מחשבה לפרשת מטות

[דבר תורה מלפני כמה שבועות שלא הספקתי לכתוב בזמנו. אך הוא מספיק ראוי לענ"ד כדי להעלות על הכתב כעת.]

פרשת שני השבטים, ראובן וגד, (במדבר לב) המבקשים לנחול נחלה בעבר הירדן המזרחי מעוררת כידוע שאלה:
מפני מה התורה חוזרת מספר כה רב של פעמים על ההסכם בין שני השבטים לבין העם ומשה?

לאחר ששני השבטים מבקשים את בקשתם הראשונית להשאר בעבר הירדן המזרחי, משה נוזף בהם ומאשים אותם בפגיעה במורל העם. לכן שני השבטים מציעים את ההצעה הבאה:

טז וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.
יז וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
יח לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ.
יט כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.

לאחר מכן נראה שמשה מקבל את דבריהם וחוזר על דבריהם:

כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.
כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו.
כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.
כג וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם.
כד בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

שני השבטים חוזרים שוב על התנאי:

כה וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה.
כו טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד.
כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.

נראה שמשה מנסה לתקן אותם, ואף נראה שהם מקבלים את תיקונו, אך לא ברור מה תיקן משה, ומה שינו שני השבטים מהצעתם הראשונית. 

יש להזכיר כי בהמשך התנאי חוזר עוד פעמיים: משה מדווח עליה להנהגה העתידית של העם, ושני השבטים מאשרים את הדברים בפני ההנהגה העתידית:

כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה.
ל וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
לא וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.
לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

רש"י מביא את הדברים הבאים:

"נבנה למקננו פה" - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם אמר להם משה לא כן עשו העיקר עיקר והטפל טפל בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.

כלומר, משה מתקן אותם שיש לדאוג קודם לבני האדם, ורק אח"כ לבעלי החיים.

נראה שאפשר להציע הצעה נוספת.

כשבני ראובן וגד מציעים את הצעתם הראשונית הם אומרים כך:

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

אך כשמשה חוזר על דבריהם, הוא מנסח זאת כך:

אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.

זהו הבדל תהומי. משה מלמד אותם שאמנם אי יציאה עם בני ישראל למלחמה זו עוול ודרכם של "תרבות אנשים חטאים", אך יציאה עם ישראל למלחמה איננה רק משום "ואהבת לרעך כמוך", אלא משום שזה "לפני ה'".

ואם נעיין נראה שהביטוי הזה "לפני ה'" חוזר כאן בפרשה שבע פעמים:

כ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה.
כא וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו.
כב וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. 

כז וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר. 

כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה' וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה.  

לב נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן.

נראה שזה עצמו מוכיח ש"לפני ה'", בניגוד ל"לפני בני ישראל" הוא מסר מרכזי בפרשה.
אך אם נסתכל על המופע הרביעי, האמצעי, של הביטוי "לפני ה'", נגלה דבר נוסף. המופע הרביעי נמצא בסוף פסוק כב:

וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. 

הביטוי "לפני ה'" כאן הינו מיותר לחלוטין. הפסוק לכאורה לא היה חסר דבר אם ביטוי זה היה נשמט:

וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה

אך דווקא כאן מלמד אותם משה את הנקודה העיקרית:
נחלה לעם ישראל איננו רק מקום שבו יוכל לחיות ולהתפרנס. לא רק מקום מספק למקנה צריך להיות בראש הדאגה, אלא השאלה: האם השכינה שורה במקום הזה? האם זו ארץ בה בחר ה' או לא?

מלחמות כיבוש א"י, מלמד אותם משה, איננו רק סיוע למצוא מקום מגורים. זה כיבוש הנחלה אותו הבטיח ה' לתת לאבותינו. ויישוב ארץ ישראל איננו רק ישיבה במקום בו יש אפשרויות פרנסה, אלא ישיבה במקום שהוא "אחוזה לפני ה'".