חכמה עיונית וחכמה מעשית

"על דבר אחד צריך להסכים. בין אם הוא מוצא חן בעינינו ובין אם לאו. יש הבדל משמעותי בין צורת הלימוד המתאימה ללימוד אנליטי, בניתוח מושגים ובבניית יסודות הסוגיא, לבין צורת לימוד שבה עליך לדעת לפסוק דין למעשה בשאלת כפית חלבית שנפלה לתוך קדרה בשרית שאינה בת יומה. הלימוד להלכה נוגע יותר לפרטים, לפעמים הוא פחות יסודי במובן מסוים, הוא גם פחות תופס את הדמיון. ההבדלים הם אמתיים.
[...]
אי אפשר להתעלם מן ההבדל שבין לימוד הסוגיה בשיטות ניתוח למדניות לבין שיטת הלימוד בפסיקה למעשה. כך גם לגבי תחומים אחרים. אבל ההבחנה הזאת היא מובנת. איך אמר לי פעם רב אחד? אם רכב מתקלקל, אתה לא הולך לפרופסור באוניברסיטה, אתה הולך למוסך לדבר עם מוסכניק..."
(הרב אהרן ליכטנשטיין, מבקשי פניך, עמ' 264-266)

"אכן. למדן שלומד תורה צריך ללמוד את כללי ההיגיון הפנימיים של הלמדנות. הבעיה היא שאי אפשר בכלל לתקוף שפה כזו כי המשמעות שלה היא רק מתוכה. המהלך הזה השפיע על הלמדנים בכך שהוא הרחיק אותם מפסיקת הלכה. ד"ר מיכאל אברהם אומר שמי שיש לו מוח אנליטי חריף לא יוכל להכריע לעולם כי הוא מסוגל להבין טוב את שני הצדדים במחלוקת, כמו שהליצנים אומרים שהפוסק הוא זה שפסק מלחשוב. זה כמובן טעות ולכן חשבנו שצריך לפתח תבניות חשיבה ועולמות רעיוניים אחרים שמתוכם יהיה אפשר להסביר מחדש את ההיגיון ההלכתי"

(הרב שבתי רפפורט, מוסף שבת, פר' בראשית תשע"ז, מקור ראשון)

"החכמות הלא מתחלקות הנה לשתים הכלליות, החכמה העיונית המופשטה והחכמה המעשית, החכמה העיונית, גווני השכל מאירים בה בהתגלות ובבהירות, צבעי הציורים הרוחניים ניכרים ובולטים בה הרבה, היא החכמה הפנימית העסוקה בכל קודש עליון ופנימי, שכנגדן הן מכוונות היריעות התחתונות בגווניהן הבולטים של תכלת וארגמן של תולעת שני ושל שש . אמנם פשוטה היא לכאורה החכמה המעשית, העומדת להיות כמו מכסה ושומר על הדיעות הטבועות בחכמה הנסתרת הפנימית, אבל המראה הזה של הפשיטות אינו כ"א לפי הנראה מבחוץ, אבל באמת עמוק עמוק הוא היסוד של אור החכמה המעשית. הופעות קדושות רוחניות ישנן שהן יכולות להגלות ע"י אור הנבואה ורוח הקודש שבישראל, מה שאין כן היסוד המעשי, תורה של מעשים ומצוות חיוביות לדורות, אי אפשר לעולם להמסר לכל נביא וחוזה כ"א לאותו ציר אמונים, אשר לא קם כמוהו, משה עבד ד', אשר ידעו ד' פנים אל פנים. ובזה נאמר גדולה חכמה שנאמרה בעליונות, החיצוניות, הנראות והמגולות, השומרות לכאורה רק על הפנימיות התחתונות, דאילו בתחתונות כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו. חכמת הלב אמנם נתגלתה בפועל הכפים, כי הכרח גדול הוא להחכמה העליונה שתשפיע על המעשים שבפועל, אבל עדיין אין זה היסוד הפנימי של החכמה, הגורם את המפעלים, המצוות והחוקים במפעליהם המקוצבים ע"פ החכמה העליונה הנעלמת עצמה, שזוהי החכמה שנאמרה בעליונות, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה . זוהי החכמה הפנימית פנימית, שמתוך עמקה רומה וגדלה היא נושאת את הלב כולו, את כל החיים וכל החושים, את כל תכונת המעשים וכל קצביהם, הן טוו את העזים. ואבא יסד ברתא, והחכמה המעשית נובעת היא, עם כל היותה לכאורה מוכרת רק בתור שומרת את הדיעות הכמוסות, מיסוד הגנוז היותר עליון, מיסוד חכמה שלמעלה, גבוה מעל כל גבוה."
(הראי"ה קוק, עין איה, שבת צט)

מחשבות לפרשת בראשית

והיו לבשר אחד

עת הקב"ה יצר את האשה מצלעו של האדם, התורה מתארת את הקשר בין האדם לאשה (בראשית פרק ב):

(כג) וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה  זֹּאת:
(כד) עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד:

הפרשנים התחבטו במשמעות המילים "והיו לבשר אחד" - מה הפירוש שהאיש והאשה נהיים לבשר?

