הרב סבתו על ההיתר לצאת מארץ ישראל לצורך סחורה

כתבתי בעבר על הנושא של "העבודה כמצווה" (ראו כאן וכאן)

אחד המקומות שראיתי בחז"ל שמבטאים את הרעיון שהעבודה גם נתפסת כמצווה, לפחות ברמה מסוימת, זו ההלכה הבאה (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה):

אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה 

לכאורה לא מובן, מילא כדי לקיים מצוות תלמוד תורה או קידושי אשה ופרו ורבו וכד' מותר לאדם לבטל ישיבה בארץ ישראל ולצאת ממנה (הגם שלרמב"ם ייתכן ואיסור זה הוא רק מדרבנן), אך כיצד ניתן להסביר שלצורך פרנסה מותר לעבור על איסור (הגם שהוא איסור דרבנן)?
חשבתי להסביר שרואים כאן שבמצבים מסוימים חז"ל התייחסו לעבודה לשם פרנסה כמצווה, שפוטרת את העוסקים בה ממצוות אחרות.

ראיתי היום מאמר ישן של הרב חיים סבתו ב"תחומין" בנושא "יציאה לחוץ-לארץ" (קישור). הוא איננו מקבל את ההסתכלות הזאת, והוא אף מביא דעה של הרב שאול ישראלי שגם איננו מקבל הסתכלות זאת.
לדעת הרב ישראלי, היציאה לסחורה זו דוגמא בלבד לכל דבר הרשות, שלדעתו הרמב"ם למעשה מתיר לצאת למענם מא"י:

אך לפי זה יש להתיר יציאה על מנת לחזור לכל מיני צריכים, ולא רק לאלה שנתפרטו. וזוהי באמת שיטת הרמב"ם שמתיר יציאה על מנת לחזור גם לסחורה, ואין איסור אלא יציאה לשם טיול סתם.

הרב סבתו עצמו דוחה את דבריו של הרב ישראלי שסחורה זו דוגמא בלבד, ובמקום זה מציע לפרש שסחורה זה לא ממש יציאה מארץ ישראל, אלא זה מצב של עזיבה ארעית, שהיא יותר ארעית מהיוצא ללמוד תורה ולישא אשה:

ואולי אפשר לחדש, שזהו דין מיוחד בסחורה דוקא. ובאומרו סחורה לא נתכוון לכל מלאכה, אלא דוקא סחורה כלשונה במקרא ובחז"ל, דהיינו לקנות במקום הזול ולמכור במקום היוקר, ופירושה לעניננו, למכור סחורות העודפות בארץ לחו"ל, ולקנות סחורת חו"ל הנחוצה לארץ - יצוא ויבוא. ובודאי שאין ביציאה למטרה זו פגיעה בישוב א"י, אלא אדרבה קיום וביסוס ישוב ארץ ישראל (ואעפ"י שמצינו שקדושת פירות שביעית אוסרת הוצאתן לחו"ל, זהו דין מיוחד). וכי יעלה על דעתנו שיאסר להביא לארץ ישראל סחורות הנחוצות לה ושאינן מצויות בה, או שיאסר ליצא ולמכור בחו"ל סחורה העודפת מתוצרת הארץ? ועוד, שהסוחר אינו דומה למי שיוצא למטרה מסוימת לזמן מוגבל וחוזר. כיון שהיוצא ע"מ לחזור, סו"ס באותו זמן הריהו יורד מן הארץ, אבל סוחרלעולם בסיסו בארץ! אלא שמפעם לפעם יוצא הוא למכור או לקנות לפי צרכי הסחורה, ואינה נחשבת לו כלל ליציאה. ולפיכך לא הוצרך הרמב"ם לומר בסחורה - "ויחזור לארץ" כמו שכתב לגבי שאר המטרות המותרות. כיון שסוחר היוצא לסחורתו ברור מאליו שהוא חוזר, ואינו נחשב כלל יוצא, ואין זו כלל פגיעה בישוב הארץ.

לפי הסבר זה ברמב"ם, ההיתר לצאת לסחורה הוא מוגבל מאד, ולמעשה יהיה אסור לאדם שאין לו פרנסה בא"י לצאת ממנה כדי למצוא פרנסה (כפי שלכאורה עשה הרמב"ם עצמו).