זאת השאלה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

הסתיימה תפילת ליל שבת בבית הכנסת, איחלתי לילדי שישבו לידי "שבת שלום", ונגשתי לברך את המתפללים בבית הכנסת ב"שבת שלום". בדרכי נגשתי אל קבוצה של חברים שעמדו ושוחחו ואמרתי "שבת שלום" לכל אחד, ואז אחד מהם התקרב אלי קצת יותר ובעודו לוקח אותי קצת הצידה אומר לי "באמת, אני צריך לשאול אותך משהו".

כל רב מכיר את "שאלות השביל". אלו שאלות שהרב נשאל בשביל המוביל אל בית הכנסת, בין אם בדרך להיכנס לבית הכנסת ובין אם זה בדרך החוצה מבית הכנסת. יש, ושאלות אלו הינן שאלות פשוטות, גם בעיני השואל וגם בעיני הנשאל, שהשואל שאל אותם רק בגלל שבמקרה הוא נתקל ברב, אם הוא לא היה נתקל ברב הוא היה ממתין להזדמנות אחרת. קטגוריה אחרת הן שאלות השביל הנשאלות ע"י מי שהמתין על השביל במיוחד לבואו או לצאתו של הרב. שאלות אלו הן בעלי חשיבות עצומה לשואל, פעמים שהן שאלות סבוכות גם לרב ופעמים שהן שאלות פשוטות שהשואל פשוט לא ידע את התשובות עליהן.

כשפניתי אל חברי לומר "שבת שלום", והוא אמר לי "באמת, אני צריך לשאול אותך משהו", צפיתי ל"שאלת שביל" מהסוג הראשון. הוא הרי לא ניגש אלי, אני נגשתי אליו והוא כלל לא היה נראה מוטרד משאלתו. כמה שטעיתי.

שאלתו היתה על מקרה שכמוהו נידון בשו"תים החשובים ביותר של הדור האחרון. כמובן, שהמקרה שלו היה שונה בדיוק בפרט אחד או שניים מאותן שאלות בשו"תים. וכמובן, הוא צריך את התשובה כמה שעות אחרי צאת שבת. כמעט נפלתי מהרגליים כששמעתי את השאלה. "כזה שאלה אתה שואל בליל שבת, כשאין לי גישה למאגרי הספרים במחשב?", "מה חכית עד הרגע האחרון, זה הרי לא מצב שלא יכולת לצפות אותו מראש?".

"יש לי כמה כיוונים, אבל אני צריך לחשוב על זה", עניתי לו, אחרי שהתגברתי על השוק הראשוני שלי, והלכתי הביתה מהורהר.

סיימנו את סעודת השבת והשכבנו את הילדים לישון, והתחלתי לשלוף מהספרייה בביתי כל ספר שיכול לעזור לי להגיע להבנה של הסוגיא הנידונה. פתחתי אחד אחרי השני, ספרי אלו הפנו אותי לספרים נוספים שאת חלקם אני מחזיק בספרייתי, גם אותם שלפתי החוצה ופרשתי לפני.

השעה היתה כבר מאוחרת, וכמי שיודע שאיננו מצליח לתפקד היטב בשעות מאוחרות, הכנסתי סימניות לספרים שנראו לי עדיין רלוונטים לנידון, ואת שאר הספרים סגרתי והשבתי למקום ושמתי פעמי למיטתי.

בעודי שוכב על מיטתי הרהרתי באפשרויות השונות שעמדו בפני להשיב על השאלה. ממש לא הייתי רגוע ומוכן לשינה אז חזרתי בזכרוני על המקורות העיקריים שהגעתי אליהם ונסיתי לעשות לעצמי סדר בדברים.

בבוקר הגעתי לבית הכנסת וסקרתי את ספריית בית הכנסת לראות אם יש שם איזה ספר שאין לי בבית ושיכול לסייע לי. פה ושם מצאתי עוד זיק של רעיון.

קצת יותר מאוחר מצאתי את אחד מחברי, אחד מרבני הקהילות בשכונה, ופרסתי לפניו את השיקולים השונים העומדים בפני. הוא סתר חלק מהם, עזר לבנות אחרים. יצאתי ממנו וחזרתי להתכנס לתוך עצמי ולסדר את הדברים בראשי.

בהמשך היום תפסתי את חברי השואל. הסברתי לו שיש בפניו שתי אפשרויות. עברתי על כל אחת מהאפשרויות והסברתי את הבעייתיות שיש בה ובסוף הסברתי מדוע לדעתי אחת האפשרויות עדיפה על חברתה. אך סייגתי את דברי ואמרתי שייתכן ויש עוד אפשרות אחת, אך לצורך זה עלי לפתוח מחשב ואוכל לעשות זאת רק במוצאי שבת, ואינני יודע אם אצליח להחזיר לו תשובה בזמן.

מוצאי שבת. סיימתי ערבית וקינות והגעתי הביתה אחרי עשר בלילה. הדבר האחרון שחשבתי שאעשה בליל תשעה באב זה לפתוח מחשב, אך השנה זה בדיוק מה שעשיתי. מצאתי אחרי זמן קצר תשובה עם אותה אפשרות שלישית שחשבתי שקיימת, אך שוב מצאתי שפרט אחד או שניים שונים במקרה שלי. השעה היתה כבר אחרי עשר וחצי ובכל זאת נסיתי להתקשר לרב מחבר התשובה, אך הוא לא היה זמין. התקשרתי לתלמיד חכם, רב חשוב בירושלים, התנצלתי על הטרדה והשעה ופרסתי את השאלה והאפשרויות השונות שנראו לי. הרב המדובר, שאני מעריך כתלמיד חכם מהשורה הראשונה, אמר לי: אני צריך לעיין בסוגיא, אינני יכול לענות ככה, אחזור אליך. אחרי חצי שעה, קצת אחרי אחד עשרה בלילה, הוא חזר אלי עם תשובה מסודרת עם מקורות מסודרים.

נשמתי לרווחה שלא טעיתי בדבר הלכה, והתפניתי להכין את השיעור לתשעה באב בבוקר.

החוק האזרחי כמנהג המדינה בבתי הדין

ראו גם כאן וכאן

בתחומין כרך לב, שיצא לאור לאחרונה, התפרסם מאמר של הרב ד"ר רון קליימן בשם "החוק האזרחי במדינה – 'מנהג המדינה'?". במאמר שואל הרב קליימן:

האם לחוקי המדינה בענייני ממון יש תוקף הלכתי מחייב של 'מנהג'?

או במילים אחרות, כשאדם פונה לבית דין תורני שידון בינו לבין חברו, בדבר שיש לגביו חוק ברור שעל פיו דנים בתי המשפט האזרחיים, כיצד יפסקו הדיינים? האם הם יקחו בחשבון את מה שנוהג במשפט האזרחי, שהרי זו 'מנהג המדינה', או שהם יסתפקו אך ורק במופיע בחושן-משפט?

המחבר סוקר שלוש שיטות בטיפול השאלה הזו:

א. הרב משה פיינשטיין סובר שכל עוד לא הותנה אחרת, הצדדים פועלים על פי חוק המדינה, וכאלו התנו ביניהם לפעול על פי חוק זה. עם זאת, טוען המחבר, שר' משה מקבל את החוק כמנהג המדינה, רק בתנאי שבעלי הדין הם אלו שהעלו את הטיעון ש'מנהג המדינה' פועל לטובתם.

ב. הרב דב ליאור עושה הבחנה בין "הסדר חוקי ספציפי בתחום מסוים, לבין הסדר כולל... בודאי בתחום ספציפי אפשר לקבל הסדר חוקי ומערכת משפט, אך קבלת מערכית כללית של חוק חדש... מהוה סכנה לנתוקנו ממשפטנו ומקור חיותנו".

ג. הרב זלמן נחמיה גולדברג סבור ש"כל חוק אזרחי ש'נתפשט בין כולם שמקבלין עליהם כפי החוק'... יש לו תוקף של מנהג, כי מתקשרים על דעת חוק זה. 'אבל חוקים שלא נתקבלו ברבים' אינם נחשבים למנהג'... לדעתו, אין זה משנה אם הצדדים ידעו על קיומו של החוק בעת ההתקשרות בעסקה אלא הכול 'תלוי אם רבים נוהגים כן'". דבריו אלה של הגרז"ן מסוייגים בדיני קניין, ראו במאמר ליתר פירוט בנקודה זו.

לשלוש דעות אלו אפשר להוסיף את שיטת בתי הדין של ארץ-חמדה (ראו כאן).

מסקנתו של המחבר היא "אם רוצים לעודד התדיינויות בבתי דין לממונות, יש לשאוף ליתר ודאות בפסיקתם." פירוש הדבר במילים פשוטות הוא שאם ראובן ושמעון רוצים להתדיין בדיני תורה, כל עוד הם לא עשו מחקר מעמיק אין להם שום דרך לדעת על פי איזה חוק הולכים לדון אותם. ייתכן והדיין בפניו יתייצבו, יכיר בחוק כמנהג המדינה, וייתכן שדווקא בנושא עליו הם מתדיינים הדיין לא מקבל את החוק כמנהג המדינה.

[יש גם להעיר, שכשאנחנו כותבים "חוק" הכוונה היא הן לחוקי הכנסת והן להלכת בית-משפט אזרחי.]

הדברים מעלים שאלה נוספת, שבעז"ה נשוב אליה בהמשך. במאמר שהפנה אליו בעבר פרופ' נדב שנרב, שואל פרופ' שנרב מדוע לבתי הדין אין דין של ערכאות. בנושא זה השאלה עולה כפליים – אם בסופו של דבר בית הדין הרבני מקבל את החוק כמנהג המדינה, אז במה הוא שונה מבית המשפט האזרחי?

"קרא עלי מועד"

במגילת איכה מצינו את הפסוק (פרק א פסוק טו):

סִלָּה כָל אַבִּירַי אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה

הגמרא בפסחים לומדת מהביטוי "קרא עלי מועד" שבשנת שילוח המרגלים היה יומיים ראש חדש אב, כך כותב רש"י (פסחים דף עז עמוד א):

קרא עלי מועד - תמוז דשילוח מרגלים מלויי מליוה, וכלו ארבעים דידהו בתשעה באב, (בפרק בתרא דתענית), והוקבעה להם בו בכיה לדורות, ויום עיבור החדש קרי מועד.

אך מצינו "שימוש" בפסוק "קרא עלי מועד" גם לנושאים נוספים, הקשורים ביום תשעה באב. כך מסכם זאת בספר דף על הדף (פסחים דף עז עמוד א):

מבואר כאן דפסוק זה קאי על ר"ח תמוז וילפינן מזה דר"ח נקרא "מועד". אכן בפוסקים בהל' ט' באב מבואר, דפסוק זה קאי על ט' באב ונקרא יום זה "מועד" בגלל לידתו של משיח צדקנו ביום זה וכמפורש במדרש (איכה א. נא) ע"ש, וכ"ה בירושלמי (פ"ב דברכות ה"ד) ובארחות חיים (הל' ט' באב סי' י"ב) ע"ש. וכמה הלכות נזכרו בדיני ט' באב בגלל זה דיום זה נקרא מועד וכנ"ל:
א) אם חל ט"ב בשבת או במוצ"ש, אין אומרים בשבת במנחה צו"צ, מידי דהוה אר"ח, דט"ב נמי איקרי מועד (הג"א סוף תענית וטור או"ח סי' תקנ"ט).
ב) נוהגים שלא לומר תחינה ערב ט"ב משום דאיקרי מועד (הגהות מיימוני סוף הל' תענית וש"ע או"ח סי' תקנ"ב י"ב). ועיין שם עוד בטור (סי' תק"ט) שמטעם זה אין אומרים תחנון בט"ב עצמו.
ג) מטעם מועד בט"ב, יש מי שרוצה לומר, שלא להגיד תיקון חצות בליל ט"ב. (ברכי יוסף סי' תקנ"ט).
ד) יש אומרים, שלא לומר ענינו בשחרית בט"ב לפי שנקרא מועד (טו"ז סי' תקנ"ז ס"ק ב').
ה) אין להחמיר ולשבת בט"ב על הקרקע עד הערב, משום "קרא עלי מועד", ע"כ אסור לנהג בו אבילות יותר ממה שאמרו בהלכה (שו"ת נאות דשא סי' ל"ו). ע"כ. 

את דבריו הוא מסיים בהערה:

וצ"ב קצת עפ"י המבואר כאן דקרא זה קאי על ר"ח תמוז וי"ל.

כלומר, הוא שואל, איך למדו את כל הדברים הללו ביחס ליום תשעה באב, אם הפסוק מדבר על ר"ח אב (כפי שהתפרש בגמרא). הוא עונה "ויש לתרץ", אך לא מתרץ.

בשו"ת חלקת (יעקב עניינים שונים סימן כח) מתרץ את הקושיא:

ב) מה שהקשה על הא דבסימן תקנ"ב סי"ב דאין אומרים תחנה ערב תשעה באב במנחה משום דאקרי מועד, והקשה מהא דפסחים ע"ב ותענית כ"ח, דאמר אביי תמוז דהאי שתא מלוי' מלי' דכתיב קרא עלי מועד, וזה קאי על ר"ח דמקרי מועד, וכבפירש"י שם שניתוסף יום לר"ח וזה מקרי מועד, ומנ"ל על ת"ב בעצמו דמקרי מועד. גם בטור סימן תקנ"ט וברוקח סימן ש"ג מבואר כן אין אומרים צ"ץ ואין נופלים בת"ב משום דת"ב נמי אקרי מועד - הכוונה פשוטה, עפ"י דרשא דאביי קאי האי מועד על יום ר"ח אבל פשטי' דקרא קאי על יום הת"ב עצמו, וכפרש"י יעידת גייסות לבא עלי, אבל מכיון דביטוי לשון של מועד משמעותו גם לשון של יום טוב, זאת אומרת דת"ב מקרי מועד ויו"ט ושניהם אמת, זה עפ"י דרש וזה עפ"י פשט, וכידוע דהתורה דרך פרדס, ופשוט הוא.

והנה שני הסברים למשמעות קריאת תשעה באב "מועד":

א. ערוך השולחן אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנב יד

אין אומרים תחנון במנחה בערב ט"ב משום דאקרי מועד וכן אין אומרים צדקתך צדק במנחה שבת ערב ט"ב וגם בת"ב עצמו כן והעניין הוא לסימן כי אנו מובטחים בהשי"ת שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים:

ב. הרבי מצאנז, שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן רמב:

ונלפע"ד שהנה אז נתרבו הצדוקים שכפרו בתורה שבע"פ, והרמב"ם בפיה"מ לאבות פ"א מ"ג כתב שבאמת גם בתורה שבכתב, ומרדו במלכות שמים והוצרכו להשביע כל הכהנים הגדולים שלא יעשו בהקטרה בחוץ כצדוקים והיו פורשים ובוכין [יומא י"ח ע"ב], והיו כהנים גדולים צדוקים, ומצינו שהיו גם סנהדרין צדוקים, [עיין מגילת תענית פ"י, ובסנהדרין י"ט ע"א ונ"ב ע"ב, ובעיקרים שער ס"ז], והיה הסכנה גדולה למאד שלא תשתכח חלילה תורה מישראל ותכרת האמונה ח"ו מזרע אברהם. והיה להם אחיזה גדולה במלכות הורדוס שבנה ביהמ"ק, שמי שלא ראה ביהמ"ק בבנינו לא ראה בנין מפואר בעולם זה בנין הורדס, עיין סוכה נ"א ע"ב, והתייחסו לחשמונאים שהמה היו המנצחים במלחמות, וסמכו רק על כוחם וידם החזקה וזרועם סמכתם, כהדא דבעלי אגרופין דבית דוד עיין סנהדרין כ"א ע"א ובכמ"ק, ולזה ראו חכמי הדור הקדושים חסד עליון בזה שריחם השם הטוב על עמו ונחלתו, וכמאה"כ [יחזקאל כ' ל"ג] אם לא ביד חזקה וגו' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם, שנחרב המקדש שבנה הורדוס ואבדו התועים אחר הצדוקים המורדים נגד מלכות שמים ומורדים בתורה, ורק בזרועם וכוחם סמכו לחלוק על חכמי ישראל למרוד נגד הרומיים, ועתה ידעו כל עם ישראל כי בנין נערים המנוערים מן המצות סתירה, ושבכל תעלוליהם הביאו בסופו של דבר שואה וחורבן על עם ישראל, וחכמי ישראל ראו הנולד ורוח קדשם חזה האמת לאמיתו, ונשתבר כח הע"ז והכפירה בה' וישובו אל ה' אלקיהם. 
ולזה כמו בנתחייב במיתת ב"ד באו כל הקרובים וכו', עיין בסנהדרין דף מ"ו ע"א במשנה, ובאפיקורסים עיין ביור"ד סי' שמ"ה ס"ה דאחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים עיין שם, כמו כן הוא יום טוב שאבדו שונאיו של מקום וקושטא קאי. ולזה לא אסרו בבשר ויין תיכף אחר צאה"כ, שלאחר החורבן מביהמ"ק היה תשועה גדולה לישראל עם קודש להשם, ואנחנו רואים שיבנה וחכמיה הצילו את כלל ישראל, ותיכף אחר החורבן נתרבה כח התורה שבע"פ ורבו הישיבות וחכמי התנאים בכח עצום ממש לא ישוער בנס נפלא שלא כדרך הטבע, וכמעט שנאבדו הצדוקים והמינים מכל וכל [וע"ע בשפע חיים לימי הסליחות דרוש כ"ג].
ולזה אף שמתאבלים על חורבן ציון ועריה ועל עם ה' כי נפלו בחרב, הוא מועד ג"כ. ועיין בזוה"ק תשא דף קצ"ד ע"א, ומשה יקח את האהל וגו' וקרא לו אהל מועד וכו' מאי מועד ר' אלעזר אמר לטב רב אבא אמר לביש וכו', לטב מה מועד דאיהו יום חדוה דסיהרא דאתוספא ביה קדישא וכו' לביש וכו' כד"א ובית מועד לכל חי וכו' עיין שם ודו"ק היטב. וזה שנאמר [איכה א' ט"ו] סלה כל אבירי וגו' קרא עלי מועד לשבר בחורי, ועיין שם בפי' הטעמים לראב"ע, אבירים אנשי המלחמה וכו' לשבור הבחורים בעלי הכח עיין שם ועיין במדרש רבה שם אות מ"ד ובמפרשים ודו"ק היטב ותבין בס"ד.

[יש להעיר שה"אוהב ישראל" מאפטא מצטט בהקשר זה מדרש שלא קיים, עד כמה שידוע לי: "המדרש דאיתא שם לא היה יום מועד לישראל כיום שנחרב בית המקדש עד כאן"]

הערה: ברשימה זו וברשימות נוספות באתר זה אני עושה שימוש במקורות שהופניתי אליהם מחבריי ת"ח, ולא בהכרח מקורות שמצאתי לבדי.

איסור תשמיש המטה בט' באב - מהו?

כידוע, אחד האיסורים בתשעה באב הוא תשמיש המטה. מה כולל איסור זה?

כך כותב השלחן ערוך (אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף יח):

יש מי שאומר שלא יישן בליל ט"ב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן נזירא.

כלומר, האיסור הוא לישון בליל תשעה באב באותו מטה עם אשתו.

המשנה ברורה הביא את הדברים הבאים:

ועיין לקמן סי' תרט"ו דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה ואפשר דה"ה בט"ב [כ"כ הד"מ] ומ"מ ביום יש להקל [מ"א]:

כלומר, ביום הכיפורים יש איסור לא רק לישון באותה מטה אלא גם אסור ליגע באשתו. המשנה ברורה כותב (בשם הרמ"א) שאולי יש לומר כן גם בתשעה באב, אך מסיק (עפ"י המגן אברהם) שלפחות ביום יש להקל.

בשער הציון שם הוא מסביר מדוע בכל זאת יש מקום לחלק בין תשעה באב ליום הכיפורים:

דדוקא ביום הכפורים שהנשים מקשטות לכבוד היום ויש לחוש לגרוי היצר הרע, מה שאין כן בט' באב שהולכים בבגדים מנוולים, ואם גם בתשעה באב הולכים מקשטות יש להחמיר בו אף ביום, כמו ביום הכפורים [מחצית השקל]. ועיין בסימן תרט"ו בט"ז דהוא מצדד להקל בט' באב בנגיעה אף בלילה, ואולי לא ראה הדרכי משה:

הפסקי-תשובות על דברי המשנה ברורה שיש להחמיר גם בנגיעה, כותב:

וה"ה לכל שאר דיני הרחקות, ויש הכותבים שבזמננו יש להזהר בזה גם ביום.

דברים אלו הוא כותב בשם הכף-החיים בשם הבן-איש-חי (כך שמעתי גם מהג"ר מרדכי אליהו) וה"אז נדברו".