רש"י כותב שהולד שנוצר מהחיבור של האיש והאשה זה ההתהוות לבשר אחד: 

לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד:

רמב"ן מביא את דברי רש"י ומקשה עליהם:

(כד) על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו' - רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח. והיו לבשר אחד, הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד, לשון רש"י. ואין בזה טעם, כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם:

במקום זאת, הוא מציע פירוש משלו:

והנכון בעיני, כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן, אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא, וילכו להם, ומפני זה אמר הכתוב, בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ודבק בה, והיתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו. וכאשר היה זה באדם, הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד. וכן כי אחינו בשרנו הוא (להלן לז כז), אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו). הקרובים במשפחה יקראו "שאר בשר". והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם:

דברי רמב"ן כנגד רש"י מקבלים חיזוק גם מדברי הגמרא (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נח עמוד א):

והיו לבשר אחד - מי שנעשים בשר אחד, יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד. 

כיצד ניתן לתרץ את רש"י מקושייתו של רמב"ן?

נראה להציע שרש"י אינו מדבר רק במובן הביולוגי, שהולד נוצר מזרעו של הזכר ומהביצית של הנקבה, אלא גם במובן התודעתי. בתודעת האדם, הולד שנוצר מהקשר שלו עם אשתו הוא מימוש בקשר ביניהם. גם במישור הגשמי, אך גם ואולי בעיקר במובן הרוחני. בניגוד לשאר בעלי החיים, בני האדם לא רק רואים בצאצאיהם יצורים שעליהם לדאוג לשלומם הגשמי, אלא גם כאלה שהם יורשיהם וממשיכי דרכם במובן מסויים, ושהם מהווים ההגשמה לקשר הזוגי בין הוריהם. וזהו "והיו לבשר אחד - הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד".

נעמה

"ואחות תובל-קין נעמה"
רש"י מביא בשם חז"ל בנעמה זו היתה אשתו של נח.
מנין הביאו חז"ל רעיון זה שנעמה היתה אשתו של נח?

לענ"ד שני דברים הובילו את חז"ל כשהם קבעו שנעמה היתה אשתו של נח:
א. עצם זה שהתורה מזכירה אותה. מכל השמות והדורות המוזכרים בתורה בפרקים הראשונים, נעמה היא כמעט האשה היחידה המוזכרת. הלא דבר הוא.
ב. למעשה בפשט הכתובים לא נשאר דבר משושלת קין. זאת, על אף שהתורה מאריכה בדברים אודות קין וצאצאיו, גם לאחר רצח הבל.

כשחז"ל קבעו שנעמה היתה אשת נח, הם גם מסבירים מדוע התורה הזכירה אותה מלכתחילה, וגם משאירים שם ושארית לשושלת קין שלא יגעו לריק, אלא נשאר מהם זכר, והעולם האנושי שלאחר המבול הורכב למעשה גם משושלת שת (מצד האב) וגם משושלת קין (מצד האם).

נתינה ונטילה - בעקבות "קונטרס החסד"

בחלק א' של ספר מכתב מאליהו של הרב אליהו דסלר נדפס "קונטרס החסד" שכתב המחבר. להלן מעין תקציר של הקונטרס:

פרק א
כאשר ברא א-להים את האדם, עשהו לנותן ונוטל. כח הנתינה הוא כח עליון ממדות יוצר הכל ברוך הוא, שהוא מרחם ומטיב ונותן, מבלי קבל דבר בתמורה, וככה עשה את האדם, ככתוב: "בצלם א-להים עשה את האדם", כי יוכל לרחם ולהטיב וליתן.
אבל כח הנטילה, הוא אשר יתאוה האדם למשוך אליו את כל הבא בתחומו, כח זה הוא אשר יקראוהו בני האדם "אהבת עצמו", והוא שורש כל הרעות.

[...]
פרק ב
והנה ישאלונו הסוחרים בעלי המשא והמתן: "אתם אומרים שאך הנתינה היא טובה, וכל נטילה היא מדה רעה? הלא בזה תפריעו את סדר כל העולם, הן כל הברואים בראם ה' להיות נותנים ונוטלים כאחת, וככה סידר את עולמו, האם אין האדם כאחד מהם, ולמה לא יטול וגם יתן?"
[...]
פרק ג
אבל אלה המה דרכי הצדיקים שבבני האדם: נתינתם רבה ונטילתם מועטת, וגם המעט אשר יקחו מוכרחים המה בו, למען אפשר להם את הנתינה וההטבה, משאת נפשם.

