לפני מספר שבועות יצא לאור גליון כ"ט של כתב-העת אקדמות. בגליון זה ישנו דיון מעניין על הבסיסי והמקורות להלכות צניעות:
- המאמר הראשון של פרופ' נדב שנרב - "היש בסיס הלכתי להלכות צניעות?"
- תגובת הרב שמואל אריאל - "בין האשה לבין בוראה"
- תגובת הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי - "גדולה מסך חלקיה"
- תגובה לתגובות מפרופ' נדב שנרב
התפלאתי שאף אחד מהכותבים לא התייחסו לנקודות שאני רואה כלוז העניין. אציע בפניכם בקצרה את מספר נקודות, ותוכלו לבחון לאורם את הדברים שנכתבו במהלך הדיון באקדמות.
לענ"ד אחד המקורות שחובה להזכיר בדיון זה הוא הגמרא בברכות (דף כד עמוד א):
בכלל, אחרי שחז"ל אמרו (תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א) כי "בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: +מיכה ו'+ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.", אינני מבין כלל כיצד ניתן לטעון שאין מושג של צניעות בתורה/בהלכה. אפשר לטעון שהמושג נופח מעבר למימדיו הטבעיים (דבר שכל שלושת הכותבים הסכימו לו, לענ"ד), אך צריך למצער להסביר מה כן נכלל בגדר של "והצנע לכת עם אלהיך".
כשהתחלתי לקרוא את דבריו של נדב שנרב קיויתי שהוא יטען טענה אחרת. כשהוא דן על נושא כיסוי הראש לאשה נשואה, הוא טוען שכלל אין זה משום צניעות, אלא אך ורק סימן לכך שאשה נשואה. עונה לו באריכות רבה הרב שמואל אריאל ומנסה להוכיח כי שער אשה הוא ערוה לכל דבר ומחויב כיסוי מהתורה.
לענ"ד האמת נמצאת באמצע. אם נסתכל אצל בני דודנו נראה שנשים בוגרות מכסות את ראשן וילדות קטנות אינן מכסות את ראשן. ברי לי שכך היה גם אצל אבותינו לפני מאות ואלפי שנים. אשה שיצאה עם ראשה פרוע היה בדבר חוסר צניעות מצד עצמה, כי כל הנשים האחרות לא יצאו כך, והיה בכך משום פגיעה בבעל שכן אשתו יוצאת באופן פרוץ (ושוב אני ממליץ להתבונן במה שקורה אצל שאר עמי המזרח התיכון ולהבין שכנראה כך היה גם בעמנו, ודי לחכימא).
ההקשר התרבותי והמקובל בסביבה הוא חלק מהותי מהלכות צניעות. להבנתי, צניעות זה ההפך ממשיכת תשומת לב. אם נכון הדבר, אזי לאופן בו הסביבה מתנהגת ומתלבשת יש השפעה מכרעת על מה יחשב לצנוע ומה לא יחשב לצנוע.
המציאות שהשתנתה באופן דרסטי במאה השנים האחרונות מעלה שאלות כבדות מאד בכל הקשור למה שאצל חז"ל, הראשונים והאחרונים היה נקרא צניעות:
- האם במציאות בה נשים כבר לא מכסות את ראשן (ואגב, לגבי כיסוי ראש לגברים חל אותו השינוי בדיוק, ולכאורה נושא חיוב הכיפה לגבר היא שאלה קרובה מאד), האם עדיין ניתן לומר שיש חיוב לאשה נשואה לכסות את ראשה?
- האם ניתן להגדיר את המציאות הנפוצה כ"מציאות בלתי צנועה", כלומר לקבוע באופן גורף ש95% מהנשים המסתובבות ברחוב אינן לבושות בצניעות, קרי הן מושכות תשומת לב, ולכן צריך להמציא את הגלגל ולקבוע מה ניתן להגדיר כמושך תשומת לב ומה ניתן להגדיר כצנוע (כשלכל בר דעת ברור שאין כאן גבולות ברורים)?
