למה אין מברכים על מצוות שבין אדם לחבירו?

ברשימה "לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי?", כתבנו אודות דברי ה'שרידי-אש' על השאלה "מפני מה אין מברכים על מצות משלוח מנות?". בתגובות שם, הפנה חיים מירושלים לדברי הרמב"ם בהלכות ברכות (פרק י"א הלכה ב):

וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה. 

הכסף-משנה מדייק בדבריו שהוא כותב בדווקא למצוות שבין אדם למקום, להוציא מצוות שבין אדם לחבירו שאין מברכים עליהם:

ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן 

אך מה הטעם שאין מברכים עליהם?

ערוך השלחן, נאמן לשיטתו שגם מצוות שבין אדם לחבירו יש לקיים בגלל הציווי האלוהי, כותב כך (ערוך השולחן חושן משפט הלכות שמירת נפש סימן תכז):

ועל עניני הצדקות שאין מברכין. אלולי דברי הקדמונים ז"ל, היה נ"ל טעם מה שלא תקנו ברכות באלו הענינים דאע"ג דהאיש הישראלי מחוייב לעשות גם מצוות שכליות לא מפני השכל אלא מפני צווי הקדוש ברוך הוא כמש"כ והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו' כלומר אפילו המשפטים תשמע מה שצותה התורה ולא תעשה מפני שכלך אלא כשארי מצוות השמעיות מ"מ קדושת ישראל אינו ניכר כל כך בהשכליות כמו בהשמעיות כמ"ש חז"ל ביומא [ס"ז ב] ולכן לא תקנו ברכות על מצוות שכליות ודרך ארץ שיש מהם בכל אום ולשון ולא תקנו לברך אשר קדשנו במצוותיו אם כי אינם עושים רק מפני השכל מ"מ יש בהם עשיות כאלו 

בנו של ערוך השלחן, התורה-תמימה, כותב דברים שנראים דומים, אך נראה שהם למעשה שונים מאד מדברי אביו (תורה תמימה הערות שמות פרק כד הערה ל):

כבר נתעוררו בספרי הראשונים ואחרונים למה אין מברכין על כמה מצות כמו על צדקה וגמילות חסד והשבת אבדה ובקור חולים וכדומה, והרבה טעמים וסברות נאמרו בזה. ולדעתי נראה פשוט, משום דבכלל לשון הברכה אשר קדשנו במצותיו וצונו מורה דבמצוה זו שאנו עושים אנו מקודשים ומובדלים משארי האומות שאינן נוהגות כן, והנה זה במצות שבין אדם למקום, כמו תפלין וציצית וסוכה ולולב וכדומה, שאינן נוהגים באומות, משא"כ במצות שבין אדם לחבירו כאלה שחשבנו הרי הן נוהגות גם באומות ולא שייך על זה אשר קדשנו במצותיו, כלומר שהבדילנו, אחרי שאין אנו מובדלים בהן משארי האומות המתוקנות.
ונראה אשר אל סברא זו כוון הרמב"ם בפי"א ה"ב מברכות שכתב כל מצות עשה שבין אדם למקום מברך וכו', וכתב הכ"מ וז"ל, ודקדק רבינו לכתוב שבין אדם למקום לומר דבמצות שבין אדם לחבירו כגון עשיית צדקה וכדומה אין מברכין עליהן, עכ"ל, ולא ביאר בטעם וסברא, וע"פ באורנו הדברים מאירים, והנה אף על פי שיש איזו מצות יוצאות מכלל זה, אך אולי יש בהם טעם מיוחד, אבל כללות הדברים קרוב לודאי שכן הוא כמש"כ, ודו"ק: 

האב, ערוך השלחן, כתב ש"קדושת ישראל אינו ניכר כל כך בהשכליות", ובנו, התורה תמימה, כתב "שאין אנו מובדלין בהן משארי האומות המתוקנות".

[הערה: הגעתי לשני מקורות אלו בזכות ספר המפתח של רמב"ם פרנקל]

ר' איתם הנקין במאמר "פרקים בתולדות רבי יחיאל מיכל עפשטיין בעל 'ערוך השלחן' – משפחתו וצאצאיו" טוען כי הקשר בין ר' ברוך עפשטיין ה'תורה תמימה' ואביו ה'ערוך השלחן' היה רופף למדי. הוא מוכיח זאת מכך שר' ברוך כמעט ואינו מצטט את אביו, גם במקומות בהם הוא כותב דברים זהים לדברים שכתב אביו, וגם לא במקומות בהם הוא חולק על דברים שכתב אביו. אני חושב שכאן יש דוגמא נוספת לדבריו של ר' איתם, למקום שהיה מתבקש שהתורה תמימה יצטט את אביו או יפנה לדברים שכתב על אותו הנושא.