בניגוד לדברים אלו, שימו לב לדברים שכותב ערוך-השלחן:

יש מי שאומר שלא יישן בליל ט"ב עם אשתו במטה אחת ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא ונכון שלא יגע בה בלילה אבל ביום אין לחוש וגם בלילה אין לחוש רק לעולי ימים ומעולם לא נזהרו בזה דישראל לא חשידי ח"ו

כמובן, שכוונתו "בלילה אין לחוש" נסובים אך ורק על נגיעה ולא על שינה באותו מיטה.

הרבנות הצבאית - עם הפנים קדימה

לפני כשבוע התקיימה פגישה בין ראשי הרבנות הצבאית לבין ראשי ישיבות הסדר. סיכום של הפגישה הגיע לידי, ולקטתי ממנו את הדברים שחשבתי שיעניינו את ציבור המשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים. 

ענף כשרות
מטרתנו לתת את הכשרות הגבוהה ביותר

רכש חומרי הגלם:
בשר ועופות - לפחות ברמת כשרות של רבנות מהדרין, על פי הגדרות הרבנות הראשית ל"מהדרין" (לא לפי מה שכתוב על ההכשר "מהדרין", שזה יכול להיות חסר משמעות).
חייל שיבקש רמה גבוהה יותר, של בד"ץ, יקבל.
בבשר יש שלוש רמות. כעת 30% חלק. שואפים להגיע לאחוז גבוה יותר.
אנחנו מפקחים במשחטות על כשרות השחיטה, מליחה והדחה.

מצוות התלויות בארץ
שני נגדים נמצאים בשווקים הסיטונאיים, ומשגיחים שהכל יהיה מעושר, ללא כל ספק.
ייתכנו בעיות של הפרשה מן הפטור על החיוב (בעל החנות מעדיף להוציא סחורה של אתמול לצורך המעשר, והיא כבר מעושרת), ומקפידים על כך שיעושר משל עכשיו.
בערלה - ללא כל ספק, לא מקילים גם בספק בשיעור נמוך.

חרקים
ירקות עלים - כולם נרכשים ללא חרקים. כולל כרוב, חסה וכדומה. מתוכנן לעבור לרכש של כרוב קצוץ בשקיות.
לא מסתפקים בהשגחה של גופי הכשרות - יש נגד שמקצוען בנושא ומסתובב בשטחי הגידול ובודק.
קטניות - יש היום אפשרויות להגיע לנקיות של הסחורה, ואנחנו עומדים על כך.
לאחרונה נפסלו 140 טון אורז, מכיוון שנמצאו בו חרקים קטנים. נתננו הנחיות ליצרן איך לשפר את מערך הניקוי והאריזה שלו.
זה בשלב הקנייה. אבל אחר כך תיתכן נגיעות במחסן. לשם כך יש נהלים לטיפול. דף הנחיות מדוייק איך לטפל בכל דבר, כגון שטיפה לירקות וכד'.
ניפוי הקמח - 50 מאש.
יש תוכנית להכניס לבסיסים הגדולים מכונות לניפוי אורז וקטניות.

שבת
מוציאים נוהל שבת, כגון איך להגיש אוכל חם בשבת בבוקר.
לקראת כל חג יוצאים עם הנחיות ספציפיות לפי הנצרך, שיורדות עד לטבח.

פיקוח במטבחים
נמצאים בתהליך, שמשגיחי הכשרות יעברו את הקורס והמבחנים של הרבנות הראשית, כמוסמכים להשגחת כשרות.
הוצאת נגדי הכשרות מעבודת המטבח, שיעסקו רק בכשרות. יצא כבר מסמך בנושא, וזה בתהליך מתקדם.
רכבים לנגדי הכשרות, כדי שיוכלו לבקר במוצבים. יש אישור לביקורות פתע, ללא התראה מראש.

דוכני מזון בבסיסים (שקליות וכד')
מושגחים באותה רמה של הרבנות הצבאית.
מטבחים קטנים - הגנ"שים ומוצבים
זו נקודת התורפה, כיוון שכל הזמן מתחלפים חיילים, ואין אפשרות לדאוג שישמרו על הכשרות.
מקווים להגיע למצב שלא יצטרכו לבשל - לספק חמגשיות לחימום במיקרוגל. צפוי פיילוט בתחילת ספטמבר.

קייטרינגים שמספקים אוכל לצבא
גם הם מושגחים על ידי הרבנות הצבאית, באותה רמה.
בקייטרינגים לוקחים מרווח בטחון יותר גבוה, כיוון שאי אפשר לפקד על הטבחים, שהם אזרחים. כגון שדורשים שישתמשו באורז ברור בוואקום, או שיקנו כרוב ללא חרקים שהוא כבר קצוץ ושטוף.

טבילת כלים
ההנחייה היא שכל כלי חדש חייב טבילה. רבני היחידות אחראים על כך. רע"ן כשרות מחובר למחשב של ניפוק הכלים ליחידות, והוא מעדכן את הרב על כך שיש ניפוק ליחידה שלו. יש מקווה כלים בבסיס אספקה.

סקירה על ענף הלכה
פרסומים הלכתיים
הספר היסודי הוא תורת המחנה - נכתב ע"י צוות בהובלת הרב אייל קרים, בהתייעצות עם רבנים חשובים (הרב נבנצאל, הרב ליאור, הרב אבינר).
יצא חלק א', המקיף את מעגל היממה. חלק ב' עוסק בהלכות שבת, ואחר כך בעז"ה חגים ועוד.
כמו כן יצא תקציר - קיצור תורת המחנה.
שניהם יחד ייצאו לחיילים בפורמט כיס, של שבעה ספרונים.
יופץ לחיילים שבשירות, והמגמה היא להוציא גם לתלמידים, שיוכלו ללמוד זאת לקראת הגיוס.

הלכה כסדרה - עירובין, בית כנסת, אוהל ומחנה, מזוזה, חגים.
חוברות לגבי מקצועות צבאיים ספציפיים בשבת: שריון, תותחנים, חיל הים, רפואה. וכן עורפיים: דובר צה"ל, מודיעין.

גליונות של שו"ת מן הקו הטלפוני הפתוח, המורים בקו - יוצאות אחת לחודשיים.

ההנחייה היא לפנות קודם כל אל הרב היחידתי / חטיבתי / פיקודי, שהוא המרא דאתרא והאחראי בשטח. רק לאחר מכן לפנות לקו הפתוח.

תוכנית לרבני היחידות - רב צבאי שאין לו סמיכה מן הרבנות הראשית, עובר במהלך השירות הכשרה ועושה את הבחינות, וזה התנאי לקידום לדרגת רב סרן.

דברי הרב אייל קרים ראש ענף הלכה
פרסומים הלכתיים
יש הרבה ספרים בהלכות צבא, והספר "תורת המחנה" נכתב על בסיס עיון בכל הספרים הללו. הוא מתווה את המדיניות ההלכתית בצה"ל.
חשוב שהתלמידים ילמדו ממנו לקראת הגיוס.
הוא מיועד לאשכנזים, ספרדים ותימנים.

החוברות למקצועות השונים, נכתבו בתיאום עם קצינים בכירים בחילות הללו, והם חתומים עליהם. זו מדיניות של צה"ל, ולא רק של הרבנות הצבאית.

הפסקים של ענף הלכה
אנחנו הרבה פעמים מקילים וסומכים על דעות קצה, כדי לאפשר לחייל לקיים תורה ומצוות גם בתנאים קשים. כגון: הנחת תפילין בלילה למי שנמצא באימון ימי כל היום; תפילת מנחה אחרי השקיעה, הליכה לתפילה בציבור עם פלאפון בשבת; נשיאת כפיים עם נעליים, או בכיסוי בשמיכה במקום טלית; ועוד ועוד.
באזרחות הייתי אולי עונה אחרת, אבל בצבא אני אחפש את הדרך שלא יווצר מצב שהחייל לא מתפלל או לא מניח תפילין במשך זמן.
כמו כן אנחנו רוצים למנוע ככל האפשר הפרעה אמיתית לאימונים. ולכן מאפשרים תפילה מוקדמת (קודם הנץ) כשזה נצרך בשביל לקיים תרגיל.
בשבוע לחימה - חשוב שהחיילים ידמו לגמרי מצב של לחימה. כל הזמן נמצאים עם אפודים, ומפוזרים בשטח. זה חשוב, כדי שיפעלו כראוי בזמן אמת. ולכן יש לעשות כך גם בזמן התפילה - שיתפללו עם אפודים, ולא יתקבצו למניין.
מאידך, יש מצבים הפוכים. למשל, תרגיל שרצו לעשות בשבת, שבעיקרון בתרגיל עצמו אין בעיה (ממילא הרכבים מסיירים שם), אבל זה מחייב תיאומים, קצין הדרכה שיעקוב אחרי התרגיל, וכדומה, ולכן מנענו את זה.

מעמדו של רב היחידה
חשוב מאד להעצים את מעמדו.

המפקדים לא תמיד מבינים בהלכה. הם שומעים מחיילי ההסדר כל מיני דעות ודרישות הלכתיות שונות, והם צריכים כתובת אחת ברורה. והכתובת הוא רב היחידה.

רב היחידה מכיר את המציאות. למשל: חיילים ששמרו על בסיס חה"א, דרשו ללכת ברגל אל מגדלי השמירה. ראש הישיבה הצדיק את הדרישה. אבל יש הוראת בטיחות שאסור לחצות מסלולי המראה, וראש הישיבה לא ידע את זה.
וכמובן רב היחידה יכול לפעמים לפתור את הבעיה באופן מציאותי על ידי עבודה בשטח ותיאום עם המפקדים.

שאלות ממוניות בצבא
התייעצנו עם רבנים חשובים, אך לא קיבלנו תשובות ברורות.
הבעיה היא שהצבא בעצמו לא מגדיר הגדרות ברורות.

אחריות מערכתית על הפסיקה
יש מצבים שבעצם מותרים באופן פרטי, אבל בראייה מערכתית אנחנו לא מאפשרים זאת.
למשל חימום מאכלים בשבת. או ניוד אוכל ברכב שנוסע בהיתר.





עד כאן.


לסיום הרשימה הזאת אני רוצה להוסיף סיפור שכתב אחד הרבנים בפורום הרבנים המתוקשב:

ביום ששי אחד, חצי שעה לפני שבת, מתקשר אלי בני מן הבסיס בו הוא נמצא, ושואל אותי לגבי נהלי השמירה בשבת. התקשרתי אל הרב אייל קרים. הוא ענה מייד. הוא ידע במה מדובר, הסביר לי את הנתונים הטכניים ואת השיקולים הבטחוניים, ובלי לדעת על איזה בסיס מדובר, הביא דוגמה מאותו בסיס עצמו עם השיקולים הייחודיים שלו.

