נכתב ע"י רב החפץ בעילום שמו
אני:
מחר יש ברית בשעה 12.30. אי אפשר שלא להגיע. הרי להורים כל כך חשוב שהרב יהיה.
עצמי: אבל
ב-14.00 נקבעה לי פגישה. את הברית עצמה יסיימו עד אז, אבל מה עם סעודת המצוה?
אני:
רק רגע, הם בכלל מצפים שאבוא? אולי הם עושים את זה רק בחוג המשפחה והזמינו כמות
מצומצמת של מנות, ואני סתם גוזל את כבשת הרש.
עצמי: אבל
אני זוכר מקרה אחר, שבו הכינו להרבה אורחים, והם לא באו, איך הם ירגישו אם גם אני
"אברח"?
אני:
מה אעשה? אשאל אותם? הם לא יעיזו להגיד לי שהם מעדיפים שלא אבוא. הרי הם מנומסים
ומכבדים אותי. הם לא ידברו כך אל הרב שלהם גם אם הם חושבים אחרת.
עצמי: אז
אי אפשר לשאול אותם. פשוט נחכה קצת, נראה מי מגיע לסעודה, ניכנס לומר 'מזל טוב',
ואם נרגיש שמצפים או שיזמינו במפורש, אז נישאר...
אני:
ואולי אם יראו שאתה נכנס, ירגישו לא נעים ממך ויזמינו אותך לשבת. מהיכן הם ידעו
שאתה 'מת' ללכת משם?
עצמי:
נו... את הסיכון הזה חייבים לקחת...
אני:
אבל מה יהיה עם הפגישה? – אין ברירה. אי אפשר לפגוע במשפחה שיש לה שמחה. נדחה את
הפגישה בשעה. אני מקווה שזה יסתדר.
עצמי: אבל
רגע... אם אשאר לסעודה, הם בטח יבקשו ממני לומר דבר תורה.
אני:
מה הבעיה? נותנים לך קצת כבוד, קח אותו!
עצמי: אבל
מתי אכין אותו?
אני:
עזוב, תשלוף משהו... אולי תגיד מה שאמרת בברית שלהם לפני שנה, בטח אף אחד לא
זוכר...
עצמי:
מה פתאום? כמו שאני מכיר אותם הם מצפים למשהו מיוחד בשבילם, מושקע, כמו שהיה בברית
של...
אני:
בעצם, מי אומר שהם בכלל רוצים דבר תורה של הרב? בטח הסבא הזה ידבר, והסבא הזה
ידבר, והוא מדבר קצת ארוך, וגם האבא צריך להסביר את השם שבחר, ובטח יש איזה דוד
שיש לו מה להגיד. רק אני חסר להם?!
עצמי: ואולי
לא. אולי אין אף אחד שיגיד, ואולי מאוד חשוב להם שדווקא הרב ידבר. איך הם ירגישו
אם הם בנו על זה שהרב יאמר דבר תורה, ואילו הרב עצמו ייעלם פתאום באמצע הסעודה כי
הוא הולך לפגישה?...
אני:
אבל זו פגישה מאוד חשובה. הם צריכים להבין שיש לרב שלהם עוד כמה משימות בחיים חוץ
מאשר להיות בברית שלהם!
עצמי: הם
הרי לא יודעים עד כמה הפגישה הזאת חשובה, ומבחינתם, לגשת אליהם בלי הכנה מוקדמת,
להגיד 'מזל טוב' וללכת, זה ממש פגיעה!
אני:
טוב, אז אשאל אותם למה הם מצפים.
עצמי: מה
אתה חושב לעצמך? שתשאל אותם אם הם רוצים דרשה של הרב והם יגידו: "תודה, לא
צריך"?! – אפילו אם יש להם רשימת נואמים ארוכה כאורך הגלות, לא תהיה להם
ברירה אלא להגיד שהם ממש מחכים למוצא פיך... מילא אם לא תשאל, הם יוכלו
"להקטין ראש" ולא לשים לב לזה שהרב הכין דבר תורה במאמץ גדול ויתאכזב אם
לא יוכל לומר אותו; אבל ברגע שאתה שואל, הם בוודאות יפרשו שאתה מצפה לכך שיכבדו
אותך בדרשה!
אני:
אז מה אתה יכול לעשות? לבוא לסעודת המצווה, לשבת עד שפתאום "יתקילו
אותך" או לחכות שעה וחצי עד סוף רשימת הנואמים, לא להגיע לפגישה שכבר דחית
בשעה, ואז לגלות שמכריזים על ברכת המזון ובעצם בזבזת את הזמן שלך לחינם?!
עצמי: מה?
יש ברירה אחרת?!
אני:
אולי פשוט תשתף את כולם בדילמה הבלתי פתורה שלך!
עצמי:
לא הבנתי. מה אתה מציע לעשות?
אני:
תיגש לבעל השמחה, תגיד לו שאתה לא יודע אם הוא רוצה שתדבר או לא, תבהיר לו שמצדך
זה בסדר לבוא לסעודה וזה בסדר שלא, שמצדך זה בסדר לתת דרשה וזה בסדר להיות בשמחה
ולא לדבר [כמובן, אל תספר לו על הפגישה שתיאלץ לבטל או על זה שדווקא הפעם לא עולה
לך לראש שום רעיון טוב לדרשה...], והוא יבין.
עצמי:
באמת?! אתה רציני?! אתה יכול לצפות שכל אחד – במיוחד בזמן לחץ – יבין את המסר המורכב
והמתפתל שלך, ויגיד לך את מה שהוא באמת חושב, בלי לנסות "לפרשן" אותך
לכאן ולכאן?!
אני:
מה הבעיה?
עצמי:
אני יכול להגיד מראש מה תהיה התוצאה: אחד יבין שאתה "מת" לדרוש וזו הדרך
שלך לומר את זה בעדינות, ואז הוא יזמין אותך גם כשזה לא מתאים לו, ועוד יכעס עליך
שאתה כזה רודף כבוד, והשני יבין שאתה "מת" להיפטר ממנו ולברוח, ירגיש לא
נעים לעכב אותך, וירגיש רע עם זה שהרב "ברח" מן השמחה שלו, בעוד שהוא
נשאר בשמחה באירוע של השכן?
אני:
טוב, אז אין ברירה אלא לבוא לסעודה ולחכות עד שיתברר מה עובר בראש של אבי הבן. ואת
הפגישה לדחות לעוד שבועיים (בתקווה שאז לא תהיה ברית נוספת באותה שעה בדיוק...).
עצמי: ואולי
הדרך הטובה ביותר היא לשתף את כולם בדילמה הזאת, בלי קשר לאירוע מסויים...?
אני:
ואז הם יבינו?!
עצמי:
אולי...
נהדר. נקודה.
השבמחק