המשך מ:תגובה ל"ארון השקרים היהודי" (שהוא תגובה למאמרו של פרופ' נדב שנרב "ארון השקרים היהודי")
הפעם אני מבקש להתייחס לדברים הבאים של פרופ' נדב שנרב ממאמרו "ארון השקרים היהודי" הלקוחים מתוך הסיכום של מאמרו:
הפעם אני מבקש להתייחס לדברים הבאים של פרופ' נדב שנרב ממאמרו "ארון השקרים היהודי" הלקוחים מתוך הסיכום של מאמרו:
הדבר המרגיז ביותר אצל בעלי תורת השקר ההלכתי למיניהם הוא שהם, מצד אחד, מנתקים כל קשר בין רצון השם לבין מה שאנחנו עושים (שכן הדרך רצופה באלפי חוליות של אנשים שסילפו, עיוותו ושינו או משמעות המקורות לפי רצונם), ומצד שני הם מצהירים שזו היא הדת האמתית ואין בלתה. תפיסה זו לא רק שהיא מבטלת את הערך בקיומן של מצוות ובהימנעות מעבירות, היא גם הופכת את היהדות כולה לא לטרגדיה אלא לבדיחה אחת גדולה, לפארסה.בואו נראה עתה דברים שכותב הרב משה שמואל גלזנר בהקדמה לספרו "דור רביעי" על חולין:
יש שיטענו שזהו בדיוק רצון השם: שנמלא אחר פרשנותם השרירותית של קבוצה סגורה של גדולי תורה, בלי קשר לשאלה אם מה שהם אומרים קשור לטקסט אותו הם מתיימרים לפרש. מעבר לסתירה שכבר הערתי עליה מדין טעות בית דין במסכת הוריות, הדברים מוליכים לתפיסה ביזאנטית של היהדות, תפיסה שבה הדבר החשוב היחיד הוא מיהו זה שדבריו נשמעים בציבור (שהרי הוא צודק בהגדרה), ומכאן למחלוקות נבזיות ואלימות כדי לתפוס את "השלטון" מצד אחד, ולניסיון לפסול פרטים ותת ציבורים בתוך - עם ישראל כדי להוציא אותם מהחשבון מצד שני. לא קשה לראות בדורנו את המהלכים האלו, למרות שכפי שאמרתי יכולים להיות להם גם סיבות אחרות.
ובמדרש שמואל על פרקי אבות בפ"א ד"ה ועשו סיג לתורה ביאר הדברים ז"ל: "ולכן אמר שזאת התורה מסרה ליהושע, לעשות בה כמה שירצה, כשיאמר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין כפי הזמן והמקום. בכל אלו היא שלו לעשות בה מה - שירצה. וכן מסרה לזקנים וכו'. וזה אחת מהסיבות למה לא נכתבה תושבע"פ, אבל נתנה לבי"ד הגדול לעשות כמו שירצו" עכ"ל. הרי לך מבואר כמש"כ, דאע"פ שנמסר למשה מסיני תושבע"פ, כיון דלא נמסרו המילות אלא העניין, ולא נתנו לכתוב, זאת מורה שרצון המצוה ית' היה, שלא לעשות קיום לדורות לפירוש התורה, למען לא יבא סתירה גלויה בין החיים ובין התורה. וזה הוא מה שתירץ הש"ס על הקושיה: אם יש ממש בתושבע"פ למה לא נכתבו? ותירץ משום "עשות ספרים הרבה אין קץ". ר"ל: דהיה מוכרח לכתוב לכל זמן וזמן פירוש חדש משונה מכפי שהיה לפנים, כפי צורך המקום והזמן, ומה"ט נמי קרי לתושבע"פ "חדשים", כי תורה שבע"פ אינה אמת החלטי אלא הסכמי, דרק מה שהסכימו עליו חכמי אותו הדור הוא האמת, אבל כשסותרים מה שהיה אמת עד היום, נעשה פירושם החדש אמת. כי כן נצטווינו מאתו ית', שלא נסור מן הדבר אשר יגידו לך חכמי אותו הדור, ואפילו יעקרו מה שהיה מוסכם עד עתה.