ביטול התמיד

כידוע המשנה בסוף מסכת תענית מונה את הדברים שארעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

אחד הדברים שארעו בשבעה עשר בתמוז הוא ביטול התמיד - אך מתי ארע דבר זה? באיזה תקופה?

התלמוד הבבלי מנסה להביא מקורות לארועים השונים שארעו בימים אלו, אך על ביטול התמיד כותב רק: "גמרא". כלומר, מסורת בידינו שזה מה שארע בי"ז בתמוז.

התלמוד הירושלמי מביא שמקרה זה ארע בתקופת המצור הרומאי (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה):

ואמר רבי לוי אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והחלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית

דבר דומה מופיע במלחמות היהודים של יוספוס פלביוס (קישור):

טיטוס צוה על אנשי-הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה-עשר לחדש פנמוס (תמוז) שבת קרבן-הא-להים, הנקרא בשםקרבן-התמיד, מחוסר אנשים הראוים להקריבו כהלכה, והעם התעצב על זה מאד.

עם זאת, הרמב"ם כותב שזה ארע בבית ראשון (הלכות תעניות פרק ה הלכה ב):

ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

מה המקור לדברי הרמב"ם הללו? מניין הסיק שמדובר בבית ראשון?

הרב צבי יניר מציע חידוש (קישור). לדבריו יש תקבולת בין הארועים השונים שארעו בי"ז בתמוז ובט' באב.

לדבריו ישנה סימטריה בתקופות:

שורה ראשונה-נשתברו הלוחות לעומת חטא המרגלים - שני הארועים היו במהלך 40 השנים אחר יציאת מצרים.
שורה שניה- אם יש סימטריה אז בטל התמיד הוא מקביל לחורבן בית ראשון, ומשמע שמדובר על ביטול התמיד בבית ראשון.
והובקעה העיר מקביל לחרב הבית שניה, ומשמע שהבקעת העיר בבית שני הייתה בי"ז תמוז, וזה אכן מסתבר לאור הפסוקים לעיל, שבבית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז.
אם הסימטריה ממשיכה אז נלכדה ביתר מקביל לשר אפוסטמוס ושניהם ארעו במרד בר כוכבא, והוא הדין לנחרשה העיר שכנראה מדובר על ירושלים אחרי מרד בר כוכבא וזה מקביל להעמדת הצלם אחרי המרד (איליה קפיטולינה)

בדרך זו, הוא רוצה להסביר שהרמב"ם הסיק שביטול התמיד ארע בבית ראשון כהקבלה ל"חרב הבית בראשונה".

אחד ממפרשי הרמב"ם, כתר המלך, מפנה לגמרא בערכין (דף יא עמוד ב):

ת"ש, רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב; אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? +תהלים צד+ וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו אויבים וכבשום, וכן בשניה; האי שירה מאי עבידתיה? אילימא דעולת חובה, מי הואי? בי"ז בתמוז בטל התמיד

הגמרא מספרת אודות חורבן בית ראשון, ומסיימת "וכן בשניה" - וכך היה גם בחורבן בית שני. לאחר מכן הגמרא שואלת על מה שרו הלויים, אם היה זה על קרבן התמיד - הרי כבר בטל התמיד? משמע, שבבית ראשון (ואולי צ"ל גם בבית ראשון) בטל התמיד בי"ז בתמוז. 

לעוד מחשבות על ימי בין המצרים, אני ממליץ על השיעור הקצר הבא:

רבנים, מלחמות ותנ"ך

למי מכם שנמאס לחלוטין מהנושא הזה - אשתדל בהמשך השבוע לגוון קצת יותר

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בשבועות האחרונים נחשפנו כולנו לפולמוס חדש בנוגע לתוכנית הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי-דתי. מכיוון שהטור הזה עוסק ברבנים וברבנות, ומכיוון שהפולמוס החדש מובל על ידי רבנים שונים, אני מבקש להעלות מספר שאלות בנוגע לתכני הפולמוס.
1. התורה לימדה: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" – צריך לשמוע את שני הצדדים. כמה מבין הרבנים שהוציאו הודעות גינוי נלהבות, אכן שמעו את הצד שכנגד? ניחא, אם הרבנים היו מגיעים לחומרים ה"מרשיעים" בעצמם וזועקים על כך. אך כשנוצר הרושם שמאן דהוא הנגיש בפניהם את החומרים, וברור שאותו מאן דהוא מובל על ידי אינטרסים, בין אם אלה נגיעות אישיות למיניהן, ובין אם זו נגיעה אידיאולוגית, כיצד אפשר לחרוץ את הדין מבלי לשמוע איזה שהוא גורם מהצד השני?
2. המצב כיום הוא, שיש רבנים גדולים התומכים בתוכנית החדשה ואף היו בין המתווים שלה, ויש רבנים גדולים המתנגדים נחרצות לתוכנית החדשה. מה אמור לעשות היהודי הפשוט, איזה משה זוכמיר, שקורא על הפולמוס בעלוני השבת או באתר 'כיפה'? האם מצפים ממנו להוציא את הדוסומטר שלו ולראות למי מהרבנים יש זקן גדול יותר? לבדוק מי מהם מקפיד ללכת עם גרביים גם במקלחת? איזה כלים יש בידי אותו בעל-בית כדי לחוות דעה על המתרחש בפולמוס הזה?
האם מצפים ממנו להשוות בין הסופרלטיבים המשמשים את הכותבים השונים? לדוגמא, אם צד אחד כותב "הזדעזענו זעזוע עמוק", אז נקבע שהם מנצחים, עד שהצד השני לא יכתוב סופרלטיב גדול יותר, לדוגמא "עלז ושמח לבנו מאד". אני מניח שלכולנו ברור שלא זו הדרך. אז מה בדיוק אמור לעשות אותו משה זוכמיר עם הפולמוס הזה? כיצד עליו להחליט עם מי הצדק?
3. בעוד כשבוע נוכל לשמוע את כל הרבנים שהתבטאו בפולמוס הזה מוסרים שיעורים על אותו "ההוא גברא" שלא הסכים שבר-קמצא ישהה במסיבתו. מן הסתם, באותו שיעור יצטטו גם מדברי הרב זצ"ל על כך שבית המקדש יבנה באהבת חינם.
יהיו שיאמרו, שאין קשר בין הדברים, הרי אפשר גם לאהוב מישהו וגם לחלוק עליו. זה בודאי נכון, אך בפולמוס הנוכחי, כשרבנים מכונים ע"י חבריהם בשמות גנאי וסימן שאלה מוצב על יראת השמים שלהם, אנחנו הרבה יותר קרובים לקמצא ובר-קמצא מאשר למחלוקת בית הלל ובית שמאי.
4. חלק ניכר מהרבנים שפטו את התוכנית החדשה על פי מאמרים שעלו באתר אינטרנט שבו יש מאמרי העשרה למורים. ספר, כידוע לכולנו, לא שופטים על פי הכריכה שלו, האם זה הגיוני לשפוט תוכנית לימודים על פי מאמרים באתר אינטרנט עם חומרי העשרה המיועדים למורים?
הגדילו לעשות חלק מהרבנים כשכתבו: "אמנם הרבה חומרים נמחקו מהאתר, אבל הבאת חומרים פסולים כאלה מעידה על הכוונות האמתיות של מחברי התכנית". ילמדונו רבותינו, זאת – מניין לכם?
5. צריך לשים את הדברים על השולחן. מושא המתקפה איננה רק המפמ"רית החדשה, אלא רבנים מסוימים ששיטתם בלימוד תנ"ך אינה עריבה לחיכם של רבנים אחרים. רק כך ניתן להסביר את המתקפה על מאמרים באתר ברשת דווקא ולא על התוכנית עצמה. רק כך ניתן להסביר את פרסום מכתבו של הרב צפניה דרורי התוקף מאמרים של הרב יעקב מדן, אחד מתומכי וממתווי התוכנית החדשה, ושל הרב אלחנן סמט.
אך מה בעצם רוצים התוקפים לומר? האם לדעתם יש איסור ללמוד בישיבות בהם מלמדים הרב מדן והרב סמט, ביניהם חלק מהישיבות הגדולות במגזר? האם ספריו של הרב סמט, שבעה כרכים של עיונים, פסולים לבוא בקהל ארון הספרים היהודי והישיבתי, לדעתם? אם כבר פתחנו את הנושא של לימוד התנ"ך, מדוע שהמתנגדים לדרך לא יאמרו בדיוק למה הם מתנגדים? האם אפשר, לדוגמא, לשבת בכינוס אחדות של רבני הציונות הדתית ולרקוד באותו מעגל עם ראשי ישיבת הר-עציון, שהרב מדן הוא אחד מהם ושמכללת הרצוג חוסה בצילה?
6. כאמור, אין לי ספק שהיעד המרכזי להתקפה הנוכחית הם רבנים חשובים. עם זאת, עשרות מורים ומורות ישבו וכתבו תוכנית ללימוד תנ"ך. הם עשו זאת מתוך אהבת תורה, ורצון להאהיבה על התלמידים.
הייתכן וכל כך הרבה מורים ומורות לתנ"ך הינם כופרים חסרי דעת וחסרי יראת אלקים ואנחנו אפילו לא ידענו על כך עד עתה? אפילו אם נאמר שנעשו טעויות, האם כך רבנים שהם ממנהיגי הציבור שלנו מתייחסים לציבור שלהם? זו הדרך לתקן טעויות? להאשים כל כך הרבה נשים ואנשים יראי שמיים בכפירה?
7. לסיום אני רק רוצה להבהיר, שאם מישהו מגיע למסקנה מתוך דברי שמי מהרבנים טעה בהצטרפותו למתקפה על התוכנית החדשה, אין זה נכון. כמו שגיבורי התנ"ך מעולם לא טעו, כך גם הרבנים לא טועים.
בבניין ירושלים ננוחם ולא יתקיים בנו עוד "בכל רחובות מספד ובכל חוצות יאמרו הו הו" (עמוס ה').

הערות נוספות על מלחמות התנ"ך

א. לפני ימים בודדים התפרסם מכתב של הרב צפניה דרורי, רב העיר וראש ישיבת קרית שמונה, אודות מאמר העוסק בנושא "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". כשקראתי את תיאורו של הרב דרורי, נזכרתי מיד ששמעתי את אותם הדברים, מהם הסתייג הרב דרורי, בשיעור מהרב יעקב מדן, ראש ישיבת "הר עציון". אכן, חיפוש קל באינטרנט הביא אותי למאמרו בנושא, שהוא כנראה המאמר (או לפחות גירסא חלקית של המאמר) שהותקף ע"י הרב דרורי.

