שימו לב לדברים הבאים שכתב רב ביהדות גרמניה של ערב השואה. דבריו מובאים בתוך פולמוס הימום הבהמות לפני השחיטה המובאת באריכות רבה בשו"ת שרידי אש. שמו של הרב: הרב אפרים מאיר לאססמאנן (אם מי מהקוראים יכול להוסיף מידע על האיש - אשמח לשמוע).
המקור: שו"ת שרידי אש חלק ב סימן ד - הימום הבהמות ע"י חשמול נספח ג - מכתב יא סעיף ה ואילך.
לכן תמה אני מאד על תמהונו של כ"ת שלא קיימתי את אזהרת חז"ל: "הוו מתונים בדין". ומוכרח אני לדאבוני הגדול להגיד, כי דברי מוסר אלה צריכים להיות מופנים לא כלפי אלא כלפי כל אותם הרבנים שבאמת לא עיינו בדין ונתנו טעמים לאיסורא, שמתנגדים לדינא כגון: הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מחמת הדין טול ערקתא דמסאנא - ובאמת טעות גמורה היא, כי ידוע לנו שאין בדעתה של הממשלה להעביר אותנו חלילה מן הדת, וראיה לזה שיחסה של הממשלה למשומדים אינו עולה על יחסה ליהודים שתופסים באמונתם.
וראייה עוד יותר מעולה אפשר למצוא באותה העובדה שהממשלה גזרה שלא להתחתן בנו, ובגזרה זו הממשלה לא רק שאינה מרפה אלא גם מחזקת את אמונתנו ועזרה לנו לדבר שלא עלה עד כה לכל הרבנים בעלמא להוציא מן הכח אל הפועל.
גרוע יותר מזה הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מטעם שהחזקה של "נשחטה הותרה" אינה חלה ב"אם נפלה רעותא מחיים". טעם זה מתנגד לגמרי לדין מה שמפורש בש"ך יו"ד סי' נ' שאם ההיתר יותר מהאיסור מועילה החזקה דנשחטה הותרה אפילו אם נפלה רעותא מחיים וזאת היא דעת רוב הפוסקים.
ואין צריך לומר שהטעם שנתנו איזה רבנים שיש להטריף את השחיטה אחר ההימום מחמת הכלל "כל העומד לנקוב כנקוב דומה" טעות גמורה היא. כל זאת אוכיח בראיות ברורות בהמשך שיבוא אי"ה.
ו
אחרי שעמלתי להוכיח בראיות ברורות שטעות גמורה היא שלא קיימתי דברי חז"ל: "הוו מתונים בדין", מוכרח אני לדחות גם את דברי התוכחה על החטא שחטאתי לפי דעת של כבוד תורתו שפגעתי בכבוד ת"ח, כדי שלא יתקיים בי המבטא השגור: "טוביה חטא וזיגוד מנגד" (פסחים קי"ג).
מעכת"ה יוכל להאמין לי שלבי כואב מאד על שהוכרחתי להטיח דברים כנגד רבנים אחדים שאינם לפי כבודם, כי לא נעלם ממני הדרש של רבי עקיבא: "את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים", אבל לא נעלמה ממני גם זאת שתלמיד חכם צריך להיות תוכו כברו ופיו ולבו שווים, ובמקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד לרב.
ואיך אפשר היה לי לשים מחסום למו פי בראותי בעין פקוחה את האמון הגדול שנתהווה ע"י זה, שרבנים אחדים לא די שלא החזיקו בכללי הוראת איסור והיתר שנתנו חז"ל, ולא הטו אוזן למה שאמרו חז"ל בכמה מקומות שכוחא דהיתרא עדיף, והעלימו עיניהם מכל ראיות להיתרא, אלא אף הפכו ראיות שמהן יוצאים היתרים בנדון שלפנינו ועשו מהן ראיות לאיסורא.
בחוות דעתי שהעתקה ממנה שלחתי בזמנו לכת"ה הראיתי על דברי בעל "קמח סולת" שכתב: "מי שאינו רוצה להטריח א"ע בדין אחד למצא היתר והוא מוליך א"ע לחומרא לטמא את הטהור אסורא קא עביד", והוא הראה את המקורות שעליהם נשען, וגם מה שהזהיר הרב המחבר ביו"ד ס' רמ"ב שלא לאסור את המותר אפילו במקום שאין הפסד שמא יצא מזה צד הקל במקום אחר, ואפשר שיתגלגל ויבוא קולא עד אחר מאה דברים. לוא ידעו חכמים הנ"ל איך בעלי הוראה אחדים מהפכים ומזלזלים בדבריהם היו מתהפכים בקבריהם.
ז
בחוות דעתי הראיתי על שני צנועים מקהילה אחת שעקרו מלים אחדות מתשובת חתם סופר ביו"ד סי' ל"ה כדי להביא ראיה לאיסורא לנדון דידן, וכל שיש לו מוח בקדקדו ויעיין בכל התשובה הזאת יוכח שיש שם ראייה להיתרא ולא לאיסורא, ובכן הפכו את הראייה להיתרא לראיה לאיסורא.
וראיות כאלה אני מחזיק לזלזול חכמינו הגדולים שכני עפר, זי"ע, שאינם יכולים להכחיש את החי. מי יוכל לכעוס עלי ששונא אני את הני ת"ח שמשתמשים בדברי חז"ל כחוטב עצים זה שמשתמש בקרדומו כרצונו, ועינו של מי תהיה צרה עלי אם ארהיב עוז בנפשי לומר את האמת, ששונא אני את כל בעל הוראה יהיה מי שיהיה אם התורה בידו כחומר ביד היוצר ברצותו מתיר וברצותו אוסר, ואינו מתחשב עם האמת הטהורה כמו שכתוב: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
בדעת שפויה ובמיטב ידיעות לבבי אמרתי את הדברים הנ"ל, אף על פי שלבי כואב מאד לומר דברים כאלה, אבל זאת היא נחמתי, כי היודע תעלומות ובוחן כל העשתונות הוא לבדו יודע שכל כוונתי היא רק לקדש שמו יתב' ולחזק את אמונתנו הקדושה ולהגדיל תורה ולהאדירה, ומובטח אני שהקב"ה לא יחשוב לי זאת לעבירה, חס ושלום, אלא למצוה כי הוא גומל טוב לשומרי מצוותיו.
ומחזיק אני לחובה להביא את דברי ר' יוסי בן אלישע שאמר במסכת שבת קל"ט: "אם ראית דור שצרות באות על ישראל צא ובדוק בדייני ישראל וכו'". וידוע הוא הפתגם השגור: "מי שלבו צר לשונו רחבה" ולבי מתכוץ מאד בראותי שבקהילתי, שקודם כולם אכלו משחיטה כשרה ונשמרו מכל דבר טמא, כעת אוכלים כמעט כולם נבלות וטרפות. ומצב כזה קיים כידוע בכל קהילות אשכנז, וכדי להסיר את גודל חלול השם שנתהווה מזה, וכדי להציל רבים מן העבירה ולבוא להם לעזרה שיחיו חיי כשרות, יצאתי למלחמת מצוה. ובטוח אני שיתקיים בי מה שנאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ומה שאמרו: שליחי מצוה אינם ניזוקין.
דברים נוקבים
השבמחק