... יספרו על רבנו ישראל מאיר הכהן זצ"ל, בעל חפץ חיים – הלא עוד זכינו לראות את הצדיק הקדוש הזה בדורנו – הוא לא חפץ להתפרנס בתורתו ויהי לחנוני. הסחורה שמכר היתה המעולה, המדה גדושה, והמשקל מכריע ללוקח תדיר. כמובן נהרו אליו כל הקונים. ויאמר רבנו ישראל מאיר זצ"ל: "אם כן, במה יתפרנסו שאר החנונים?" ויעש לו לחוק, כי יפתח את חנותו רק לשעה או לשעתיים, עדי ירויח איזה פרוטות, די פרנסתו ליומו בצמצום, ויסגרנה אחרי כן, למען תהיה פרנסה מצויה גם לאחרים. ויתבונן אח"כ, וירא כי גם בזה לא הועיל, כי רוב הקונים צמצמו עצמם לבא אל חנותו בעת הפתיחה, ויסגור את חנותו לגמרי, ויעזוב מהיות עוד חנוני, כי לא חפץ לגרום צער לחנונים האחרים.

[...]
פרק ו
לפני שנים הרבה בנדודי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים, רצים ומחפשים מזונם. וימצאו נבלת חיה קטנה, מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול טרף, כי כל אחד מהם קפץ על גבי חברו, וידחפנו מבלי השאיר לו מקום. וכה נשכו זה את זה, וילחמו זה בזה, עד אשר כולם היו פצועים, ויזב דמם לרוב. וכה נלחמו, עד אשר כולם נשארו מוטלים על גבי השלג חסרי אונים, ורק אחדים, הגבורים בהם, המה שמו שיניהם בנבלה. ותעבור רגע, והנה גם אלה התחרו זה בזה, וישובו ויכו וינשכו איש את רעהו, נשוך ופצוע עדי האחד גבר, ויחטוף הנבלה וינס.

התבוננתי למראה, וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל דרכו אשר רץ עליה מלאה דם, מדמו אשר זה מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.

אמרתי ללבי: הן בדמו הוא, אבל ישביע את רעבונו. עליו נאמר: "בנפשו יביא לחמו".
ושבתי וראיתי בנשארים, והנה פצעיהם עוד רבים ורעים מפצעיו, דמם אבד, וכחם סר מהם, ומה הועילו במלחמתם? ירגישו חרפת מנוצחים, אשר חברם הכם, וגם אכל ושבע ודשן, והמה שבעי מכות, וגם רעבונם, זה אשר למען השביעו נלחמו, עודנו בחזקו כבראשונה.

... עלתה בזכרוני המעשיה זאת, כי תהיה משל לבני האדם, הן גם המנצח בהתחרות, פצוע הוא, חולה, עיף ויגע, וגם כי נצחונו אשר נצח איננו שוה מאומה, כי רעבונו לא ישבע לעולמים, אלא יוכפל וירבה, כאמור. אבל אם כה הוא גורל המנצח, מה יהיה חלק המנוצח?
[...]
פרק י"ב
שאלוני: אם באמת חפץ השי"ת שלא יהיה האדם לנוטל, אלא שיסתפק בכל אשר יגיע אליו על ידי עצמו, אם כן למה ברא את האנשים בעולם אחד ויעשם לחברתיים. הלא טוב היה אם כל אחד מבני האדם נברא בעולם מיוחד לעצמו ולא תהיה אפשרות לקנאה ותחרות.

[...]
ויחזור אחד החברים וישאלני:
אם כן הוא, שאין מציאות לנותן בלתי אם יהיה גם אשר יקבל ממנו, הלא יש גם רעה רבה במעשה הנותן, כי יעשה את חברו לנוטל? וגם כי א"א שיהיה העולם מתוקן כולו, שאם יהיו כל בני האדם לנותנים, מי הוא זה אשר יקבל מהם?

והנה שאלות יפות שאל, אבל המעמיק לחשוב ימצא שהענין מתברר מעצמו. וזהו: הפרש גדול יש בין "המקבל" לבין "הנוטל", וכן בין "הנותן" ל"אשר יקחו ממנו". ויש לנו להזהר שלא נערב את המושגים.

[...]
וזה דבר העולם המקולקל:
ירבו בו הנוטלים אשר יקחו ויחטפו איש מרעהו. סדר חברתי כזה הוא אשר ירבה את הקנאה והתחרות ויביא לידי מלחמות ורציחות, גזלות ורעות.
אבל העולם המתוקן:
כל אדם נותן ומטיב, ולבבו יביע הכרת טובה על אשר יקבל מרעהו. חברת בני אדם, בהיותה ככה, היא החברה המתוקנה והמאושרת, רבת השלום והאהבה, והיא אשר יחפוץ ה' בה.

הרב דסלר מעמיד זה מול זה שתי חלופות: הנתינה והנטילה. למעשה הוא מצייר מעין ציר שבצידו האחד נמצאים להקת הזאבים ובצידו השני נמצא החפץ החיים, והוא מאיץ בקורא/בתלמיד שיבחר באיזה צד הוא מעוניין להיות. האם הוא מעוניין לחיות בעולם "אשר ירבה בו הקנאה והתחרות ויביא לידי מלחמות ורציחות, גזלות ורעות" או שהוא מעדיף לחיות בחברה "המתוקנת והמאושרת, רבת השלום והאהבה". לדידו אין כלל ספק שזו האחרונה "היא אשר יחפוץ ה' בה".