הרב מדן היה גם הרב הראשון שהותקף בפרשה הזאת, כשהרב שלמה אבינר בחר בסילוף של המאמר שלו אודות חטא אדם וחוה לפתוח את ההתקפה על התוכנית החדשה. הרב מדן, תלמידיו הרבים, ישיבת הר-עציון ומכללת הרצוג משום מה בחרו כמעט שלא להגיב על המתקפה הזאת.
הערב התפרסם מאמר קצר ומאד מאופק של הרב מדן על הדברים. בסוף דבריו, התייחסותו לסילוף דבריו:

במערכה הניטשת עתה בשדה המקרא רבו המבקרים את דבריי (ואת דברי חבריי). הם עושים זאת לשם שמיים, אך הציטוטים שהם מביאים, לעתים אינם מדויקים ומנותקים מהקשרם. מסרתי לעיל את כתובתי, ואני מפציר בקוראים המעמיקים לבקש ממני את מאמריי המבוקרים במלואם ולשפוט אותם בשלמותם. לא אוכל להגיב בפומבי על כל ביקורת על דבריי. וה' יראנו בנחמות ציון!

המאמר הנוסף שתוקף הרב דרורי, הוא מאמר של הרב אלחנן סמט על חטא המתאוננים.

דמיינו לכם מה היה קורה אם בית-הלל היו מוציאים הודעה לתקשורת ובו התקפה עם רמזים עבים שאחד הרבנים המובילים מהמכונים "רבני הקו" אינו ירא שמיים ודבריו קרובים לאפיקורסות...


[תסלחו לי על הערה קטנונית אחת על המכתב של הרב דרורי. טעות פרוידיאנית גרמה לו לכתוב במכתב העוסק בלימוד תנ"ך, שהפסוק "ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם" הוא בפרשת וישלח. כמובן שהפסוק הוא מפרשת וישב.
מכללת הרצוג, אגב, נקרית על שם הרב ד"ר יעקב הרצוג, ולא ע"ש אביו הרב הראשי.]
ב. אם בפעם הקודמת שכתבתי על הנושא הזה עוד הייתי סקפטי עד כמה יש כאן מלחמה כנגד התוכנית החדשה ללימוד
תנ"ך בחמ"ד, כיום יותר ברור לי שהמתנגדים אכן רוצים לראות בכסא המפמ"ר מישהו אחר זולת הגב' מירי שליסל.

תומכיה של הגב' שליסל מפיצים כעת בקשה מהמורים/ות לתנ"ך לחתום על מכתב תמיכה במפמ"רית המותקפת. להלן נוסח המכתב, והמעוניינים לחתום עליה יכולים לשלוח את פרטיו למייל הזה:

לכבוד ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש החמ"ד
והנהלת משרד החינוך
הצהרת תמיכה במפמ"רית לתנ"ך הגב' מירי שליסל ובתכנית הלימודים החדשה
אנו החתומים מטה, מורים לתנ"ך, מנהלים בישיבות, אולפנות ותיכונים דתיים, ומרצים במכללות דתיות להכשרת מורים מביעים תמיכה בגב' מירי שליסל מפמ"רית תנ"ך ובתכנית הלימודים החדשה שהיא מובילה בתנ"ך.
מינויה של הגב' שליסל, ותכנית הלימודים החדשה, הפיחו רוח חדשה בהוראת התנ"ך בחמ"ד. לאחר שנים ארוכות יזכו תלמידי החמ"ד ללימוד רלוונטי שיעסוק בערכים, במשמעויות ובמטען העצום שיכול להביא לימוד התנ"ך לחייהם. התרשמנו מהחזון, מיכולת הביצוע, מהעבודה הקשה והמחשבה הרבה שהושקעה בבניית התכנית, יחד עם הענווה, המוכנות לתת ביטוי לגוונים שונים בציבור הדתי, והמוכנות המתמדת לשמוע ולתקן.
אנו משוכנעים שאנו מייצגים את רוב מנינה ורוב בנינה של הציונות הדתית, ומקווים שיינתן למפמ"רית גבוי מלא לטובת תלמידי החמ"ד ומוריו.
בברכה

שם פרטי, שם משפחה, תפקיד, מוסד בו מלמד, כתובת דוא"ל

ג. לדעתי, אין להסתפק רק במכתב הזה. כפי שהשתקף באופן ברור ממכתבו של הרב דרורי, המתקפה אינה רק על הגב' שליסל, אלא, ואולי בעיקר, על רבני ישיבת הר-עציון, ומכללת הרצוג החוסה בצילה.
בשבוע הבא יתקיימו ימי העיון בתנ"ך המסורתיים. אני בטוח שגם השנה ציבור לומדי התנ"ך ומורי ומורות התנ"ך יצביעו ברגליהם בעד דרכם של מלמדי התנ"ך של מכללת הרצוג וישיבת הר-עציון. לענ"ד כדאי מאד שמכללת הרצוג יצאו מהדומיה שכפו על עצמם ויידעו כיצד למנף את ההצלחה הגדולה של ימי התנ"ך כדי להשיב מלחמה שערה לתוקפים אותם. אינני יודע אם אפשר כעת לשנות את הלו"ז ולכנס את כל הבאים לכמה דקות של מעמד הזדהות והבעת הערכה לרב מדן, לגב' שליסל ולתוכנית החדשה, אך בהחלט הייתי ממליץ על כך.
אני גם ממליץ להציב נורת אזהרה למתנגדיהם, ולהודיע שהחל מהשנה הבאה (או אולי כבר בחנוכה) יערך גם יום עיון במחשבת ישראל פעם בשנה.

ד. בשבועות האחרונים קבלתי כמה פניות להסביר מה בדיוק ארע בחדרו של הרב שלמה אבינר בשעה שכתב את מאמרו שבו הוא ציטט בצורה מסלפת מאמרים של רבנים אחרים, ומתוך כך תקף אותם על עמדתם. השואלים רוצים לדעת, האם הרב אבינר סילף בעצמו, או שהוא קיבל חומרים מסולפים מאחרים ופשוט נמנע מלבדוק את החומרים בטרם שלח את מאמרו לפרסום?
כמובן, שבשעות הפנאי שלי אינני מתחפש לזבוב ומתגנב לחדר העבודה של הרב אבינר, כך שתשובה מבוססת איני יכול לענות. אעפ"כ אני משוכנע שלא הרב אבינר סילף בעצמו, אלא שהוא הסתמך על מישהו שכנראה לא היה הרבה יותר מאשר קנה רצוץ.
ומדוע הוא לא מתנצל על הסילוף? כי אז זה אולי ייראה שהוא חוזר בו מהביקורת על התוכנית. זה אפילו יותר גרוע מלסלף חומרים של אחרים. 

סיפור על רבנית מרוקאית

מישהו תרם לבית הכנסת שלי ספר קטן בשם "דם זבחי - הלכות שחיטה וטריפות כמנהג המערב", שנכתב ע"י הרב מסעוד אדהאן שהיה רבה של קהילת דמנאת במרוקו ולאחר מכן גם ראש כולל כאן בארץ. המחבר נפטר לפני כעשרים שנה, וילדיו הוציאו עתה את הספר לאור מתוך כתב ידו.
במבוא לספר נכתבו כמה עמודים על תולדות המחבר ועל תולדות רעייתו, מרת חסיבה אדהאן ע"ה.
הרבנית מתוארת באופן הייחודי הבא:

סבתא אופיינה באישיות הגנוזה בחדרי הלב ובמסתרי הנשמה, ואינה נחשפת ומובלטת כלפי חוץ. האישיות הפנימית היא בבחינת "הוד והדר לפניו", ואילו החיצונית כקליפה חילונית, ללא רטט של חיי קודש וללא הפעמת חזון, חוצצת בין הדמות הנסתרת ובין העולם שמסביב לה. 

לאחר מכן מובא הסיפור החביב הבא:

לפני שנים רבות ערב ימים הנוראים הגיע לעיירה דמנאט שבמרוקו יהודי מאחד הכפרים לסבי על מנת שילמד אותו לתקוע בשופר לקראת הימים הנוראים, ואכן היהודי מתדפק על ביתו של הצדיק סבי מורי, סבתי פותחת את הדלת, והיהודי מבקש את סבי וזאת על מנת שילמד אותו, אך סבתי אמרה לו כי סבי יצא למספר ימים לעיירה הסמוכה, ברגע שנאמרו המלים נעתקה נשמתו של היהודי, הוא הגיע מרחוק על מנת ללמוד ועכשיו אין מי שילמד אותו, סבתי ראתה שהיהודי היה שרוי במפח נפש ושאלה אותו מה הוא צריך מסבי, והוא ענה לה שהוא בא ללמוד לתקוע בשופר על מנת שיחזור לעיירתו לקראת החגים לתקוע בשופר. סבתי בפשטות ובצניעות שבה, ללא עכבות, הכניסתו לביתה והחלה ללמד את היהודי את כל טכניקת תקיעת שופר עם כל ההלכות, היהודי יצא שמח וטוב לב. 

פוליטיקה בבית הכנסת 2

המכתב הבא פורסם במדור מכתבים למערכת במקומון "מודיעין News", כאן בעירי:

מה דעתכם?
[אני כתבתי פעם בעבר פחות או יותר על הנושא הזה בפוסט שכותרתו "פוליטיקה בבית הכנסת".].

עוד מבט על מחלוקת תנ"ך בגובה העיניים

הגמרא במגילה (דף כה עמוד ב) מביאה את המעשה הבא:

מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר הודע את ירושלים את תועבותיה, אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים - צא ובדוק בתועבות אמך.

למקרא המעשה נשאלת השאלה: מדוע כעס כל כך רבי אליעזר, הרי "תועבות ירושלים" נמצאים בתנ"ך, וכי אנחנו "יותר דתיים" מיחזקאל הנביא? (לקוראי אנגלית - ראו גם כאן)
ההבנה הפשוטה של מעשה זה הוא שרבי אליעזר כעס בגלל שאותו אחד שם זרקור על תועבות ירושלים. מכל הפרקים בתנ"ך הוא היה צריך לבחור דווקא את זאת העוסקת בתועבות ירושלים?