ובהמשך מוסיף הרב גלזנר את הדברים הבאים, על קבלת דברי חז"ל כמחייבים:
ונחזור לענייננו, דעל ידי עשיית קיום לתושבע"פ בכתב אנו אומרים, דאפילו יאמרו על ימין שמאל – דאמרה תורה על אותו הדור שהמועט משועבד להכרעת הרוב קאי וקיים מיום חתימת המשנה – והתלמוד וכדומה גם מדור לדור, שאם דור שאחר חתימת המשנה ימצא שבעלי המשנה טעו, וכן דור שאחר חתימת התלמוד ימצא שבעלי התלמוד טעו, אין לנו אלא מה שהסכימו הראשונים הן לחומרא והן לקולא, וכמש"כ החינוך, דמוטב לנו לסבול טעות אחת בהלכה אחת, מלסתור חלילה כל הבניין.
האם דבריו של פרופ' שנרב יכולים לדור בכפיפה אחת עם דבריו של הרב גלזנר?
למען יוסר ספק, הרב גלזנר הינו גדול מהדור הקודם שאין איסור לחלוק עליו, ובהחלט מקובל עלי אם פרופ' שנרב יבוא ויאמר שהוא אינו יודע מה זה "אמת הסכמי" ו"אמת החלטי" והוא מכיר רק אמת אחת. אך אם נעיין בדבריו של הרב גלזנר, אפשר למצוא בהם גם מענה לטענות פרופ' שנרב כלפי "פסיקה שקרית".
הרב גלזנר אמנם יסכים שיש לפוסק לנהוג בתום לב, אך תום הלב לא מבטל את זה שיש במסורת ההלכתית המקובלת טעויות שהתקדשו (אם לדייק יותר, הם לא התקדשו, אלא שאין ברירה אלא לחיות אתם). האם פרופ' שנרב לא יטען ש"תפיסה זו לא רק שהיא מבטלת את הערך בקיומן של מצוות ובהימנעות מעבירות, היא גם הופכת את היהדות כולה לא לטרגדיה אלא לבדיחה אחת גדולה, לפארסה."? אך הרב גלזנר סבר שעבור שמירת הבנין כולו, היה עדיף לותר על כמה נקודות בתוך ההלכה שיהיו מבוססות על טעות. עתה, בהנחה שיש מקומות כאלה בהלכה, האם אין מקום לומר שלאנשי ההלכה בדורות מאוחרים אחריות מסוימת למזער את מספר הנקודות בהם אנו אומרים שההלכה מבוססת על טעות? את הנסיונות הללו של אנשי ההלכה המאוחרים, מכנה פרופ' שנרב "פסיקה שקרית" מכיוון שהוא מעדיף להיתלות בטעויות קדומות.
אני שב ומדגיש שהדברים שכתבתי בפיסקה הקודמת אינם מוכרחים וברי לי שרבים יחלקו עליהם, אך נראה לי שהם פועל יוצא מדבריו של הרב גלזנר (שגם לגביהם רבים יחלקו).
זו נקודה אחת מדבריו של הרב גלזנר שדבריו של פרופ' שנרב לא בדיוק מסתדרים אתה. הנקודה השניה שרלונטית לנושאינו אלו דבריו המגדירים "אמת פרשנית". הרב גלזנר מבחין בין אמת החלטית לבין אמת הסכמית. גם אם נניח שאיננו מבינים את החלוקה הזו, שהרי יש רק אמת אחת בעולם, עדיין יש בדבריו נקודה חשובה נוספת וזו הגדרת האמת הפרשנית. מטרת הפרשנות של התורה שבכתב נועדה לאפשר לחכמי הדורות לגשר בין הקבעון של התורה שבכתב לדינמיות של החיים. פרשנות כזאת מוגדרת אצל הרב גלזנר כ"פירושם אמת". אך כיצד אפשר לתלות פרשנות טקסט במציאות החיים המודרנית, לפי דרכו של פרופ' שנרב? זה הרי לא ייתכן!
כפי שציינתי בחלק הראשון של תגובתי, אני מתנגד נחרצות לאמירת חצאי אמיתות והצגת מקורות קדומים בצורה שקרית. אם זוהי "תורת השקר ההלכתי" אז אינני חולק על פרופ' שנרב כלל. אך להבנתי פרופ' שנרב מרחיב את ביקורתו כמעט לכל פרשנות החורגת מכוונתו המקורית של הכותב, שבעיניו הינו שקר. לענ"ד דבריו אלו אינם מוכרחים, והבאתי את דבריו של הרב גלזנר על מנת להדגים כיצד ניתן להבין את האופי הפסיקתי באופן השונה מזה של פרופ' שנרב.