- האם במציאות בו שומעים את קולן של נשים בדיבור ואף בשירה בכל שעות היממה ברדיו, בטלויזיה ובאינטרנט, בעבודה, באוניברסיטה, ובבית הכנסת, שזו ודאי מציאות שונה מזו שהיתה כששמואל אמר כי "קול באשה ערוה", עדיין קול האשה נחשב לערווה? עד כמה שאני זוכר (המאמר עצמו אינו לידי כעת), סביב שאלה זו דן הרב משה ליכטנשטיין במאמרו בנושא בתחומין לב.
שאלות אלו ודומיהן הן לענ"ד השאלות שצריכות להעסיק את הדור שלנו סביב נושא הצניעות. לצערי, לא מצאתי התייחסות נאותה לשאלות אלו בכל חמישים העמודים שהוקדשו לנושא באקדמות, ועוד חזון למועד.
- תגובת הרב שמואל אריאל - "בין האשה לבין בוראה"
- תגובת הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי - "גדולה מסך חלקיה"
- תגובה לתגובות מפרופ' נדב שנרב
התפלאתי שאף אחד מהכותבים לא התייחסו לנקודות שאני רואה כלוז העניין. אציע בפניכם בקצרה את מספר נקודות, ותוכלו לבחון לאורם את הדברים שנכתבו במהלך הדיון באקדמות.
לענ"ד אחד המקורות שחובה להזכיר בדיון זה הוא הגמרא בברכות (דף כד עמוד א):
אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע.
אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר +ישעיהו מ"ז+ גלי שוק עברי נהרות, וכתיב +ישעיהו מ"ז+ תגל ערותך וגם תראה חרפתך.
אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים ב'+ כי קולך ערב ומראך נאוה.
אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר +שיר השירים ד'+ שערך כעדר העזים.נדמה לי שמקור זה סותר את טענתו העיקרית של נדב שנרב כי "ברובם של המקורות ההלכתיים העוסקים בעירום או בגילוי ערווה וכדומה העניין העיקרי הוא הביזיון ולא ההרהור".
בכלל, אחרי שחז"ל אמרו (תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א) כי "בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: +מיכה ו'+ הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.", אינני מבין כלל כיצד ניתן לטעון שאין מושג של צניעות בתורה/בהלכה. אפשר לטעון שהמושג נופח מעבר למימדיו הטבעיים (דבר שכל שלושת הכותבים הסכימו לו, לענ"ד), אך צריך למצער להסביר מה כן נכלל בגדר של "והצנע לכת עם אלהיך".
כשהתחלתי לקרוא את דבריו של נדב שנרב קיויתי שהוא יטען טענה אחרת. כשהוא דן על נושא כיסוי הראש לאשה נשואה, הוא טוען שכלל אין זה משום צניעות, אלא אך ורק סימן לכך שאשה נשואה. עונה לו באריכות רבה הרב שמואל אריאל ומנסה להוכיח כי שער אשה הוא ערוה לכל דבר ומחויב כיסוי מהתורה.
לענ"ד האמת נמצאת באמצע. אם נסתכל אצל בני דודנו נראה שנשים בוגרות מכסות את ראשן וילדות קטנות אינן מכסות את ראשן. ברי לי שכך היה גם אצל אבותינו לפני מאות ואלפי שנים. אשה שיצאה עם ראשה פרוע היה בדבר חוסר צניעות מצד עצמה, כי כל הנשים האחרות לא יצאו כך, והיה בכך משום פגיעה בבעל שכן אשתו יוצאת באופן פרוץ (ושוב אני ממליץ להתבונן במה שקורה אצל שאר עמי המזרח התיכון ולהבין שכנראה כך היה גם בעמנו, ודי לחכימא).
ההקשר התרבותי והמקובל בסביבה הוא חלק מהותי מהלכות צניעות. להבנתי, צניעות זה ההפך ממשיכת תשומת לב. אם נכון הדבר, אזי לאופן בו הסביבה מתנהגת ומתלבשת יש השפעה מכרעת על מה יחשב לצנוע ומה לא יחשב לצנוע.