מבלי להמעיט כלל מההבנה הפשוטה, אני רוצה להציע הבנה מעט מעמיקה יותר.
רבי אליעזר, הלוא הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, ה"בור סוד שאינו מאבד טיפה", שמעיד על עצמו "ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם" ובעל המימרא ש"המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו, והמחזיר שלום לרבו, והחולק על ישיבתו של רבו, והאומר דבר שלא שמע מפי רבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל".
רבי אליעזר רואה את החיבור שלו לתורה, אך ורק כצינור שתפקידו לקחת את גופי התורה שמסרו רבותיו ולהעבירם לתלמידיו.

זאת, בניגוד לחכמים אחרים (הבולט שבהם רבי עקיבא) הרואים את עיקר תפקידם להיות מעיינות מתגברים - דרשנות התורה, לחדש חידושים, ולהיות מחוברים לתורה.

אדם כרבי אליעזר שרואה את תפקידו להיות מעביר המסורה, בהכרח מצייר בדמיונו את הדורות הקודמים כגדולים במידות רבות ממנו. הרי אחרת, למה כל כך חשוב לא לומר דבר שלא שמעת מרבך? ולמה כל כך חשוב לא לשנות במאום את מה שהיה בדורות הקודמים?
לכן, נוזף רבי אליעזר באותו אדם שקורא ב"תועבות ירושלים" - הוא אינו מעוניין לשמוע ביקורת על הדורות הקודמים, ואם יחזקאל הנביא היה יכול - זה לא אומר שאתה יכול.

צריך לפרש יותר?

מלחמות התנ"ך uploaded

בשבועות האחרונים מתקיים עוד סיבוב במלחמות בנושא לימוד תנ"ך, מלחמה שבודאי זכורה לרבים מכם מלפני כעשור. 

אנסה לרכז כאן חלק מכמות המלל האין-סופי שפורסם בשבועות האחרונים.

כמדומני שזה התחיל בכתבה וראיון ב'בשבע' עם המפמ"רית החדשה מירי שליסל. השלב הבא היה במתקפה של הרב אבינר על התוכנית החדשה המנוגדת לדבריו לעשרת הדברות (לא פחות!). לזה הגיב הרב אמנון בזק במכתב ובו מראה כי הרב אבינר פשוט סילף ציטוטים ותקף על בסיס הסילופים. ב'כיפה' פורסם עוד מאמר ובו טענה שגם הרב אבינר לומד תנ"ך בגובה העיניים.
אחר כך היה עוד סיבוב בין הרב אבינר והרב בזק במקור-ראשון. וגם הרב שרלו כותב על "האם רק דרכו של הרב אבינר היא הנכונה?". וגם הרב יואל בן-נון במתקפה יפה נגד הרב אבינר. וגם ד"ר חגי משגב פרסם מכתב לראש החמ"ד ד"ר אברהם ליפשיץ.
בשבוע האחרון שלחה הגב' שליסל מכתב למורים לתנ"ך ובו כתבה:

לא פשוטה היא מלאכתנו, ונדרשים לה כוחות ומסירות נפש, אבל שכרה בצידה כשרואים את האור בעיני התלמידים ומרגישים שותפות בביסוס אהבת תורה ויראת שמים.
אני מזמינה את כולנו לראות ברוחות ובסערות של השבועות האחרונים מחלוקות לשם שמים והזדמנות לחדד ולהעמיק את יסודות השליחות של לימוד התורה, וברוח זו ברצוני שנפעל.
בטיבם, תהליכים חדשים מלווים בחשדנות ובדאגה ק"ו כאשר השינוי מתחולל בתחום כל כך רגיש ומרכזי כמו הוראת התנ"ך. הדאגה יכולה לבוא לידי ביטוי בתחום האידיאה – האם התהליכים הללו ראויים ונכונים, ובתחום המעשה – האם נוכל לעמוד בהם ולהצליח להתמודד איתם. עלינו להתייחס לשני המישורים במשנה זהירות על מנת שלא נמצא את עצמנו חלילה מקלקלים במקום להיטיב. את החששות יכולים לשכך שני דברים: אמון במובילים ומבחן התוצאה. שנה אינה זמן מספיק לצורך שני הדברים גם יחד, אולם אני מקווה כי נוצר בסיס של אמון ממנו אנו יכולים לצאת לדרך ולהטות שכם ליצור את השינוי ולהפוך אותו למציאות.
בשבועות האחרונים התקיימו מפגשים עם רבנים מזרמים שונים בחמ"ד על מנת לבחון ולדייק את הדרכים להנחלת תכנית הלימודים החדשה. אני שמחה כי רבני החמ"ד הביעו אמון במהלך והעירו את הערותיהם על מנת לשפר ולטייב. (מצורף מכתבם). מגוון הקולות בחמ"ד נקראים להיות שותפים בכל דרך אפשרית להשפיע ולשפר את התהליך בו אנו מצויים על מנת לקרב אותנו כולנו, אל היעדים.
הנחת יסוד היא שהטעות היא אנושית, ו'אם לא עושים לא טועים'. אנו בתהליך של עשיה גדולה ועצומה, ממנה יגזרו לאורך הדרך פרטים הדורשים תיקון. שותפים נאמנים הם אלו המסייעים לגלות את הטעויות ופועלים בצוותא לתקן אותן. מורים רבים אכן חברו למאמץ ומתוך אמון ורצון לסייע הם מעירים, שואלים ומגיבים ובזכותם משתפרים כל הזמן התוצרים שאנו מנסים להעניק למערכת. ככל שמורים רבים יותר יצטרפו לתהליך האקטיבי של תגובות, הצעות והערות כך ירבו האמונה, החכמה והידע הבונים את בסיס ההוראה שלנו.

 למכתבה צורף גם מכתב מד"ר ליפשיץ ובו קריאה לאחדות (לא לגמרי ברור לי כלפי מי הקריאה):

המקום המרכזי, כמעט הבלעדי... שהציונות הדתית נמצאת באחדות, ביחד, תחת אותה מסגרת ערכית, זהו החמ"ד (הזרמים הפנימיים הם רבים: 'לייטים', 'חרדלים'. שלוש תנועות נוער, הדגשים שונים בישיבות שונות...ועוד) התפילה והבקשה של כולנו היא לשמור על איחוד המחנה, על אחדות החמ"ד, כשהתורה והמשכן נמצאים במרכז מחננו, וכל אחד מוצא את מקומו הנכון לו , המתאים להלך נפשו , וכולם באותו מחנה...
המכתב של מירי למורי התנ"ך המצ"ב, מדבר בעד עצמו. כשאנחנו טועים, יש תשובה בעולם... כשיש קושי או דבר מה הדורש תיקון, חשוב לפנות לאדם המתאים, וההקשבה היא אמיתית לגמרי וכולם רואים שיתוף מלא בהובלה! הנקודה המרכזית היא האמון המלא, שכולנו בתפילה להאהיב תורה, להגדיל תורה, ולהתחנך ע"פ תורה .

למכתב צורף גם סיכום דיון שהתקיים בהשתתפות הרב יעקב אריאל, הרב ישעיהו הדרי, הרב חיים דרוקמן, הרב איתן אייזמן והרב אבי גיסר, ובו נאמר כי "התוכנית החדשה מביאה בכנפיה רוב טובה ורוב ברכה לתלמידים ולצוותי ההוראה בחמ"ד בבחינת 'הישן יתחדש והחדש יתקדש'. הרבנים הנוכחים כולם מביעים הערכה ואמון מלא במפמ"רית ובמתווה התוכנית".

הערב פורסם ב'כיפה' כי הרבנים: הרב דב ליאור, הרב אליקים לבנון, הרב אביגדור נבנצל, הרב מרדכי שטרנברג והרב יהושע צוקרמן שיגרו מכתב למנהלים ולמורים לתנ"ך ובו קובעים כי:

הזדעזענו זעזוע עמוק לגלות שחלק מהמאמרים ויחידות הלימוד המופצים באתר של החמ"ד נגועים בביקורת המקרא ובמבט קלוקל על אישי התנ"ך הקדושים, מבט מגובה עיניים טרוטות

ועוד:

לא נוכל להשלים בשום אופן בצורת לימוד נטולת יראת שמים, המציגה פרשנות של חול ושל גויים. אמנם הרבה חומרים נמחקו מהאתר אבל הבאת חומרים פסולים כאלה מעידה על הכוונות האמיתיות של מחברי התכנית.

עד כאן ממה שפורסם (לפחות עד כה). אסיים בכמה מילים שלי:
אני לא כל כך מבין מה הסיפור כאן. אני מבין שיש ויכוח, אני מבין שיש קבוצה שלא מרוצה מהתוכנית החדשה. אני לא מצליח להבין האם יש כאן מלחמת חרמה או סערה בכוס תה. נניח ואף אחד לא היה מתייחס למאמרים של הרב אבינר נגד התוכנית - מה היה קורה? במילים אחרות, האם יכול להיות שהמגנים על התוכנית הביאו להתעצמות האש הנגדית? אלו שאלות של חוסר ידיעה, ולא קביעות.
דבר נוסף, אני מצפה מהאתרים הדתיים והעיתונות הדתית לחשוף מיהו העומד מאחורי כל המתקפה על הגב' שליסל. זה ברור לאורך כל הדרך שיש מי שמזין את הרב אבינר ואת הרבנים האחרים בכל מיני ידיעות, אמיתיות ושקריות. מיהו אותו אדם? מגיע לנו לדעת!

אכילת בשר בראש חדש אב

ראיתי השבת בספר 'פסקי תשובות' את הדברים הבאים בקשר למנהג לאכול בשר בר"ח אב (סימן תקנא אות לג):

ומצינו לכמה מנהגים שהיו מתירים בשר ויין בר"ח, אמנם אין זה אלא לאלו שנוהגים מידי חודש בחדשו לערוך סעודת ר"ח בבשר ויין כסעודת מצוה וקבלה להם מרבותיהם לנהוג כן גם בר"ח אב, אבל בלא זה אין לזוז מדברי השולחן ערוך לאסור בשר ויין מר"ח שהוא ראש לחודש הפורענות ובו נסתלק אהרון הכהן ע"ה והמזלזל בזה הוא פורץ גדר ישכנו נחש.

אבל מה בדיוק הם "דברי השולחן ערוך"?
לגבי מתי חל המנהג לא לאכול בשר, הוא מביא שלוש דעות, להמנע מלאכול רק בשבוע שחל בו תשעה באב, להמנע מראש חודש, להמנע בכל שלושת השבועות:

יש נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בשבת זו. (ומותר בחומץ של יין) (אגודה ומהרי"ל). ויש שמוסיפין מראש חודש עד התענית. ויש שמוסיפין מי"ז בתמוז.

