"אתי תלין משוגתי"

קצת כהמשך לרשימה הקודמת בנושא הספר "באור פניך יהלכון" של הרב אהרן ליכטנשטיין...

לפני זמן מה התייחסתי לדברים שאמר הרב ליכטנשטיין בערב השקה לכבוד צאת הספר מבקשי פניך. הנה תזכורת:

בסוף דבריו באותו ערב אמר הרב ליכטנשטיין לקהל (דברי הרא"ל הללו החל מדקה 1:34:00):

"לפעמים אני שומע מאנשים המכירים את הישיבה שלנו, שבישיבת הר עציון יש שני ראשי ישיבה. אחד עם נשמה חסידית גדולה וידע בשאלות ותשובות, פיקח, חכם. השני שכלתן קר, רציונליסט שבינו לבין דביקות אין ולא כלום. מי שלא העריך את גדלותו של הרב יהודה עמיטל ז"ל על כל היבטיו שגה בגדול. גדלותו בתורה היתה מרשימה בכל חדרי התורה בהם עסק.
אני יוצא מכאן, אני מקווה שמידת הענוה לא תיפגע יתר על המידה, אבל עם משהו... בבחינת 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', בבחינת החשיפה למלכות שמים, ואולי בעיקר... להיות 'מבקש ה''... אנחנו כמאמינים רוצים להיות מבקשי ה'... לפנות לקב"ה ולומר... אנא תעזור לי בדרך, אנא תנחה אותי, אנא תן לי משהו מהאור האדיר שבוקע מעולם ועד עולם..."

בדברים גלויים ונדירים אלו הרב ליכטנשטיין לא רק נותן הערכה עצמית, אלא גם מבטא קושי מסוים שהוא חש כמחנך, כרב וכראש ישיבה. לדבריו, תלמידיו, או לפחות חלק מתלמידיו, לפעמים העריכו אותו על חכמתו, על ישרותו, על "בריסקיותו", אך פחות הבחינו במידות המבטאות יראת ואהבת ה' כגון: דבקות בה'.

ע"כ

והנה התחדש לי שישנם בכתובים דברים דומים להפליא שכתב מורו ורבו וחותנו של הרב ליכטנשטיין, הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. כך כותב הרב סולובייצ'יק במאמר על אהבת תורה וגאולת נפש הדור:

אולם מכיון שבאה לידי שאלת האחריות למצב זה, הנני נוטל רשות לגלות את הרהורי לבי . ההלכה לימדה אותנו לפשפש במעשינו , להתחרט על שגיאותינו ולהתוודות עליהן . אוי לו לאדם, אומרת ההלכה, שבמקום לגלות עוונותיו הוא מחפה עליהם וטופל את האשמה על אחרים. אויה לו ואוי לנפשו אם התמחה בחיטוט במגרעות הזולת, ותחת להתוודות בגוף ראשון , לשונו שנונה בסדר וידוי בגוף שלישי . גם הכהן הגדול ביום- הכיפורים היה מתוודה על עצמו וביתו עובר לווידויו על אחיו הכהנים ועל קהל ישראל. לפיכך, אם תובעים ממני שאצביע על האשמים בדלות נפשית- רוחנית זו , אי אפשר לי לתלות את הקולר בצווארי מישהו ולהודות על חטאיו . הדבר שאני חייב לעשות הוא לפשפש במעשי . פישפוש כזה סופו קיטרוג עצמי . זו היא חובתו של אדם מישראל. לפיכך אני מצהיר, כי יש בידי להצביע על אחד האחראים למצב הנוכחי , והוא אני בעצמי . אני לא יצאתי ידי חובתי כמורה דרך והוראה בישראל. חסרו לי הכוחות הנפשיים שמורה ורב זקוק להם, או נטול-רצון הייתי ולא הקדשתי את כל אשר לי למשימתי. בשעה שהצלחתי , במידה מרובה או מועטת, כמלמד ומורה במישור "גדלות המוחין" - תלמידי קיבלו ממני הרבה תורה, וקומתם האינטלקטואלית התחסנה והלכה וגדלה במשך השנים שבילו בסביבתי - לא ראיתי ברכה מרובה במעשי ידי במישור החווייתי. לא עלה בידי לחיות עמהם חיים משותפים, להתדבק בהם ולהעניק להם מחום נפשי . דברי לא הציתו כנראה את שלהבת י-ה בלבות רגישים. חטאתי כמרביץ תורה שבלב, הנמסרת בכוח המעטת הדמות עד כדי "קטנות המוחין " ; אתי תלין משוגתי