המציאות שהשתנתה באופן דרסטי במאה השנים האחרונות מעלה שאלות כבדות מאד בכל הקשור למה שאצל חז"ל, הראשונים והאחרונים היה נקרא צניעות:
- האם במציאות בה נשים כבר לא מכסות את ראשן (ואגב, לגבי כיסוי ראש לגברים חל אותו השינוי בדיוק, ולכאורה נושא חיוב הכיפה לגבר היא שאלה קרובה מאד), האם עדיין ניתן לומר שיש חיוב לאשה נשואה לכסות את ראשה?
- האם ניתן להגדיר את המציאות הנפוצה כ"מציאות בלתי צנועה", כלומר לקבוע באופן גורף ש95% מהנשים המסתובבות ברחוב אינן לבושות בצניעות, קרי הן מושכות תשומת לב, ולכן צריך להמציא את הגלגל ולקבוע מה ניתן להגדיר כמושך תשומת לב ומה ניתן להגדיר כצנוע (כשלכל בר דעת ברור שאין כאן גבולות ברורים)?
- האם במציאות בו שומעים את קולן של נשים בדיבור ואף בשירה בכל שעות היממה ברדיו, בטלויזיה ובאינטרנט, בעבודה, באוניברסיטה, ובבית הכנסת, שזו ודאי מציאות שונה מזו שהיתה כששמואל אמר כי "קול באשה ערוה", עדיין קול האשה נחשב לערווה? עד כמה שאני זוכר (המאמר עצמו אינו לידי כעת), סביב שאלה זו דן הרב משה ליכטנשטיין במאמרו בנושא בתחומין לב.
שאלות אלו ודומיהן הן לענ"ד השאלות שצריכות להעסיק את הדור שלנו סביב נושא הצניעות. לצערי, לא מצאתי התייחסות נאותה לשאלות אלו בכל חמישים העמודים שהוקדשו לנושא באקדמות, ועוד חזון למועד.
לגבי הגמרא בברכות:
השבמחקראשית, מאמרי דן בחיוב האשה לכסות חלקים מגופה ולא באיסור הסתכלות (למרות שנדרשתי קצת גם לזה, אבל בדרך אגב).
שנית, אני מוכן להודות שבחלק מן המקרים האיסור לקריאת שמע נובע מבעית הרהור ולא מבזיון, ועדיין אני טוען שאין בכך ראיה לחיוב כיסוי. ראה הסעיף האחרון בתשובתי לרב אריאל לגבי גברים הישנים בצוותא, שם מפורש ענין זה שחשש הרהור לא גורר איסור על עצם המעשה הגורם אותו.
לגבי 'והצנע לכת', אני חושב שזה רק שיתוף השם. נכון שהמלה צניעות נזכרה ביחס להופעתה של אשה, אבל היא נזכרה גם בהקשרים רבים אחרים. רש"י במכות כ"ד מפרש ש"והצנע לכת" זו הוצאת המת והכנסת כלה, ונדמה לי שראיתי מפרשים (אולי אני מטעה את עצמי וזהו מה שאני חשבתי) שהכוונה באמת לנטיה של אנשים להפריז בדיבורם ובמעשיהם בנסיבות האלו (משהו שדומה קצת לדברים שכתבה הרבנית טיקוצ'ינסקי). מכל מקום לעשות מדברי אגדה כלליים כאלו הלכה ספציפית נראה לי מופרז טובא.
אינני טוען שאפשר להסיק באיזה שהוא אופן את "הלכות צניעות" מהפסוק "והצנע לכת". מנגד, צריך להסביר על איזה צניעות דברו חז"ל במקומות בהם הם כן התייחסו לצניעות, כדי להוכיח שמה שהיום נקרא צניעות איננו זה שאליו התייחסו חז"ל.
השבמחקכותרת מאמרך הוא "היש בסיס הלכתי לקוד לבוש לנשים?". תשובתי היא: כן. הבסיס ההלכתי הוא גדר ערווה. אני חושב שזה פשט הפסוק "ולא יראה בך ערוות דבר" - זהו התנאי ל"והיה מחניך קדוש".
עם זאת, אני חושב שהגדר של "ערווה" איננו חד משמעי, והינו תלוי תרבות וסביבה.
ואתה כנראה צודק ש"חיוב הצניעות" איננו מצווה מעשית כמו שמירת כשרות, אלא חלק מ"קדושים תהיו" (שגם זהו מצווה מהתורה, כידוע).