אם נקבל את החלוקה שלו בין הנתינה לנטילה, ואם נרצה לנסות ולמקם את דברי התורה וחז"ל ביחס לשני הקצוות הללו, ללא ספק ניוכח שהם נמצאים בצד של הנתינה. ניתן לצטט פסוקים רבים ומאמרי חז"ל רבים עוד יותר המצדדים בנתינה ובחברה שהנתינה נוכחת בה בצורה משמעותית.

עם זאת, אם נהיה כנים עם עצמנו, אנחנו חיים בחברה שדווקא הנטילה תופסת בה מקום משמעותי ביותר. החברות הגדולות במשק, המשפיעות והמשנות את חיינו כמעט מדי יום ביומו, כולן נמצאות עמוק בצד הנטילה. קשה לומר שאנחנו כפרטים איננו תומכים בעולם הנטילה הזה. חלקנו מתפרנסים מחברות אלו, יתכן וכספנו מושקעות בחברות אלו ורובנו נהנים מהמוצרים שחברות אלו העניקו ומעניקות לעולם. אנו רואים בהתפתחות שהשוק החופשי-הזאבי הביא לנו התפתחות לטובה.

כשסטיב ג'ובס, נציג עולם הנטילה במידה רבה, הציג לראשונה את האייפון, הרבה מאתנו חשבנו שזה עוד צעצוע שבקלות נוכל לוותר עליו. הוא חזה אז, ואנו רואים זאת היום, שהטכנולוגיה הזאת לחלוטין שינתה את העולם כולו. רובנו רואים בשינוי הזה שינוי לטובה.

קשה לקרוא את דבריו של הרב דסלר ולא לראות בהם תיאור של תורת הקיבוץ משנות קום המדינה: "עבוד כפי יכולתך, קבל כפי צרכך". כיום, שאנו חיים בעולם קפיטליסטי, קשה מאד להזדהות עם דבריו, ולצייר את עולם הנטילה כשורש כל הרע בעולם.

אך כיצד אנחנו יכולים לפשר בין הרגשות שלנו, המזדהות עם העולם הקפיטליסטי והנהנות מפירותיה, לבין דברי התורה וחז"ל שדברו כל כך הרבה בשבח הנתינה? כיצד אנחנו יכולים לפשר בין התמיכה שלנו בעולם הנטילה לבין האמפטיה שלנו כלפי תיאור הצידקות של החפץ חיים המהווה דוגמא למי שחי בעולם הנתינה?

נראה שאם נרצה ליצור סינתזה בין הדברים ולמצוא את שביל הזהב, עלינו לנסח את ההתלבטות אחרת מהרב דסלר. בניגוד לדברי הרב דסלר שהציב בפנינו את שתי החלופות: חיים בעולם של נתינה או חיים בעולם של נטילה, אני מבקש להציב חלופות אחרות. בעיני, החלופות צריכות להיות: האם אתה רואה רק את עצמך או האם אתה רואה גם את הזולת? או במילים אחרות: כשאתה חי את חייך בעולם הנטילה, האם יש גם מקום משמעותי של נתינה בחייך? האם הינך מסוגל להצביע על חלקים מסדר יומך שבהם אתה לוקח פסק זמן מעולם הנטילה, והנך נמצא בעולם הנתינה?

אז, תעבירו את זה הלאה.

נוסח וידוי הכהן הגדול והוידוי שלנו ביום הכיפורים

שלוש פעמים מתודה הכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים: 

- פעמיים על הפר (כשביניהם הוא עושה הגרלה על השעירים) - בפעם הראשונה וידוי עליו ועל ביתו, ובפעם השניה וידוי עליו, ועל אחיו הכהנים:

(ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:
(יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ:

- ופעם אחת על השעיר המשתלח - על כל עם ישראל:

(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה:

בגמרא מובאת מחלוקת כיצד בדיוק מתנסח הכהן הגדול בוידוי (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לו עמוד ב):

תנו רבנן: כיצד מתודה? עויתי פשעתי וחטאתי, [...] דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: [...]אלא כך היה מתודה: חטאתי ועויתי ופשעתי לפניך אני וביתי וכו'. [...]אמר רבה בר שמואל אמר רב: הלכה כדברי חכמים.

ואכן בעקבות מסקנת הגמרא שההלכה כדברי חכמים, מביא הרמב"ם בהלכות תשובה את נוסח הוידוי (רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א):

כיצד מתודין אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה

 ניתן לראות כי הרמב"ם הכליל בנוסח וידוי זה את כל שלבי החזרה בתשובה: וידוי (חטאתי), פירוט החטא (עשיתי כך וכך), חרטה (נחמתי), וקבלה לעתיד (איני חוזר לדבר זה).

