על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון

בפרקי אבות מופיעה המשנה הבאה על הלל הזקן (משנה מסכת אבות פרק ב משנה ו):

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: 

ובתרגום (לא מדוייק) לעברית: על שהטבעת - הטביעו אותך, וסוף מטביעיך שיוטבעו.

משנה זו מציבה בפני הלומד שאלות תאולוגיות לא פשוטות: וכי כל אדם שנרצח, נהיה לו כך משום שהוא רצח אחרים? האם כל אדם שרוצח מוצא את מותו הלא-טבעי?

ראשונים רבים פתרו את הבעיה הראשונה בזה שקבעו שהלל זיהה את ההרוג, וכך יכל לקבוע שאכן "על שרצח - נרצח".

אני מבקש להסב את תשומת לבכם לשני פירושים על משנה זו.

הראשון הוא הרמב"ם, בפירושו למשנה, שמוציא את המשנה לחלוטין מהמישור התיאולוגי, ומעמיד אותה באופן הטבעי בו העולם מתנהל. קרי, מי שמתעסק באש - סופו שיכווה:

והכוונה בזה המאמר שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר: +משלי ה כב+ "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר: (תהלים ז טז) "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות - הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. 

לדידו של הרמב"ם לא מדובר על השגחה פרטית, אלא על דרך התנהלות העולם, שמי שענייניו עם העולם התחתון סביר להניח שלא יצא מזה נקי (ראו כאן להרחבה).

בעל התוספות יום-טוב מביא תחילה את דברי המדרש שמואל שמפרש את המשנה על גלגולי נשמות. כלומר, מי שבאה לו מיתה לא טבעית, כנראה מכפר על מעשה שעשה בגלגול קודם, ואילו מי שרוצח בגלגול הנוכחי, גם אם יסיים את חייו בשלום, ישלם על כך בגלגול הבא. התוס' יו"ט אינו מקבל הסבר זה:

ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. 

במקום פירוש זה, מציע התוספות יום-טוב שהלל מציב את האידיאל. כך, לדעתו של הלל, העולם אמור להתקיים, ואם אנו רואים שלא כך הדבר צריך שתהיה אמונה שבכל זאת יש דין ויש דיין:

וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפיטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואף על פי שאין בנו כח להשיג. 

דברי הלל אלו מופיעים גם במסכת סוכה (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א) (למעשה, ראשונים רבים, וביניהם כנראה רש"י, לא גרסו משנה זו בפרקי אבות):

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון. 

כך כותב הרב בני לאו (חכמים ח"א עמ' 170) על תחילת דברי הגמ' בסוכה:

הלל אומר את דבריו כאילו מפי הגבורה... זהו חידוש עצום של הלל: לקחת פתגם שכולו מדיף ניחוח עממי מיחסי אדם לחברו: "אם תבוא לביתי אבוא לביתך" ו"למקום שלבי אוהב, לשם רגלי מוליכות אותי", ולרמוז בשמחת בית השואבה למערכת היחסים האינטימית שבין אלוהים לישראל. הלל מביא את הכתוב: "אבוא אליך" ועליו הוא אומר: "אם תבוא". אם אתה, ה', אכן תבוא לביתי כפי שהבטחת, אבוא גם אני לביתך. והדברים אמורים בשמחת בית השואבה והלל מזכיר לקב"ה את חובת נוכחותו ומזמין אותו. 

לאור פירושו של התוספות יו"ט ודברי הרב בני לאו, גם דברי הלל "על דאטפך אטפוך" מקבלים מימד של התרסה מסוימת כלפי שמיא: כך העולם אמור להתנהג "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון".

ביום זה, יום הזכרון וערב יום העצמאות הדברים מתחברים אצלי לדבריו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" על כך שדם יהודי כבר אינו הפקר: