אחרי שבוע לא קל במילואים, אני מנסה להשלים את מה שהפסדתי בגזרת הרשת.
למי שעוד לא ראה, לפני מספר שבועות התפרסם במקור-ראשון מאמר של הרב יוסי סופר תחת הכותרת "אתגר חידוש ההלכה". בחדשים האחרונים הרב יוסי סופר (קישור לאתר שלו) מפרסם מאמרים מעל בימות שונות העוסקות בקבעון הלא בריא שההלכה נמצאת בה, ועל חוסר התאמתה למציאות חיינו. במאמר הנוכחי, הרב סופר בעצם מסכם את הנאמר במאמרים הקודמים, ומתקדם צעד נוסף לעבר הצבעה על השאלות המנחות עבור מי שירצה להתקדם בדרך של חידוש.
לקראת סוף המאמר הוא כותב כך:
למי שעוד לא ראה, לפני מספר שבועות התפרסם במקור-ראשון מאמר של הרב יוסי סופר תחת הכותרת "אתגר חידוש ההלכה". בחדשים האחרונים הרב יוסי סופר (קישור לאתר שלו) מפרסם מאמרים מעל בימות שונות העוסקות בקבעון הלא בריא שההלכה נמצאת בה, ועל חוסר התאמתה למציאות חיינו. במאמר הנוכחי, הרב סופר בעצם מסכם את הנאמר במאמרים הקודמים, ומתקדם צעד נוסף לעבר הצבעה על השאלות המנחות עבור מי שירצה להתקדם בדרך של חידוש.
לקראת סוף המאמר הוא כותב כך:
לצערי הגדול והכן, רק אנשים שאהבת ההלכה בלבם, וכבודה הרמוס לא נותן להם מנוח, שמכירים אותה וחולמים על היום שהיא תתפוס את מקומה הראוי בעם היהודי, רק הם רוצים ויכולים לעשות את השינוי. הציבור הרחב, ברובו הגדול, ילך בעקבותיהם. "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ואסור להחמיץ את השעה, שכבר היא מוכשרת לכך.לצערי הגדול והכן, אני בכלל לא בטוח שהציבור הרחב ילך בעקבותיהם. יצר השמרנות והפחד משינויים הוא כל כך גדול, שההצעה האלטרנטיבית צריכה להיות מאד מאד מושכת כדי שהציבור גם יקנה אותה. וכאן מגיעים לשאלה שהרב סופר לא העלה במאמרו, אך לדעתי צריכה להתווסף על השאלות הטובות שהוא העלה: איך יוצרים מנגנון של שמירת הלכה שאינה מבוססת על מסורת? הרי אם מדברים על חידוש ההלכה, פירושו של דבר שאנחנו פתאום נמצא את עצמנו עושים דברים השונים בתכלית ממה שעשו אבותנו. איך חיים עם זה?
יש להתחיל בהעלאת הנושא אל סדר היום הציבורי. רבנים ברוח זו צריכים לפרסם פסקי הלכה המתאימים בין ההלכה למציאות, לאחר שיקול הדעת הראוי. אחר כך יגיעו שלבים מתקדמים יותר, שבהם תיעשה ההתאמה בין ההלכה למציאות באופן שיטתי, ובצורה מאורגנת ורחבת היקף.
למאמר זה התפרסמו כמה תגובות - ראו כאן.
שימו לב בעיקר לדבריו של פרופ' נדב שנרב בטוקבקים, בו הוא מגיב לתגובתו של הרב יעקב שפירא (ראש מוסדות יעוד). רק אוסיף על דבריו של שנרב, שמפליא אותי שהרב יעקב שפירא לא ראה צורך להסביר איך הוא מתמודד עם השאלות שעלו. האם הוא מתמודד אתם? האם הוא כאיש מאמין לא נתקל בבעיות הללו?
שוב ושוב חוזר אותו ויכוח ישן, האם להתייחס להלכות שמקורם דרבנן כגזירות הכתוב, או כדינים מבוססי סברה, ולכן האם לדבוק בהם בלא פשרות, או לבחון את הנימוקים שעומדים מאחוריהם.
השבמחקאני לשיטתי לא רואה פה כל סוג של 'התחדשות ההלכה'. אין פה שום חידוש, אלא התמקדות בטעמים במקום בתוצאות.
אני מציע להתחיל בלהפסיק להחליף סכו"ם בין בשר לדגים. החלפה זו מבוססת על הנחה רפואית לפיה אכילת בשר ודגים ביחד גורמת לצרעת. אך כיום ידוע כי צרעת (מחלת הנסן) נגרמת מחיידק. באותה מידה שלא משתמשים ברשימת הרפואות הארוכה של דפים סט-ע במסכת גיטין, לא צריך לחשוש להדבקות בחמלה עקב אכילת מאכלים יחדיו.
מהצד, נדמה לי שההגדרה המתאימה לסופר היא "רב לשעבר". משהו כמו אריאל פיקאר.
השבמחקקודם כל, אינני יודע איך הופכים להיות "רב לשעבר".
השבמחקדבר שני, עד כמה שידוע לי (ולא ידוע לי יותר מדי, על אף שהוא בן עירי) הרב יוסי סופר מלמד במספר מוסדות ישיבתיים/תורניים, כך שהוא ממש לא במעמד של לשעבר.
