הוראת משנה

מה שזכור לי מלימודי משנה בבית הספר הוא שלמדנו לאורך תקופה ארוכה מאד מעט מאד חומר. משהו בסגנון פרקים ספורים לאורך השנה כולה. מלימוד זה אינני יכול לומר שנשאר אתי משהו.

אני מכיר שני דרכים ללימוד אפקטיבי ומשמעותי של משנה:
א. לימוד "בקיאותי" - המטרה של לימוד זה הוא להקיף כמות גדולה של חומר באופן יחסית שטחי. ההיקף נותן ללומד מושגי יסוד, הכרות שטחית עם מספר רב של מסכתות וסדרים, והבנה של לשון חז"ל במשנה. יחד עם חזרות, לימוד כזה יכול להעניק ללומד גם צידה לטווח ארוך.
ב. לימוד "עיוני" - המטרה של לימוד זה בשלב הראשון איננו ההיקף, אלא ההבנה כיצד חז"ל ופרשני המשנה הסתכלו על המשנה. לימוד זה אמור להעניק ללומד כלים לזהות מה לכאורה חסר במשנה, מה לא מסתדר במשנה, וכד', ולרכוש את המיומנות "לשאול את השאלות הנכונות".

כעת, אם אנחנו רוצים ללמד בבתי הספר מקצוע בשם "משנה", לענ"ד צריך לשאול אלו משתי המטרות דלעיל אנו רוצים להשיג. עפ"י המטרה נוכל להגדיר מה האופן הטוב ביותר ללמוד. הניסיון לשלב בין שתי מטרות הלימוד בשלב ההוראה בבית הספר יהיה להבנתי לא מוצלח.

בבית ספר יסודי יהיה קשה ללמוד לימוד עיוני, ויש הכרח לעסוק דווקא בלימוד הבקיאותי. בחטיבה ובתיכון לעומת זאת יש חשיבות גם ללימוד העיוני, כחלק וכהשלמה ללימוד גמרא, אך אין זה אומר שבגיל הזה יהיה נכון לזנוח לחלוטין את הלימוד הבקיאותי.
אך יש לזכור, שהערך בלימוד הבקיאותי הוא דווקא בהספק ובהיקף. אם לא מגיעים להספק ולהיקף ניכרים, לא השגנו שום דבר. כיוון שכך, אם רוצים ללמד לימוד בקיאותי בגיל התיכון, אולי הצורה הנכונה לעשות זאת זה דווקא ע"י לימוד משנה יומית בתחילת היום. אם מטרת שיעור המשנה הוא לימוד בקיאותי, אזי הדבר הנכון לעשות יהיה לבטל את שיעורי משנה, ובמקום לפרוש אותם על פני כל השבוע, וכל יום להקדיש זמן קצר ללימוד בקיאות במשנה. לדוגמא, לימוד בקיאותי של שתי משניות בתחילת כל יום, יחד עם חזרה על הנלמד ביום שלפני. לימוד כזה לא אמור לקחת יותר מדקות ספורות, 10-15 דקות לכל היותר. ניתן לערוך מבחן או בוחן קצר בסיום כל זוג פרקים וכך לודא שיהיו גם חזרות שבועיות. בלימוד הבקיאותי אין צורך להיכנס לכל מיני אוקימתות שהגמרא מעמידה את המשנה, אלא להתמקד בהסבר מה כתוב במשנה. אם יש מספיק זמן אפשר להוסיף מושגים חשובים בנושא המשנה, לדוגמא: אשו משום חציו, תעשה ולא מן העשוי, וכד'.
זה באשר ללימוד הבקיאותי.

בלימוד העיוני כבר יש מקום בעיני לשיעור שלם ללימוד משנה. כאמור, מטרת הלימוד לתת לתלמיד תחושה כיצד "לשאול שאלות נכונות". הרב אליהו דורדק, עורך סדרת משנה סדורה, כותב בעמודים האחרונים של הסדרה כיצד לדעתו יש ללמוד משנה. הנה פסקה אחת מתוך דבריו (הדגש במקור):

יש לראות את המושג "הבנה" כמושג אישי וגמיש. הרי אחר כמה חזרות וודאי שההבנה תתבהר ותתעמק. כמו כן, יש תלמידים אשר יכולים להעמיק יותר מאחרים. חשוב לתלמיד לפתח חוש אישי שהחומר מובן לו לעת עתה. החוש הזה ידריך אותו לקצר בעיון או להרחיב בו. ככל שאוצר ידיעותיו גדל - כך יתעוררו אצלו שאלות עמוקות ואמיתיות יותר, ויפסקו שאלות פשוטות של הגדרות והסברים קלים. 

[במאמר מוסגר אעיר לאור דברי הרב דורדק כמה זה מסוכן ללמד ילדים אוקימתות במשנה מבלי שהם כלל הבחינו בבעיה שבגללה הוצעה האוקימתא. לימוד כזה פוגע באותו חוש אישי שעל התלמיד לפתח ביחס להבנת המשנה. שכן, התלמיד חש שהוא מבין את מילות המשנה אך המורה מלמד אותו לא לסמוך את החוש שלו שהרי הגמרא העמידה אוקימתא...]

הבעיה היחידה היא כיצד ניתן להדריך תלמידים לפתח חוש אישי כזה. לדברי הרב דורדק, החוש הזה נבנה אט אט עם ריבוי החזרות ושינון המשניות. אני מבקש להזכיר ספר שהמלצתי עליו בעבר: שיטה מחודשת של ד"ר גבריאל חזות. ספר זה, שנושאו הוא כיצד ללמוד גמרא, למעשה מתמקד ברובו בלימוד משנה בצורה עיונית. המחבר שם ממליץ למלא טבלה כזאת על כל דין ומקרה במשנה עם הטורים הבאים:

מספר	מוסר	מקרה	קביעה	נימוק
1	סתם משנה	שור שנגח את הפרה, ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע: אם עד שלא נגחה ילדה - אם משנגחה ילדה	משלם חצי נזק לפרה, ורביע נזק לולד	-

ע"י מילוי טבלה כזאת בצורה מדוייקת, התלמיד יוכל באמת לפתח את אותה התחושה עליה כתב הרב דורדק - הוא יבחין שהוא אינו יודע את הנימוק, שמוסר הדין אינו ברור, המחלוקת אינה מוגדרת וכד'.

לסיכום, תחושתי היא שיש עוד מקום להתקדם בו בלימוד משנה בבתי הספר. על המורה/המערכת להגדיר מה הוא מבקש להשיג בלימוד המשנה. אחרי שהוא הגדיר את מטרת הלימוד, עליו לדאוג שההספק יתאים למטרה. לאחר מכן עליו להתאים את אופי הלימוד עצמו שיתאים הן למטרה, והן להספק אותם קבע.