרך תשובתם הפרטית המחייבת פריטת החטא, אלא בא בנוסף לוידוי זה העיקרי ולכן ניתן לעשותו בצורה כוללנית ואחר כוונת הלב הן הדברים.

ובאופן דומה אפשר לראות בדברי ערוך השלחן שתולה את הוידוי שלנו ביום הכיפורים בוידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים (ערוך השולחן אורח חיים סימן תרז):

כבר נתבאר בסי' תר"ג דלתשובה צריך וידוי ושוידוי הוי מצות עשה מן התורה דכתיב [במדבר ה, ז] והתודו את חטאתם ועיקר מצות וידוי הוא ביוה"כ ובזמן המקדש היה הכהן הגדול מתוודה בעד כל ישראל על השעיר המשתלח כדכתיב [ויקרא טז, כא] והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו' ולכן כל אחד חייב להתוודות ביוה"כ בכל תפלה מהתפלות