בעוד שני מקומות במשנה תורה מביא הרמב"ם נוסח של וידוי, למרבה ההפתעה הנוסחים הללו שונים מהנוסח שהוא מביא כאן וחסר בהם חלק מהאלמנטים המופיעים בנוסח זה שבהלכות תשובה.


1. רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק ג הלכה יד-טו

ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה.
כיצד מתודה אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי

2. רמב"ם הלכות עבודת יום הכיפורים פרק ד

וסומך שתי ידיו על ראש הפר ומתודה, וכך היה אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך לאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. ואחר כך מגריל על שני השעירים, וקושר לשון של זהורית בראש המשתלח ומעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו, ובא לו אצל פרו שנייה וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה וידוי שני, וכך הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושיך ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה וגו', ואחר כך שוחט את הפר ומקבל את דמו
ואחר כך בא אצל שעיר המשתלח וסומך שתי ידיו על ראשו ומתודה, וכך הוא אומר אנא השם חטאו עוו ופשעו לפניך עמך בית ישראל, אנא השם כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל ככתוב בתורת משה עבדך כי ביום הזה יכפר עליכם וגו', ואחר כך משלח את השעיר למדבר

אם נסכם, את חלקי הוידוי המופיעים בכל אחד מהנוסחים ברמב"ם נקבל כך:

• בהלכות תשובה: וידוי, פירוט החטא, חרטה, קבלה לעתיד. 
• הל' מעשה הקרבנות: וידוי, פירוט, (חרטה?), בקשת כפרה 
• הל' עבודת יום הכיפורים: וידוי, בקשת כפרה

יש הבדל אחד שקל מאד להסביר: בוידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים אין פירוט החטא - שכן הכהן הגדול מתודה בשם כל ישראל. הוא אינו יכול לפרט את חטאי כל ישראל. 

אך מה עם ההבדל בין חרטה-קבלה לעתיד לבין בקשת כפרה?

הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מתייחס לשאלה זו בשני מקומות:

1. הגרי"ד סולובייצ'יק, שיעורי הגרי"ד עמ' סה:

ונראה שיש שני סוגים של וידוי. יש וידוי שנועד להיות ביטוי מילולי של עצם התשובה. הרי דברים שבלב אינם דברים וכל עוד לא הוציא בפיו את מה שגמר בלבו, אין תשובתו אלא בגדר הרהור בעלמא. וכמו שתשובה מחייבת הכרת החטא, חרטה על העבר וקבלה על העתיד, כך הבא להתוודות צריך לכלול את כל התכנים האלו.
אך יש גם סוג נוסף של וידוי, אשר עיתויו הוא לאחר שחזר האדם בתשובה, וזאת על פי הכתוב: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". ועי' ברמב"ם שפסק "עבירות שהתודה עליהם ביום הכיפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביום כיפורים אחר אף על פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". פשוט שוידוי זה אינו חלק מתהליך התשובה עצמו, אלא מטרתו היא ריצוי וכפרה.
על רקע הבחנה זו נראה לומר שהוידוי של הכהן הגדול אינו מדין תשובה, שהרי אין הוא יכול לשוב על חטאיהם של בני ביתו, אחיו הכהנים ושאר כלל ישראל. הכהן הגדול לא מתוודה אלא כדי להשיג כפרה ומחילה, ולכן הוא מסתפק רק בהזכרת החטאים ובבקשת הכפרה עליהם. זוהי גם הסיבה שהוידוי שאנו אומרים בתפילת יוה"כ איננו כולל קבלה לעתיד. את עצם התשובה כל אחד צריך לעשות באופן אישי, ואילו הוידוי בשעת התפילה לא נועד אלא לשם בקשת כפרה.

2. הגרי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, עמ' 155:

בקרבן יש משני האספקטים הללו של וידוי גם יחד. כאן הוידוי הוא חלק מן התשובה שבלעדיה הקרבן הוא בבחינת "זבח רשעים תועבה". אם אין קרבן בלי תשובה, ואין תשובה בלי וידוי, הרי ממילא אין קרבן בלי וידוי. זהו צד אחד של הוידוי הנאמר בקרבן, אבל יש עוד וידוי אחר, זה הנאמר על הקרבן בשעה שסומך ידיו עליו, והוא, וידוי זה, בא כבר לאחר התשובה.

לדבריו, ישנם שני סוגי וידוי: יש וידוי של חזרה בתשובה ועזיבת החטא, ויש וידוי של בקשת כפרה ומחילה. הוידוי המופיע בהלכות תשובה, ללא בקשת הכפרה, הינו מהסוג הראשון. הוידוי של הכה"ג ביום הכיפורים הוא מהסוג השני. הוידוי הנאמר על קרבן חטאת ואשם מורכב למעשה משני הוידויים יחד.