לאחר מכן, הוא כותב שלמרות שזה מנהג בלבד, זה מנהג שהפורצו ישכנו נחש:

כל מי שאוכל בשר במקום שנוהגים בו איסור, פורץ גדר הוא וינשכנו נחש.

זה לא בדיוק מה שה'פסקי תשובות' כתב ש"אין לזוז מדברי השולחן ערוך".

דבריו של ה'פסקי תשובות' ש"אין זה אלא לאלו שנוהגים מידי חודש בחדשו לערוך סעודת ר"ח וכו'" לקוחים מספר 'דרכי חיים ושלום'. הנה עמוד השער שלו כפי שמופיע בהיברובוקס:

והנה הקטע הרלונטי לנושא שלנו, מתוך ספר 'דרכי חיים ושלום':

לא יאומן שעל פי סיפורי מעשיות אלו, מבקש המחבר לבטל מנהג המופיע ב'כף החיים' בשם שיירי כנסת הגדולה, החיד"א והבן-איש-חי:

יצא לאור: המעיין תמוז תשע"ב

גליון מהנה במיוחד עבור אוהבי ספרים. לפניכם המאמרים מתוך הגליון עם כמה הערות שלי. את הגליון המלא ניתן למצוא כאן.

בתוכן:
'עמוד שהוא מוטל לאוויר' / הרב יעקב לויפר
'אֶל אֵל-חַי אֲרַנֵּן' / הרב משה יהודה רוזנווסר
'לא אוי ולא אבוי' / הרב עמיחי כנרתי
'עין תחת עין - ממון': על הקבלה מסיני - בין הרמב"ם למהרש"ל / אבי ליפשיץ
אמינות ומסורת / הרב אריאל בראלי - במאמר זה מנסה הכותב להראות שיש יסוד בתורה ל'צינזור' ספרים של גדולים מדורות עברו, אבל רק במקרים חריגים של חשש "שיש בהם דברים הנראים סותרים דברי תורה, גם אם ברור לחכמים שהמחבר ודאי לא התכווין לכך אלא שסביר להניח שיהיו כאלו שיטעו בדבריו" או שיש בהם "דברים הנוטים לצד מינות". את דבריו אלה הוא מוכיח מכך שחכמים רצו לגנוז את ספר יחזקאל משום שיש בו דברים הסותרים את התורה וכן את מגילת קהלת שיש בו פסוקים המורים כאילו אין שכר ועונש. תמוה שהמחבר (והעורך?) לא שם לב שראיותיו הן ראיות לסתור - חכמים בקשו לגנוז את ספר יחזקאל וקהלת ובסופו של דבר של לא גנזום משום הדברים האחרים שיש בהם. בשום שלב לא עלה על לב "לשפץ" את הספרים, ולהוריד כמה פסוקים. הדברים זועקים לשמים במיוחד לגבי קהלת, שהרי חכמים התירו אותו משום שכתוב בו "סוף דבר הכל נשמע וכו'" - אבל מה קרה לפסוקים הבעייתיים? האם הם נעלמו ברגע שמצאנו פסוק זה? מדוע לא מחקו את הפסוקים הבעייתיים? מכאן דווקא ראיה שיש כח ביד חכמים להוציא ספר מארון הספרים היהודי, אך לשפצו ולצנזרו לא עלה על לב.
בכל מקרה יש תועלת במאמר זה, והוא בפרסום הפסקה המחרידה הבאה:

הרב נבנצל שליט"א שיתף אותנו בשיקול דעתו להכניס שינויים בהערותיו 'ביצחק ייקרא' לספר משנה ברורה. השינוי הוא בין המהדורה הראשונה לשניה: בין שאר השינויים שנעשו במהדורה החדשה השמיטו בה שתי פיסקאות בענייני שביעית, סעיף אחד העוסק בשימוש בכלים שבישלו בהם ירקות מהיתר מכירה, שם הובא בשם הגרשז"א זצ"ל שניתן להשתמש בכלים אלו גם למחמירים משום שהאדם שאכל בכלים אלו סמך על דעת גדולים ולכן הכלים לא נאסרו, ופיסקה שניה שבה היה כתוב שבגד מכותנה אין צורך לבער אותו בזמן הביעור משום שהכותנה גדלה אצל מי שסומך על היתר המכירה. הרב נבנצל שנשאל מדוע שתי הפיסקאות האלו הוסרו, ענה שעתה פוסק הדור הוא הגאון הרב אלישיב שליט"א, והוא מתנגד לפרסום פסקים שיכולים להחליש את ההתנגדות להיתר המכירה, והרב נבנצל קיבל את דעתו

הרב הכותב הרגיש שמשהו כאן לא תקין והעיר על גבי הסיפור:

אולם הסבר זה קשה, הרי אין איש שמכחיש שזו אכן הייתה דעתו של הגרשז"א זצ"ל, והדברים נאמרים בשמו, ואין שום סברא לכאורה לצנזר את דעתו לאחר מותו מפני שדעת חברו גדול הדור שליט"א שונה! הרי אין לדבר סוף! וכי בכל דור העלימו והסתירו דעות של גדולים בנושאים שונים, מפני שגדול הדור עתה סבר אחרת? וצ"ע.

תגובות והערות
הֶהָיָה הַשְּׂלָו מין דג? / הרב מיכאל דושינסקי - תקראו! אני נהניתי - מאמר קצר, רץ ומשכנע.
בענין היחס לשבתאים / הרב משה פרץ
על כתיבת 'העמק דבר' ועל פירוש 'חסידיך' / שמריה גרשוני - על כתיבת פירושי העמק דבר, ועדכונם בידי הנצי"ב ועל שיטת העבודה של מוציאי המהדורות החדשות (גם אנחנו פרסמנו דברים בנושא הזה כאן וכאן, המאמר הנוכחי נכתב כתגובה למאמר הזה מהגליון הקודם של המעיין). די מעורר דאגה.

על ספרים וסופריהם
ספרי המהר"ל במהדורת יסוד חדשה / הרב אלי גורפינקל - על מעלותיה ומגרעותיה של הוצאת כתבי המהר"ל בהוצאת פלדהיים.
ספר "באר הגולה" למהר"ל - כיצד יש לקרוא את שם הספר? / אליאב פרינס - עם קמץ, כפי שכל העולם אומר, כך סובר הכותב. אני מחכה למאמר המשך בנוגע ל"באר-הגולה" שעל השו"ע.
אוצר בלום בתולדות היהודים / ד"ר אברהם דוד
ספר 'פניני הלכה' ברכות: תורת ארץ ישראל / יצחק שיזגל - במיוחד נהניתי ממאמר זה מכיוון שאני מסיים בשבועות הקרובים ללמד את פניני הלכה ברכות במסגרת לימוד ההלכה היומית בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית. הכותב הצליח להעלות על הכתב הרבה מתחושותיי והערכתי כלפי הספר הספציפי הזה והסדרה בכלל.
על המהדורה החדשה של ספר 'שערי דורא' / הרב דוד דבליצקי - כל הגליון הנוכחי של המעיין היה כדאי רק בגלל הערת שוליים מספר שמונה שבמאמר זה. קראתי אותו ולא הפסקתי לצחוק יומיים. כידוע לקוראי הבלוג הזה, אני פניתי להנהלת מוסד הרב קוק ובקשתי שיורידו מהמדפים את ספרי "אור החיים" בהוצאתם, שכן הם אינם עומדים בסטנדרטים סבירים של ספרות תורנית איכותית (ואפילו לא של איכות חלקית). על אף שהם יודעים שספרים אלו מהווים פגיעה בכבוד מחבר האור-החיים (שהיום היארצייט שלו, אגב) ומוציאים שם רע להוצאה עצמה, הספרים עדיין נמכרים. בכל זה נזכרתי כשקראתי את מאמרו של הרב דוד דבליצקי (בנו של הג"ר שריה דבליצקי). הרב דבליצקי מתאר בעשרות דוגמאות כיצד הוצאת "המאור" הוציאה לאור את ספר "שערי דורא" תוך שהם מבטיחים כי הוא מבוסס על כתבי יד ודפוסים ראשונים ומה לא, ובפועל מדובר סך הכל בהעתק גרוע של הוצאה לא-טובה אחרת של הספר מלפני כמאה שנה. האם לאור הדברים הכתובים במאמר זה, יחליטו בהוצאת "המאור" להוריד את ספריהם ממדפי החנויות? הלואי. אני מתקשה להאמין, לצערי.
עוד דבר אחד על מאמר זה. לפני מספר חדשים הגיעה לאזני שמועה שהמאמר הזה קיים, ושהמשפחה מתלבטת אם לפרסמו בגלל פחד מאנשי "המאור", ובגלל שהכותב נוגע בדבר, שכן כפי שהוא מתאר בתחילת דבריו הוא עצמו עבד עד לא מזמן על ה"שערי דורא". אינני יודע אם יש אמת בשמועה (חציה הראשון הוכחה כנכונה, שכן המאמר לפניכם), ואני התלבטתי אם בכלל ראוי להזכיר שמועה כזאת. אך אם יש אמת בדבר, אני שמח שבסופו של דבר הם קיימו בעצמם "לא תגורו" והוציאו את הדברים לאור עולם בבמה המכובדת של "המעיין", ומאחל להם רק טוב על ההחלטה.
לסיכום, גם אם מעולם לא שמעתם על "שערי דורא", וגם אם אין לכם מושג למה צריך מהדורה חדשה של "שערי דורא" - קראו את המאמר הזה!
נתקבלו במערכת / יואל קטן
רשימת המאמרים בכרך נב (גיליונות 199-202)
Pre-Crusade Piyutim: History or Hyperbole / Rabbi Moshe Yehuda Rosenwasser - [פיוטים מלפני מסעי הצלב: היסטוריה או הפרזה] (באנגלית)

שינויי מסורה בקהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.


בספרו המעולה על תולדותיו ברבנות, "ציוני דרך", מספר הרב שלמה ריסקין שבשנת תשל"ג בעת שהיה רבה של ביכנ"ס לינקולן סקוור בניו-יורק פנו אליו בליל שמיני עצרת קבוצה של נשים מהקהילה ובפיהן בקשה: לקיים הקפות לנשים ביום תשיעי של חג, הלא הוא שמחת-תורה. מכיוון שהפניה היתה בחג, הוא לא יכל להתקשר לרבו ולהתייעץ אתו, הוא דן בנושא בעצמו והחליט להתיר את ההקפות.