טוב, אולי אני לא מעודכן (חשבתי שהמקום התורני ביותר שהוא מלמד בו כיום, זה מרכז יעקב הרצוג). בכל אופן איך הופכים לרב לשעבר? תשאל את אריאל פיקאר (לשעבר: רב קיבוץ שלוחות), זו הגדרה שלו על עצמו, לא הגדרה שלי. אבל גם לא קשה מדי להבין: מישהו שבעבר היה בעולם בית המדרש ואף כיהן בתפקיד, ומתישהו שינה כיוון בחיים באופן מהותי, תוך התנערות מהמקום בו דרך בעבר (כן, קורה לאנשי עסקים שהופכים לנזירים בהודו, וקורה לפעמים גם למי שמילא תפקיד של רב והפך להיות חוקר ביקורתי באקדמיה המסתכל מהצד על עולם ההלכה ובית המדרש. הדברים לא סותרים, אבל במקרה של פיקאר, כאמור, הוא עצמו - ביושר אינטלקטואלי - הודה שאצלו מדובר בהפיכת כיוון). בערך כמו שיוחנן הפך מבחינת חז"ל לכהן גדול לשעבר.
השבמחק'רב לשעבר' זה כמו 'כדורגלן עבר'. אם הוא תלמיד חכם, אין זה משנה מה עיסוקו הנוכחי, אם הוא לא תלמיד חכם, אז גם בעבר הוא היה למעשה 'פקיד דת'.
השבמחקחוץ מזה, 'קבל האמת ממי שאמרה' (וגם המשפט ההפוך) הוא ללא תלות במקצוע.
תלמיד חכם זה לא רק עניין של צבירת ידע, אלא גם של גישה שאפשר לקרותה "בית מדרשית". היא שהביאה מעיקרא להגדרתו כתלמיד חכם, ואותה הוא גם יכול לזנוח, אם הוא בוחר בכך.
השבמחקאבל מה כל זה אכפת *לך*, מה *אתה* נזעק, הרי כמו שאתה מצטט, קבל האמת ממי שאמרה וזהו.
אתה צודק. זה לא משנה לי כי הוא זה אם הכותב הוא הרב יוסי סופר, הרב לשעבר יוסי סופר, יוסי סופר, או כל תואר אחר. אני נותן במה לדבריו כי אני חושב שיש בהם אמת, ושהשאלות שהוא מעלה מציקות להרבה ובכללם לי.
השבמחקאגב, היום התפרסם בYNET עוד מאמר שלו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4243483,00.html
הרב, אמנם נכון שיש בעיה עם חידוש ההלכה, אבל ליצר השמרנות יש ויש לה על מה שתתבסס. מספיק לראות עד כמה התנועה הקונסרבטיבית נטשה להלכה ולמעשה את ייעודה הראשונית כ"מגזר הלכתי עם שינויים נצרכים".
השבמחקהמדרון קיים וכבר עשה שמות, בין אם זה משמח בין אם לאו. שאלותיו של הרב סופר מציקות, אבל הוא לא נותן מענה רציני לשאלה - למה פשוט לא לבטל את כל מה שלא נוח?
aiwac, לא נראה לי שהקריטריון של הרב סופר הוא נוחות. הוא קורא לרלוונטיות של ההלכה. אם מציצה במילה, למשל, חיובה נובע רק מגדר 'סכנתא' אך כיום היא עצמה גורמת סכנות - צריך לדעתו לבטלה. לעומת זאת יש תחומים בהלכה שצריך לפתח דווקא לחומרא - בין אם זה קנין רוחני, לשון הרע, חיוב נשים במצוות מסויימות (כחובה ולא כרשות) וכד'. [הדוגמאות האלו הן שלי - אני לא יודע אם הוא יסכים להן ספציפית, אבל עקרונית ודאי שכן]
השבמחקהמכה הקשה ביותר שהיכו הרפורמים את האורתודוכסיה היא לא השינויים שהם עשו, אלא הפחד שהם יצרו משינוי.
השבמחקמה שהיה פעם ברור מאליו שישנה אפשרות, ולעיתים אפילו חיוב לשנות את ההלכה, הפך היום נושא שמסוכן לדבר עליו.
אנחנו צריכים להשתחרר מן הטראומה הזו, ולנסות למצוא מנגנון שיאפשר שינוי, אבל בתוך גבולות שימנעו קטסטרופות הלכתיות ששוברות הכל.
בתור נושאים ראשונים לשינוי, יש לדעתי לקחת את כל מה שהמציאות המשתנה, הופכת אותו לא רק להיות לא רלוונטי, אלא ההפך ממה שהיה במקורו.
כגון:
איסור גילוח בחול המועד שנועד כדי למנוע ניוול, והוא הגורם העיקרי לניוול הנוהגים להתגלח בתדירות יומיומית.
אמירת נחם בתשעה באב (בנוסח הרגיל) שאמורה להזכיר את החורבן כדי להתגעגע לגאולה, ויוצרת היום כפירה
בטובותיו של הקב"ה וב[אתחלתא ד]גאולה שאנו רואים בעיננו.
כתיבת כתובה בארמית, שנועדה לאפשר הבנה טובה יותר של הכתוב, בתקופה בה דיברו ארמית יותר מעברית, והיום היא הופכת את הכתובה להיות מסמך שרוב הזוגות לא מעניקים לו חשיבות, מעבר לטקסיות שבו. שלא לדבר על כך שהחתן מעריך את הנדוניא בסכום הנקוב בזקוקים של כסף צרוף ??? מה שגורם לזילות של הכתובה. (ואינני נכנס לתחומים מהותיים יותר כיחס הממוני הקיים היום בין איש לאשה)
אלו ודאי לא הדוגמאות החשובות ביותר, וודאי בקלות ניתן למצוא דוגמאות קריטיות הרבה יותר, אבל הן מדגימות פגיעה ברלוונטיות של ההלכה לימינו. בכל פעם שאני צריך להסביר דוגמאות מעין אלו, אני צריך להתנצל. אני לא חושב שזה עושה טוב להלכה.