לאבחנה זו בין שני סוגי הוידוי יש משמעות לתפילות שלנו ביום הכיפורים.
הראשונים כתבו שיש חיוב להתודות ביום הכיפורים. כך לדוגמא כותב ספר החינוך (מצוה שסד):

ועובר על זה ולא התודה על חטאיו ביום הכפורים שהוא יום קבוע מעולם לסליחה וכפרה ביטל עשה זה, ואוי לו לאדם אם ימות בלא וידוי ונשא עונו.

על איזה וידוי מדובר כאן, מבין שני הוידויים שהציג הרב סולובייצ'יק?

חיוב זה מופיע גם ברמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ז-ח):

יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים, ומצות וידוי יום הכפורים שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה, ואף על פי שהתודה קודם שיאכל חוזר ומתודה בלילי יום הכפורים ערבית וחוזר ומתודה בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה, והיכן מתודה יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
הוידוי שנהגו בו כל ישראל אבל אנחנו חטאנו (כולנו) והוא עיקר הוידוי, עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה חוזר ומתודה עליהן ביום הכפורים אחר אף על פי שהוא עומד בתשובתו שנאמר כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד.

נשווה דין זה להלכה אחרת ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ג)

כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר ומודה ועוזב ירוחם, וצריך לפרוט את החטא שנאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב.

נראה שבהלכות אלו ברמב"ם יש ממש את החלוקה שעשה הגרי"ד סולובייצ'יק. בהלכה ז-ח הרמב"ם לא מזכיר את הצורך לפרוט את החטא, ואומר שעיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו", וזהו הוידוי של יום הכיפורים - הוידוי של בקשת הכפרה. זאת, לעומת הלכה ג' בו הרמב"ם אומר שכל המתודה צריך לפרוט את החטא.

כך רואים גם בשלחן ערוך ובנושאי כליו שאין צורך לפרט את החטא בוידוי של יום הכיפורים:
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרז

אין צריך לפרט החטא; ואם רצה לפרט, הרשות בידו; ואם מתודה בלחש, נכון לפרט החטא. הגה: אבל כשמתפלל בקול רם, או ש"צ כשחוזר התפלה, אין לפרט החטא; ומה שאומרים על חטא בסדר א' ב' לא מקרי פורט, הואיל והכל אומרים בשוה אינו אלא כנוסח התפלה (ד"ע).

מגן אברהם סימן תרז ס"ק ה

אבל אנחנו חטאנו - פירוש כאן מתחיל הוידוי עד אחר אשמנו [של"ה] ופשטא דתלמודא משמע דא"צ יות' דא"צ לפרט בחטא ואחר כוונת הלב הן הדברים, אין לדבר בשעת הוידוי [הגמ"נ]:

ההסבר לכך שהוידוי שאנו אומרים ביום כיפור שונה מהוידוי של הלכות תשובה, הוא בדיוק כפי שהסביר הרב סולובייצ'יק - זהו וידוי של כפרה, שהורתו בוידוי הכהן הגדול ביום הכיפורים.
כך מביא הרב יעקב אפשטיין בספרו חבל נחלתו (חבל נחלתו, ח"י סי' כא - תוכן הוידוי על חטא וביום הכיפורים)

נראה שההסבר לכך שהוידוי של יום הכיפורים אינו וידוי מלא ומפורט, מבואר עפ"י האמור בספר יראים (סי' רסג): "וידוי יום הכפורים. צוה יוצרינו לכהן גדול שיתודה על חטאת יום הכפורים ב' וידויין אחד עליו ועל ביתו ועל שעיר המשתלח עון ישראל. בשעיר המשתלח בהדיא כתוב בפ' אחרי מות והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם. ומן התורה בכפרת דברים הכתוב מדבר או אינו אלא בכפרת דמים נאמר כאן לכפר ונאמר להלן לכפר מה להלן בעגלה ערופה בכפרת דברים הכתוב מדבר אף כאן בכפרת דברים".
"תולדה למצות עשה. צוו חכמים שכל ישראל יתודו בין איש בין אשה ביום הכפורים. כדתניא בסוף פ' יוהכ"פ [פ"ז ב'] מצות וידוי יוהכ"פ עם חשיכה וחכמים אומרים צריך שיתודה קודם שיאכל וישתה שלא תטרף דעתו. אע"פ שיתודה ערבית אחר סעודתו צריך שיתודה קודם סעודתו התודה ערבית צריך שיתודה שחרית בשחרית יתודה במוסף במוסף יתודה במנחה במנחה יתודה בנעילה. אמר בר [המדורי] לא שנו אלא שלא אמר אבל אנחנו חטאנו אבל אמר אבל אנחנו חטאנו תו לא צריך וקיי"ל הכי והוסיפו עליו על חטא שחטאנו וכו' ובא הדבר שלא לשגות".
נראה שעיקר הוידוי ביום הכיפורים הוא וידויו של כהן גדול, הוא המצווה מן התורה (ולהלן נביא על מה הוא מכפר), וידוי זה ודאי שאינו מפורט, שהרי אין כהן גדול יכול להתודות על כל חטאי עם ישראל בפירוט. חז"ל הוסיפו חיוב וידוי נוסף על היחידים ביום הכיפורים. וידוי זה אינו בא להחליף את הוידוי שעל היחידים בדרך תשובתם הפרטית המחייבת פריטת החטא, אלא בא בנוסף לוידוי זה העיקרי ולכן ניתן לעשותו בצורה כוללנית ואחר כוונת הלב הן הדברים.