לאחר החג הוא הותקף מכיוונים שונים על עמדתו זו והוא הלך להתייעץ עם רבו, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. לאחר תיאור המקרה והשיקולים שהביאו אותו להחלטה שאותו קיבל, הוא ביקש לדעת האם הוא טעה. וכך הוא מתאר (עמ' 167):

תשובתו של הרב לא היתה יכולה להיות חמה ותומכת יותר. "אתה מכוסה הלכתית במאה אחוז", אמר, "הקושי שלי, כולו פוליטי: מה יאמרו מנהיגים אורתודוקסים אחרים, כאלה שאינם מתמודדים עם אתגרים כמו אלו שבקהילה שלי, ושחוששים יותר ממני לחרוג ממוסכמות שהיו מקובלות עד כה". הרב אף הציע שייתן בעצמו שיעור ב"לינקולן סקוור", מעין הכרזה של "נראה עכשיו מי יעז לומר שאתה ובית הכנסת שלך לא אורתודוקסים!" וכך עשה.

מצאתי עניין בדברים אלו, לא רק משום הסיפור עצמו, אלא גם משום שהכרתי מקור אחר בנושא. כך מופיע בספר "מפניני הרב" על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר:

שמעתי מהר"ר שלום רפהון, שבפעם האחרונה שביקר אצל רבנו ז"ל בקיץ בבוסטון כבר היה חלש מאד, וכשהיה מהלך עמו הוצרך הר"ר שלום להחזיקו בזרועו לסייעו ללכת. ושאלו (בין השאר) לחוות דעתו בדבר ההנהגה החדשה שהנשים מחזיקות בספר תורה ועושות הקפות לעצמן בעזרת הנשים, היות שהיו כאלה שאמרו שנתייעצו עם רבנו בשעה שהנהיגו חידוש זה בבתי כנסיות שלהם. ופתאום נעשה כל גופו של רבנו קשה, ונתחזק לעמוד בעצמו – בלי שום סיוע, וסיפר היאך שלפני כמה שנים התחיל רב צעיר, אחד ממוסמכי הישיבה הנהגה זו בקהילתו בשמחת תורה, ואחר תום החג בא לשאול לחוות דעתו של רבנו ואמר, שענהו (באנגלית) שבדבר זה "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".

אז הנה לנו שני תיעודים אודות עמדת הרב סולובייצ'יק ביחס לאותו נושא, עם עמדות הפוכות לגמרי.

לפני שנמשיך, שתי הערות שוליים:
א. חסד גדול עשה אתנו הרב שכטר שלא הדפיס את שמו של אותו רב צעיר, על אף שאני מניח שהוא יודע במי המדובר, ויש סיכוי שאכן מדובר באותו המקרה. אחרת היתה לנו ממש בעיה.
ב. כדאי לציין שעמדתו של הרב אהרן ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק קרובה יותר לעמדה שאותו מביא הרב שכטר. כך מופיע בספרו של הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב (עמ' 140):

שאלתי את הרב [ליכטנשטיין]: האם אני צריך לעודד את הנשים לרקוד עם ספר תורה? הרב השיב: בהחלט לא, יש כאן בעיה של מדרון חלקלק. כשמתחילים בריקודי נשים האוחזות בספרי תורה, יכולים להידרדר למחוזות בעייתיים מאד מבחינה הלכתית ותורנית.

עד כאן ההערות.

האם אפשר לחיות בשלום עם שתי העדויות? האם עלינו לקבוע שהרב סולובייצ'יק חזר בו? או שמא עלינו לקבוע שאחד מהעדויות מזוייף ומומצא?

אני מבקש להציע תירוץ כדי לפשר בין שתי העדויות. ייתכן ואכן שתי התשובות יצאו מפיו של הרב סולובייצ'יק ואין בהם סתירה. כשהרב ריסקין שאל אותו, הוא שאל על קהילה ספציפית, וכך גם ענה לו הרב סולובייצ'יק שאחרים לא יודעים ולא מבינים מה המציאות ועם אלו אתגרים הוא מתמודד בקהילה שלו. מאידך, הרב שלום רפהון, המעיד בספרו של הרב שכטר, שאל את הרב סולובייצ'יק על "הנהגה חדשה" שכנראה התפשטה לאזורים רבים, ועל זה ענה לו הרב סולובייצ'יק שבקהילות מסוימות "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".

אך אם יש אמת בתירוץ הזה, יש לשאול איך יכול להיות שמשהו שבקהילות רבות הוא "בניגוד גמור לכל המסורה שלנו" יהיה כשר בקהילה אחרת? הייתכן דבר כזה?

מרבותיי קבלתי שלפעמים כשיש קושיא חזקה אז התירוץ הוא: "כן. ככה זה".

לכולנו יש מסורת איך נוהגים בכל מיני תחומים ביהדות. שינוי מוחלט של מסורת זו היא פגיעה בשמירת התורה והמצוות שלנו, גם אם איננו יכולים להצביע על הסעיף בשלחן-ערוך שעליו עוברים. עם זאת, בתנאים ספציפיים ובמקומות נצרכים יש אפשרות לסטות מהמסורה שלנו, כל עוד אין פגיעה במשהו גדול יותר.

אך כאן כבר יש חבל דק ביותר בין שני הצדדים. כיצד נדע אם המצב שלנו מאפשר להיות בצד אחד ומתי עלינו להיות בצד השני? בשביל זה כנראה צריך רב שמכיר את קהילתו ואת צרכיה. ואיך הרב יודע? את זה צריך לשאול אותו.

האם להיות משוגע באוניברסיטה?

באסרו חג שבועות התקיים יום העיון השלישי להכנה תורנית ללימודים אקדמיים במכון לנדר בירושלים. יום העיון מאורגן ע"י "בית מדרש ישיבתי", גוף המקיים בתי מדרש בכל רחבי הארץ עבור בעלי-בתים. בעיני, בהחלט גוף מבורך ורב זכויות.

לפני שאגיע לנושא שבו אני מבקש להתמקד, רק הערה קטנה: שתיים מתוך שבע ההרצאות (יותר מרבע!) שהועלו לאתר עוסקים בנושא מדעי הרוח באקדמיה. זה קצת מתמיה. האם יותר מרבע מהמשתתפים ביום עיון כזה מיועדים להגיע למדעי הרוח? קשה לי להאמין. אך יותר מזה, האם יותר מרבע מהתופעות שיום העיון הזה בא להתמודד אתם נובעים, להבנת המארגנים, מתחום מדעי הרוח? זה עוד יותר קשה לי להאמין.

אך בעיקר אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא להרצאה-שיעור של הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת-גן.



הרב שפירא דיבר על הכללים הבלתי-כתובים שעל פיהם כולנו חיים בעבודת ה' שלנו. איננו יכולים פתאום בסתם יום של חול להרים קולנו בצעקה לה' או להתפרץ בבכי תוך כדי התפילה, שכן החברה אינה מאפשרת לנו לעשות זאת. הרב שפירא מוסיף עוד נקודה, שהמעבר מהישיבה לאוניברסיטה, כמו כל מעבר בחיים מאפשר איזה שהוא שינוי של האדם, שכן במקום שאליו הוא מגיע לא מכירים אותו. מכאן מגיע הרב לשתי תובנות, שהוא רואה אותן כקשורות:
א. ביציאה מהישיבה צריך להפוך מעמדת מושפע למשפיע.
ב. צריך להיות משוגע לדבר - לא משנה כל כך למה, העיקר שיהיה משוגע למשהו בעבודת ה'.
לפי מה שאני הבנתי, לדידו של הרב שפירא ישנה תלות בין שתי הנקודות: אם תהיה משוגע למשהו, תוכל גם להשפיע בו.

אני חושב שדבריו של הרב יהושע שפירא נכונים. אכן, אם אדם יהיה "משוגע", יש סיכוי טוב שהוא יצליח לשמור על רמתו הרוחנית ולא ירד ברמת שמירת התורה והמצוות שאליו הוא הורגל לפני כן.

עם זאת, אני חושב שיש כאן פספוס מסוים. ממה שאני ראיתי בעיני בתקופתי באוניברסיטה, ישנה זיקה בין רווקות לבין ירידה ברמת שמירת התו"מ באקדמיה. הדברים נכונים (או לפחות, היו נכונים בתקופתי) הן לזכרים והן לנקבות. אם לקולי ישמעו מארגני הכנס הזה, בשנים הבאות ההבחנה בין סטודנט נשוי לבין רעהו הרווק חייב למצוא את מקומו ביום עיון כזה, וחייבים להציע פתרונות לבעיות הספציפיות אתן מתמודדים אותם רווקים, שחבריהם הנשואים אינם מתמודדים אתן. ועכשיו חייבים לשאול, האם למשוגע יותר קל למצוא את בת זוגתו? ההרגשה שלי היא שלא. אמנם ייתכן ויהיו כאלה שיטענו שדווקא המשוגע התורן יוכל למצוא ביתר קלות את המשוגעת התורנית. אך יתרה מזאת, האם ה"משוגעות" לא יכולה להפריע ללימודים אקדמאיים תקינים? האם זה לא יכול ליצור חיץ בין הסטודנט למרצים שלו? בין הסטודנט למתרגלים שלו? בסופו של דבר הולכים לאקדמיה כדי ללמוד, ולא כדי להיות משוגע. זו הדגשה חשובה לדעתי.

דבר נוסף. האם דבריו של הרב שפירא יכולים להיות דרך לרבים? האם יש מקום לצפות שכל בוגרי ישיבות ההסדר המגיעים לאקדמיה יהיו "משוגעים"? אני חושב שלא. הן בגלל שאני רואה מה מתרחש בפועל, ואני חושב שהפער בין הקיים לבין צפייה שכולם יהיו משוגעים הוא גדול מדי. והן בגלל שהמעבר מהישיבה לאקדמיה מגיע הרבה פעמים מתוך רצון להיות "נורמלי", ולצפות שאותו אחד שרוצה להיות "נורמלי" יהיה "משוגע" זה קצת יותר מדי.

ואחרי כל מה שכתבתי נגד אספקט ה"משוגע", אני כן מסכים לגמרי עם הצורך לעבור מעמדת מושפע למשפיע, רק שאני מנסח זאת קצת אחרת. אדם למד כך וכך שנים במסגרת ישיבתית. הוא כעת יוצא משם לאקדמיה, או לכל מקום אחר. הוא צריך לשאול את עצמו: השקעתי כך וכך בלימוד תורה, מה קבלתי? אחרי שיש לו תשובה ביד, ובתקווה ויש לו לו תשובה ביד, הוא צריך לשאול את עצמו: מה אני עושה עם מה שקבלתי? האם אני עוצר בזה, או שאני רואה במה שקבלתי עד עתה את המפתח להתקדם הלאה?