יישר כח גדול
השבמחקהטענה שלא יכול להיות שרצון הוא ה' "שנמלא אחר פרשנותם השרירותית של קבוצה סגורה של גדולי תורה" היא הקצנה והגחכה. הקבוצה איננה 'סגורה' אלא אדרבה, היא מקיפה מאות ואלפי גדולי ישראל בדורות האחרונים וכל החפץ בכך יכול גם הוא להצטרף לקבוצה זו - כתר תורה מונח וכו'.
יחד עם זה, למרבה הצער יש נושאים בהם תלמידי חכמים מסוימים הנוטים לפסול בצורה מוחלטת את דעות החולקים (כלומר, מציגים אותם כמחוץ לגבולות ההלכה) - כפי שקיים ביחס ל'התר המכירה' ויש להצר על כך מאד.
האם אתה חושב שהניסיון להימנע מטעויות הלכתיות שהשתרשו נותן הסבר לכל הפחות לרוב המקרים שבהם אותו רב אומר דברים משתנים מפעם לפעם? מה עם הדוגמאות של מניעת הריון (אותן הזכיר נדב במאמרו)? או פסקים בענייני צניעות, שלעיתים קרובות משתנים לפי השואל?
השבמחקלא. את תגובתי לדוגמאות שהבאת כתבתי בחלק הראשון של תגובתי - מדובר בשאלות אלו בהתנגשות ערכים, ולכן לא יפלא שאצל שואל אחד ערך אחד גובר ואצל אחר הערך השני גובר. וכד'.
השבמחקהאם התנגשות ערכים בפסיקה הייתה תמיד? קשה להתרשם מספרות השו"ת שזה העניין. בדרך כלל התשובות שם נראות יותר כמו ששנרב רוצה מאשר כמו הכרעה לא ברורה בין ערכים. אם כך, מה השתנה בדורות האחרונים?
השבמחקעוזיה,
השבמחקניסיתי להראות בחלק הראשון של תגובתי שהתיאור של נדב אינו עומד במבחן המציאות של שו"תים רבים. אינני חושב שהתיאור של התנגשות ערכים יכול להסביר כל שו"ת, אך הוא קיים בהרבה, ואני חושב שהוא קיים כמעט תמיד באותם פסקי הלכה עליהם מדבר נדב.
אני חושב שעם ההתפתחות המודרניות ותרבות המערב העכשוית, שאלות התנגשות הערכים נהיו הרבה יותר קרובות לעולם היהודי.
אני לא מסכים. נראה לי שהנקודה היסודית היא שפסיקה ההלכה הנפוצה (ברמת היום-יום של רב הקהילה) בדורות האחרונים היא לא פסיקה במובן של הכרעה אלא מין ניהול סיכונים בתיק השקעות. הרב לא באמת יודע או מוכן להגיד אם ההלכה כרשב"א או הרמב"ם, הנודע ביהודה או החת"ם סופר או היביע אומר או האגרות משה. גם ללכת לפי כללי ספקות רגילים הוא לא רוצה, כי אם נקל בכל ספק דרבנן לא יהיו יותר מצוות. לכן, במקרה שבו ישנו צורך גדול להקל הוא בוחר בדעה המקלה, ובסתם מקרים הוא מחמיר (או נוקט כדעה האמצעית) כי זה לא עולה כסף. לכן ממילא יוצא שכל פעם יוצאת תשובה אחרת - כי אין כאן באמת פסיקה.
השבמחקאמא לי פעם מישהו על שאלה מסוימת שרציתי לשאול ראש כולל חשוב ותלמיד חכם גדול, שקרוב לודאי שאם אשאל אותו אקבל תשובה שמתחילה בעשיית קולות - "אהה, אהה, אהה". זו אולי אילוסטרציה משעשעת לכך שכמעט כל פסיקה היום היא תוצר אובנתא דליבא יותר מאשר תוצר של העמקה בסוגיה.
להבנתי, לא על זה מדבר נדב שנרב, אך אולי אני טועה. גם אינני חושב שהתיאור שלך הוא נכון ביחס למישהו כמו הרב מן-ההר שעליו הבאתי ציטוט על כך שבמקרים שונים הוא פסק באופנים שונים.
השבמחק