ובאופן דומה אפשר לראות בדברי ערוך השלחן שתולה את הוידוי שלנו ביום הכיפורים בוידויו של הכהן הגדול ביום הכיפורים (ערוך השולחן אורח חיים סימן תרז):

כבר נתבאר בסי' תר"ג דלתשובה צריך וידוי ושוידוי הוי מצות עשה מן התורה דכתיב [במדבר ה, ז] והתודו את חטאתם ועיקר מצות וידוי הוא ביוה"כ ובזמן המקדש היה הכהן הגדול מתוודה בעד כל ישראל על השעיר המשתלח כדכתיב [ויקרא טז, כא] והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וגו' ולכן כל אחד חייב להתוודות ביוה"כ בכל תפלה מהתפלות

שיחות לראש השנה

לא הספקתי לפני ראש השנה, אך לטובת השנים הבאות הנה לפניכם שלוש שיחות בתמצות

קול השופר - מי שומע?
המצוה העיקרית של ראש השנה היא מצוות השופר. אך מי אמור לשמוע את קול השופר? האם המצווה היא לתקוע בשופר או לשמוע את קול השופר? [כידוע, זו סוגיא הלכתית עם כמה נפקא-מינות: אם חרש יכול לתקוע, התוקע לתוך בור וכד']
לכאורה, מנוסח הברכה פשוט שהמצוה היא שאנחנו נשמע את קול השופר, שכן אנחנו מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לשמוע קול שופר".
כך גם מדברי הרמב"ם הידועים בהלכות תשובה, קול השופר אמור להכנס לאזנינו ולהעיר אותנו:

אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם

 אך מאידך, ישנן מקורות שנראה שהעיקר הוא להריע על מנת שה' ישמע את קול השופר.
ראשית, זו כנראה ההבנה היחידה בפסוק: "יום תרועה" - "יום יבבה" (עפ"י התרגום). הרי ברור שאנחנו מריעים/זועקים על מנת שה' ישמע את קולנו.
ועוד, בניגוד לברכה לפני תקיעת שופר, נוסח הברכה שאנחנו אומרים בתפילת מוסף מדבר לא על שמיעתנו שלנו את קולות השופר, אלא על שמיעתו של ה': "כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך. ברוך... שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים".

אז מי אמור לשמוע את קול השופר - אנחנו או הקב"ה?

קול שופר זה אכן כדי שאנחנו נריע וה' ישמע. איך אין מדובר ביללה של תינוק בן יומו שמשמעותו הוא "אני חסר אונים – אני צריך שהמבוגר האחראי יתעורר ויטפל בי". מדובר בקריאה של מבוגר האומרת "עשיתי ככל יכולתי, אולי תוכל לסייע לי?". לכן אין סתירה בין הדברים. השופר נועד לעורר אותנו שנעשה ככל יכולתנו "חפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם", כדי שנוכל לזעוק לה' ולומר "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך".

[עוד בנושא, במשנתו של ר' צדוק הכהן מלובלין:

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לראש השנה
ועל ידי זה מבקשים ה' שמעה בקולי וגו' כי זה נפעל על ידי שאנו מקיימים מצות שמיעת קול שופר כמו שמברכין אשר קדשנו וכו' לשמוע קול שופר שעל ידי זה נתעורר הדעת בפנימיות מעמקי הלב וממילא על ידי זה ה' יתברך שומע בקולנו ואוזניו קשובות לקול תחנונינו כמו דאיתא (ויקרא רבה ל"ה, ג') שה' יתברך גם כן מקיים כל המצוות. וכדאיתא בשם הבעש"ט זצ"ל על פסוק ה' צלך. ועל זה אנו מסיימין בברכת שופרות כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה היינו הקול היוצא מעומק שבירת הלב וחותם שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים:

ר' צדוק הכהן מלובלין - רסיסי לילה אות לה
לה) ענין תקיעת שופר שכתב רמב"ם (פרק ג מהלכות תשובה הלכה ד) כלומר עורו ישנים מתרדמתכם וחז"ל אמרו (ראש השנה טז א) שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר. הכל אחד. כי ה' צילך כאשר האדם מתעורר משנתו וזוכר בהשם יתברך אז השם יתברך זוכר אותו כאותו ענין שהוא זוכר בהשם יתברך איך הוא מלא כל הארץ כבודו והכל שלו וצריך לעובדו וכיוצא כל חד לפום אתערותא דיליה כך השם יתברך כנגדו כדרך שאמרו (ברכות ו א) אתם עשיתוני חטיבה וכו' אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. מה שאין כן כשחס ושלום שוכח הגם כי אין שכחה לפני כסא כבודו הזכרון שלו הוא מצד השכחה שזוכר כביכול שבזה הוא שוכח חס ושלום מידה כנגד מידה. ולכן יהיב עיטא בשופר לעוררנו. ואמרו ז"ל (ראש השנה שם ע"ב) שהוא לערבב השטן והכל אחד כמו שאמרו (בבא בתרא טז א) הוא שטן הוא יצר הרע ועיקר יצר הרע אינו אלא ההשקעה בדמיון שאינו מניחו לזכור ולשום אל לבבו על מה נברא בעולם ולהתעורר משינתו:]

***

השופר כבליל של רצונותינו ומאוויינו

חסידים מספרים (מקור):

חסידים מספרים, שהבעל שם טוב התפלל בימים הנוראים בכוונה גדולה. פתאום ראה ברוח הקודש, שיש יהודי אחד בעיר אחרת, שמתפלל בכוונה יותר גדולה ממנו.
נסע הבעל שם טוב לעיר של היהודי, קרא ליהודי ושאל אותו:
"אתה לומד הרבה תורה?"- ענה היהודי: "לא!"
"להתפלל אתה יודע?" שאל הבעל שם טוב. ענה היהודי: "לא!"
המשיך הבעל שם טוב ושאל את היהודי: "ומה עשית בימים הנוראים?"
ענה היהודי: "רבי! אפילו את כל האלף בית אני לא מכיר. אני יודע רק את האותיות מאלף ועד יוד. כשבאתי לבית הכנסת ראיתי את כל האנשים עומדים ומתפללים בכוונה ובקול. ואני, שלא יודע כלום, הצטערתי מאוד ואמרתי: "אלף בית גימל..." עד שהגעתי לאות י'. אחר כך המשכתי: "ה', בבקשה, חַבֵר אתה מהאותיות שאמרתי מילים ומשפטים של תפילה וקבל אותם באהבה". כך אמרתי בכל הכוח שוב ושוב".
השפיעה התפילה של היהודי הפשוט על ה' יותר מהתפילה של הבעל שם טוב.

במידה מסוימת סיפור זה הוא סיפורו של כל יהודי בראש השנה. המצוה שאנו עומדים לקיים, מצוות תקיעת שופר, הוא כעין אמירה כלפי הקב"ה: הרבה מחשבות והרבה רצונות יש לנו בחיים, לא תמיד אנחנו יודעים לתת את העדיפויות הנכונות, ולא תמיד אנחנו מצליחים אפילו לבטא נכונה את מה שאנחנו רוצים. אך בזה שאנו מגיעים לבית הכנסת בראש השנה ומקפידים להשמיע ולשמוע את קול השופר, אנו מצהירים כלפיך "קח את בליל המחשבות והרצונות והקולות שלנו, וחבר אתה מילים ומשפטים של תפילה וקבל אותם באהבה". רצוננו לעבוד את מלכנו – לא תמיד אנחנו יודעים כיצד למלא את רצוננו זה.

***

מידות הדין והרחמים

בפרשת העקידה יש מעבר בין שמותיו של הקב"ה. הפרשה מתחילה עם שם "א-להים", אך עוברת לאחר מכן לשם הוי"ה. כך כותב הגרי"ד סולובייצ'יק ב"על התשובה" (עמ' 167):

כבר עמדו על כך שבכל פרשת העקדה מופיע שם אלקים "והא-להים נסה את אברהם... הא-להים יראה לו השה". רק בשעה (אולי צ"ל: משעה) שהמלאך מעכב את אברהם אבינו וקורא אליו "אל תשלח ידך אל הנער" מופיע לראשונה שם הוי"ה, "ויקרא מלאך הוי"ה מן השמים". בחצי הראשון של פרשת העקידה שררה מידת הדין, לפיה אין לאברהם כל זכות יצחק בנו, אין לו כל זכות ל"נחת" מיוצא חלציו. הבן אינו "שייך" לו ואין כאן כל מקום לויכוחים, לסימפוזיונים, להתמקחות. "ויקרא אליו הא-להים". מידת הדין קוראת. פקודה היא הדורשת מלויה ללא הסתייגות. אברהם שומע צו – והוא מקבל ומציית.

פרשת העקידה ממחישה לנו זה מול זה כיצד נראה עולם המתנהל במידת הדין וכיצד נראה עולם המתנהל במידת הרחמים. זה כנראה פירוש דברי חז"ל ש"אפרו של יצחק צבור על המזבח" - מצד מידת הדין אכן "אפרו של יצחק צבור", אך מצד מידת הרחמים "אל תשלח ידך אל הנער".
אנחנו תוקעים בשופר להזכיר את אילו של יצחק, האיל שנעקד בזכות מידת הרחמים במקומו של יצחק, ומבקשים "עמוד מכסא דין ושב על כסא רחמים". איננו יכולים להתקיים בדין. אנחנו זקוקים לרחמים. "אשר יאמר היום בהר הוי"ה יראה".