ראה. 'קדושים תהיו', 'והצנע לכת', 'והיה מחנך קדוש', כמו גם 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם' או 'והלכת בדרכיו' ועוד רבים כאלו, הם עקרונות סל שניתן לגזור מהם תלי תלים של 'הלכות' לגבי כל אספקט של התנהלות היחיד והציבור.
השבמחקשימוש בעקרונות האלו והצבתם על מישור שווה עם בישול בשבת וארבע פרשיות בתפילין, יביאו להתפוצצות השיח ההלכתי שיהפוך להיות רלוונטי כביכול לכל אספקט של החיים [לאכול צ'יפס זה עבירה על ונשמרתם?], להחלטות שרירותיות של רבנים על בסיס האג'נדה שמתחשק להם לדחוף באותו רגע, למחלוקות מן הקצה אל הקצה (מכיוון שאין שום בסיס אמיתי לדיון) ולהמצאת יהדות חדשה שהמשותף שיהיה לה עם הפרקטיקה המקובלת מאבותינו הוא אפסי.
יש אנשים שניחא להם עם הכיוון הזה, אני אינני אחד מהם. לכן כשאני מדבר על הלכה הכוונה היא לדברים שאפשר להשוות אותם להלכות שבת או טרפות: טענות מבוססות היטב בספרות ההלכתית, שהלומד הסביר לא יראה אותן כ"תלויות בהקשר תרבותי" אלא כהלכות ותו לא.
לזה אני מסכים
השבמחקרק הערה:
השבמחקלדעתי בהחלט ניתן לומר ש95% (או אולי קצת פחות) מהנשים המסתובבות ברחוב אינן לבושות בצניעות. בתרבות השלטת בישראל מקובל לצערנו שאשה צריכה להיראות מושכת ואטרקטיבית, כלומר בהגדרה- לא צנועה. גם אם כך מקובל להתלבש, זה לא אומר שזה צנוע ולא מושך תשומת לב; כל המטרה היא למשוך תשומת לב.
אברהם,
השבמחקזה ללא ספק הדעה המקובלת ויש בה הגיון רב.
האם מוכרחים לומר כך? אני לא בטוח.
מה הכוונה "האם מוכרחים לומר כך?"
השבמחקמי מכריח את מי?
אם זו דעה ש"יש בה הגיון רב", ואינך מציג היגיון נגדי - אז ניאלץ להישאר עם הדעה ההגיונית. לא?
כנראה שקיצרתי במקום שהיה ראוי להאריך.
השבמחקיש הגיון גם בעמדה הנגדית. כאמור, דברי יוצאים מנקודת הנחה שצניעות זה ההפך ממשיכת תשומת לב.
אם כל הנשים, או רובן הגדול, מתלבשות באופן מסוים קצת קשה לומר שכולן מושכות תשומת לב.
בניסוח קצת אחר, האם אשה הגרה בשבט אפריקאי מחויבת לאותו סטנדרט לבוש שמקובל כאן בארץ. אני חושב שיש הגיון רב לומר שלא, אלא הסטנדרט ייקבע עפ"י מנהג המקום, מה נחשב ללבוש מקובל ומה נחשב ללבוש שהוא פרוץ יותר מהמקובל.
רבים יגידו שיש כשל נוסף בדעה שהציג אברהם והוא שנשים רבות אינן מתלבשות בכוונה להיראות מושכת, אלא באופן שנוח לה (עפ"י מזג האויר וכד').
לכן אני חושב שלכל הפחות השאלה צריכה להישאל.
הערה לסוף הדברים (קול באשה דרך רדיו):
השבמחקראו את המקור הנ"ל, http://www.halachayomit.co.il/Print.asp?HalachaID=706 שמראה שאם לוקחים את עקרון דברי חז"ל 'עד הסוף' שקול הוא מה שנשמע באזנים מגלי קול שיוצרו ע"י פה של מישהו אחר כשבתווך יש רק אויר, אז מעיקר הדין יש להקל בגלי קול אלקטרוניים כאשר מדובר על קול אשה ולהחמיר בשמיעת מגילה.
שאר הסברות הקשורות להרהור סיבתן הן מתוכן או תלויות באדם עצמו.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק